גל סדלינסקי - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 2)

"היוצר" – ביקורת: בילוי חביב ורווי אקשן מד"בי, בלי הרבה עומק

"היוצר". ג'ון דיויד וושינגטון. באדיבות פורום פילם, 20th Century Studios. © 2023 20th Century Studios. All Rights Reserved.

"היוצר" הוא סרט מד"ב על חייל לשעבר שמחפש את אשתו האבודה כשנקלע בעל כורחו למשימה גורלית שתשנה את מאזן הכוחות במלחמה בין תומכי אינטיליגנציה מלאכותית רובוטית לבין מתנגדיה. האפקטים מדהימים והסרט מעביר תחושה עתידנית שנמנעת ממלאכותית, עם הרבה מאוד יריות ואלימות גרפית במידה. הסיפור עצמו די שחוק וכולל אלמנטים צפויים מראש, מה שלא מפריע לו להיות סרט מהנה ברובו. לאוהבי אקשן עתידני בלבד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גולדה" – ביקורת #3: לגלות נרטיב מעט שונה ממה שחינכו אותנו

"גולדה". הלן מירן.

"גולדה" הוא סרט המגולל את סיפור מלחמת יום הכיפורים מהזווית של ראשת הממשלה גולדה מאיר, ומאיר נקודות שנעלמו מהעין הציבורית הישראלית. אמת היסטורית בצד, סרט אמור להזיז בנו משהו ובעוד שהוא לא חף מבעיות, את זה הוא עושה בהצלחה. הבעיה העיקרית שלו הוא שהוא באופן קבוע שובר את האשליה של המציאות, שאמורה להיות חלק מהקסם הקולנועי, באמצעות שילוב קטעי ארכיון וערבוב של אנגלית ועברית לכל אורכו. האלמנט הרגשי עשוי לעבוד על אנשים שהם ישראלים-יהודים, ועבורם בהחלט שווה צפייה – ספק גדול לגבי האחרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אופנהיימר" – ביקורת #2: מספיק בשביל ללמוד קצת, לא מספיק בשביל להעמיק

"אופנהיימר". קיליאן מרפי.

"אופנהיימר" הוא סרט דרמה תקופתי בן שלוש שעות (!) המגולל את סיפור חייו של "אבי פצצת האטום" במסגרת שימוע שנעשה לו מספר שנים לאחר החרבת הערים היפניות הירושמה ונגאסקי. אמנם הסרט מרגיש מעט פחות ממשכו בפועל, אבל הוא עשוי בצורה שמנסה לעורר איזו ארשת חשיבות וחוויה "גדולה מהחיים" שאפשר לראות את התפרים – כלומר, להפריד בין הסאונד (החזק במיוחד) לבין הוידאו האבסטרקטי והתסריט שמלא במשפטי מחץ שלרוב לא מרגישים טבעיים. ללא ספק, גיליתי פרטים שלא ידעתי על אופנהיימר, אבל בהחלט לא מבין את דמותו, ובטח שלא התעוררה בי הזדהות כלשהי לקורות חייו המורכבים.

כריסטופר נולאן פיתח מוניטין של במאי שמעניק מבט קולנועי שמעורר מחשבה לגבי המציאות שלנו, מעיוות הזכרון ב"ממנטו" (2000), לעיוות האמת ב"היוקרה" (2006), להטמעת רעיונות ב"התחלה" (2010) ולאחרונה, תפיסות זמן – "בין כוכבי" (2014), "דנקירק" (2017) ו"טנט" (2020). גם הפעם הוא מערער את המציאות שלנו, עם תסריט שעיבד מספר, על סיפור היסטורי, שמשלב גם אמת, גם תורת קאוונטים וגם המצאה ששינתה את פני האנושות. הסגנון בסרטיו האחרונים די דומה, וניסיון זול (לא בתקציב) לגרום לנו לחשוב שאנחנו צופים בגאונות אומנותית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בת הים הקטנה" (2023) – ביקורת: חביב אך פחות חי ותוסס מהמקור המונפש

"בת הים הקטנה". האלי ביילי.

"בת הים הקטנה" בגרסת 2023 של דיסני הוא סרט לכל המשפחה, חידוש של סרט האנימציה שלהם משנת 1989, כחלק מההחלטה של התאגיד להעביר את הקלאסיקות המונפשות שלהם לסרטים עם שחקנים אנושיים. כמובן, אין לצעד שום הצדקה אומנותית, והתוצר שקיבלנו הוא חביב למדי, אך ברור שהשיקולים הם כלכליים בלבד. עם שלושה שירים חדשים שכתב לין מנואל מירנדה (המחבר של המחזמר המצליח "המילטון") והלחין אלן מנקין (המלחין המקורי של שאר השירים בסרט וסרטי דיסני אחרים) וכמעט שעה נוספת, התוצאה פחות חיה ותוססת, וכן, הרבה יותר איטית. צופים צעירים בוודאי יוכלו להנות (אם לא יותשו מהאורך שלו) וצופים מבוגרים יוכלו להתרפק על הנוסטלגיה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הבוס הטוב" – ביקורת #2: אמירה נוקבת

"הבוס הטוב". חביאר ברדם.

"הבוס הטוב" הוא סרט דרמה סאטירית ספרדית על מנהל ובעלים של מפעל למכשור לשקילה שלא ייתן לשום דבר לעצור אותו בדרך לפרס "מפעל השנה". עם קצב טוב ואמירה נוקבת על הגישה המזויפת של חברות להציג את קהילת העובדים כמשפחה אחת גדולה, הוא מצליח לסחוף ולבדר. אחד מהסרטים שקמים ונופלים על איכות משחקו של השחקן הראשי וחוויאר בארדם, כמובן, לא מאכזב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מחשבות נפלאות" – ביקורת: הכוכב הופך רגעים קטנים לקסומים

"מחשבות נפלאות". ברנר קמפן, אלכסנדר ג'וליאן. Copyright PRESQUE 2020 – PAN-EUROPÉENNE – FRANCE 3 CINÉMA – APOLLO FILMS – ABS – AXEL FILMS PRODUCTION.

"מחשבות נפלאות" הוא סרט דרמה שוויצרי צרפתי על שני זרים שמתחברים במקרה ומלמדים זה את זה מספר שיעורים על החיים ומה שהופך אותנו לאנושיים. העיסוק בנושא רגיש כמו שילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה נעשה בצורה מאוזנת, מעוררת חמלה, אך בשום אופן לא רחמים. הריגוש והקסם שבסרט מתעורר מהמצבים בהן עומדות הדמויות, ומתוך הפגיעות והפגמים שבהן, ולא במתן משקל גדול על החסכים שלהן, כמו שנוטים לעשות בסרטים אמריקאיים (נו, בכל זאת, אירופה). ואם התיאור קצת מזכיר לך את "איש הגשם" המדהים משנת 1988, הקשר מקרי בהחלט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האחים סופר מריו" – ביקורת: לרחף על גלי הנוסטלגיה עם אנימציה מלהיבה

"האחים סופר מריו: הסרט".

"האחים סופר מריו" הוא סרט אנימציה המבוסס על משחק הפלטפורמה הפופולרי עם השרברב החביב מריו ואחיו לואיג'י שנשאבים לעולם מקביל ומנסים לעזור לנסיכה פיץ' להציל את הממלכה שלה מפני באוזר האיום. הסרט מכוון לילדים ולמעריצים שרופים של המשחק המקורי והמשכיו הרבים והמגוונים, ומלא באזכורים שונים ומקסימים לאלמנטים שונים בהם. לכן אם גילך לא מתחת ל-10 או אם שום דבר ממה שכתוב במשפט הראשון מצלצל לך מוכר, כנראה שאין לך מה לחפש בסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בין שני עולמות" – ביקורת: אפקטיבי בהעברת מסר על הבדלי מעמדות

"בין שני עולמות". ז'ולייט בינוש. צילום: Christine Tamalet.

"בין שני עולמות" הוא סרט דרמה צרפתי בכיכובה של ז'ולייט בינוש ("שוקולד", "הפצוע האנגלי") המבוסס על סיפורה האמיתי של אישה שמתחילה לעבוד בניקיון ונחשפת לתנאים המורכבים שכרוכים בכך. הסרט אפקטיבי מאוד בהעברת המסר על הבדלי מעמדות ועל העיוורון שיש לחלק גדול באוכלוסיה על מה שעוברים אנשים שעובדים בעבודות מהסוג הזה, ומצליח להימנע כמעט לחלוטין מסחטנות רגשית. שימו לב שאלו מהסרטים שהקדימון (וגם התיאור) הורס חלק מהתפניות בסרט, אז שווה להימנע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מאסטרו" – ביקורת: עיבוד מעורר הזדהות ל"הערת שוליים" הישראלי

"מאסטרו". איוון אטאל.

"מאסטרו" הוא סרט דרמה צרפתי על היחסים המתוחים בין אב ובנו ששניהם עוסקים בניצוח תזמורות ושגיאה שמכניסה את שניהם למבחן. הסרט, שמבוסס על הסרט הישראלי "הערת שוליים", החליף את עולמות האקדמיה התלמודית בעולמות המוסיקה הקלאסית ובכך הכניס אלמנט נוסף לסרט. אמנם רחוק מלהיות יצירת מופת, הוא מציג סיטואציה שמעוררת הזדהות באופן על-זמני לטווח רחב של גילים.

ברונו צ'ישה, במאי הסרט, עיבד ביחד עם יעל לנגמן את התסריט של יוסף סידר, עליו זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן (בנוסף ל-11 פרסי אופיר והמועמדות מטעם ישראל לפרס האוסקר), והם שינו חלקים לא מעטים ממנו והעמיסו בפרטים לא רלוונטיים כדי לנפח את הסיפור שהיה יכול להרוויח ממיקוד ועומק. בסך הכל, הסרט מתקדם בקצב אחיד לכל אורכו ומצליח לשמור על המתח באוויר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"איש ושמו אוטו" – ביקורת: מלטף את נקודות הרגש הפופולריות

"איש ושמו אוטו". טום הנקס.

"איש ושמו אוטו" הוא סרט דרמה על אלמן מבוגר ונרגן ויחסיו עם השכנים החדשים שעוברים לגור ממול, ובעיקר עם אם המשפחה המקסיקנית. הסרט לא מאוד מיוחד ומסמן "וי" על כל המקומות החשובים כולל מספר קטעים שדוחפים גיוון (diversity) בצורה די מגושמת, אבל הוא מספק בידור נעים למדי. אותי הוא לא ריגש במיוחד, אבל ל"אוטו" יש פוטנציאל לרגש קהלים מסוימים כי הוא מלטף את נקודות הרגש הפופולריות – זקנה, בדידות וילדים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מילה שלה" – ביקורת #2: הפרשה שהביאה את MeToo# מועברת בצורה רגישה ומכבדת

"מילה שלה". זואי קזן, קארי מוליגן.

"מילה שלה" הוא סרט דרמה המבוסס על סיפור אמיתי על שתי העיתונאיות החוקרות של מערכת הניו יורק טיימס שפרסמו לראשונה את פרשת הארווי ויינשטיין, שהובילה לבסוף לתנועת "גם אני" (#MeToo) ולמאסרו. כיוון שמדובר בסיפור בעל פרופיל גבוה מהעבר הלא רחוק, רוב הצופים יודעים איך הוא מסתיים, ולכן המיקוד הוא בכוח ובתעוזה של השתיים והלחצים שבהם היו צריכות לעמוד כדי להביא את הסיפור אל האור. הסיפור מועבר בצורה רגישה, מכבדת כלפי הקורבנות ובשום אופן לא שמאלצית. בחירה מצוינת לכל אוהבי הדרמה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הבן" – ביקורת: דרמה כבדה ואותנטית שנמנעת מסחיטת דמעות

"הבן". יו ג'קמן.

"הבן" הוא סרט דרמה כבד על מערכת היחסים של אב ובנו המתבגר מנישואיו הראשונים, שסובל מבעיות רגשיות ומקשיים בבית הספר. הדרמה מתפתחת לאט וטוב, היא מדודה ויוצרת הזדהות מיידית (גם לנטולי ילדים), ונמנעת מסחיטת דמעות בכוח. בשל התכנים המורכבים, לא יתאים לבני נוער צעירים ומטה, וגם הייתי ממליץ לצופים עם התנסויות לא פשוטות עם הילדים המתבגרים שלהם לוותר על הצפייה, שעלולה לעורר אי נוחות. לכל השאר מובטח מסע רגיש ומבט אמיץ בעיניים לסיטואציה בלתי אפשרית ואותנטית במיוחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »