רוצים לדעת אהבה מה היא? לכו לראות "היא". פשוט ולעניין. מעטים הם הסרטים שזיקקו את המושג אהבה, התאהבות, אכזבה, ידידות בצורה כל כך טהורה. הסיבה לכך היא בגלל שהסרט לא מוותר, ולא מנסה לייפות את העניין. הוא מציג את הטוב ואת הרע, את היפה ואת הכואב – בלי לעגל פינות, או כמו שאומרים במחוזותינו: "הוא הולך עם האמת שלו עד הסוף". הסרט הזכיר לי למה אני אוהב קולנוע: הוא מצליח לרגש ולהיות כל כך שונה מהחיים ובו בזמן גם נאמן להם.
זהו סרטו הרביעי (באורך מלא) של ספייק ג'ונז, וכמו בשאר הסרטים שלו, הוא משלב פנטזיה לתוך העולם הרגיל. הסרט מזכיר בעיקר את סרטו האחרון "ארץ יצורי הפרא", אנשים רגילים הפועלים בעולם עם חוקים מעט שונים משלנו. החריגה מהמציאות המוכרת לנו היא מינורית, והפעם היא נעשית בתוך ז'אנר המד"ב, רק שזה נראה הרבה פחות מד"ב ומאד קרוב למציאות בה אנו חיים. זה בוודאי נכון לאופן בו הדמויות חוות את מציאות שלהם בתיווכם של עזרים דיגיטליים. עם זאת, הסרט לא עושה שימוש בסיטואציות אלו לביקורת פשטנית על הסכנות שיש בטכנולוגיה, אלא להסתכל על האדם בכל תפארתו ועליבותו.
חמש עשרה שנה אחרי שירדה מהמסך, נדמה שנמצאה יורשת ל"סיינפלד". או לפחות לדמותה של איליין בניס: פרנסס האלדיי גיבורת הסרט "פרנסס הא" (בגילומה של גרטה גרוויג שגם השתתפה בכתיבה). פרנסס היא צעירה נירוטית בסוף שנות העשרים שלה שנדמה שלא עוצרת לרגע. היא משנה את דעתה כל שנייה, לא חושבת לרגע על הצעד הבא שלה, וחרדתית לגבי התוצאה הסופית של מעשיה. אין לה מערכת יחסים יציבה, שאיפות לחיים, ופטפוט למוות עם חברים בדירות ניו יורקיות – קל לראות את הדמיון לחבורה שדיברה על כלום.
ישנה תחושה שהסרט מנסה להיות חסר תכלית, על אנשים ללא תכלית. לכשעצמו זה אינו דבר רע לסרט – ההפך. יצירות מופת רבות היו עם עלילה רזה והתמקדו בדמויות ובחיי היומיום שלהם. אך ל"פרנסס הא" יש בסופו של דבר תכלית ברורה. בעוד לרוב אורכו של הסרט הקלילות עבדה ותאמה לסרט ואף היוותה את המניע העלילתי (אם ניתן לקרוא לחוסר החלטיות מניע) של הסרט, אבל הסרט שמסתיים כשהגיבורה פרנסס הגיעה להשלמה עם חייה כל האופי החמקני של הסרט מרגיש לא אותנטי ומשאיר את הצופה עם תחושת החמצה.
פעם מזמן קבעתי כמה כללים לכתיבת ביקורת קולנוע, אחד מהם היה: "אסור להשוות". לא בין הספר לסרט ולא בין הגרסה המקורית של הסרט לבין הגרסה החדשה (או בין הסרט למשחק לוח עליו הוא מבוסס, חבילת הצ'יפס וכו'). במקרה של "שבעה צעדים" סרטו החדש של ספייק לי, ההשוואה למקור הדרום קוריאני של פארק צ'אן ווק מ-2003 היא לא כדי לדבר על הסרט עצמו – כי קל לראות את הפגמים בסרט לכשעצמו בלי קשר למקור – אלא כדי להגיד משהו על ההבדל בין קולנוע אמריקאי לקולנוע אסייאתי. זה הראשון הוא בעל נטייה להיות בוטה ומוגזם כמו דברים רבים בתרבות האמריקאית. נדמה שהיוצרים לא סומכים על הצופים להבין דברים ולכן הכל מוסבר, המוזיקה תכוון אותך שתבין את מה שצריך, המניעים של הדמויות הם קיצוניים כמו בתוכנית ריאליטי – עידון מהם והלאה.
מאפיינים אלו אינם קשורים כנראה לזהות הבמאי אלא להפקה ומטרות שלה. כי גם כשבמאי עתיר כישרון וקבלות כמו ספייק לי נכנס להפקה שיש לה שאיפות מסוימות – התוצאה הסופית יכולה להיות מאכזבת. לי, שמאז "האיש שבפנים" ב-2006 לא עשה סרט עלילתי מוצלח או מעניין, נכנס כאן לכיסא הבמאי להשכרה, כשלפניו עבדו על הסרט ג'סטין לין וסטיבן שפילברג. שפילברג תכנן ללהק את וויל סמית' בתור הגיבור ובכלל להתבסס על המנגה המקורית. ענייני זכויות יוצרים הפילו את הגרסה הזו, וכך הגיע הפרוייקט לידיו של ספייק לי שליהק את ג'וש ברולין לתפקיד הראשי.
קשה לראות איזשהו קשר בין הסרט הזה לסרטים אחרים של לי: החל מכמות השחקנים האפרו-אמריקאים בסרט (היחיד בעל תפקיד של ממש הוא סמואל ל. ג'קסון, שחזר להופיע בסרט של לי יותר מעשרים שנה אחרי "קדחת הג'ונגל" – אחת ההופעות המשמעותיות הראשונות שלו) ועד לנושא המרכזי שלו. אם בכל סרטיו יש לפחות נגיעה בנושאים חברתיים (אפילו בסרט מתח כמו "האיש שבפנים") ב"שבעה צעדים" זה מסתכם באיזכור של הנזקים של סופת קתרינה וטקס ההשבעה של אובמה – חוץ מזה הכל זה נקמה, נקמה, נקמה.
"שבעה צעדים". ג'וש ברולין.
הסרט מתחיל ב-1993. ג'וש ברלין מגלם את ג'ו דוסט, דוש טיפוסי: איש מכירות, מפלרטט עם אישתו של לקוח חשוב, אלכוהליסט, מזניח את הבת שלו שחיה עם גרושתו. בקיצור, אדם שאף אחד לא היה מתרגש אם הוא היה נעלם. וכך, כשהוא נחטף ונכלא בחדר מלון אף אחד לא מחפש אותו, עד שהוא מואשם ברצח גרושתו זמן מה אחרי זה. כשהוא נחשף לתוכנית טלויזיה בה הבת שלו מתראיינת על הטרגדיה שהיא עברה בחייה, הוא מחליט להשקיע את כל כולו לצאת מהכלא ולהוכיח לה את אהבתו: הוא נגמל מאלכוהול, מתאמן באמנויות לחימה ומתכנן את נתיב הבריחה שלו.
עשרים שנה אחרי שנכלא, ולפני שהוא מספיק לממש את התוכנית שלו, הוא משוחרר באופן מסתורי בדיוק כפי שנחטף: הוא מתעורר בתוך מזוודה בשדה ירוק, חמוש בחליפה, משקפי שמש ואייפון (ולא מגולם על ידי טומי לי ג'ונס). הוא יוצא להוציא לפועל את התוכניות שרקם בזמן הכליאה. כדי להסתגל לעולם הטכנולוגי שסביבו, הוא נעזר בצעירה עם חיבה למוכי גורל (אליזבת' אולסן) שחשה אמפתיה למצבו ומאמינה לחפותו. היא מטפלת בפצעיו וחושפת אותו למאה העשרים ואחת וליכולות של 'גוגל' ו'שזאם'.
בהיותו שמוק לא קטן, ג'ו, מכין רשימה של מועמדים אפשריים, מאתר אותם בגוגל ומפספס בגדול. למזלו, השובה המסתורי שלו חושף את עצמו די מהר (שרלטו קופליי) ומציב לו אתגר: אם הוא יגלה מי הוא ומה המניע שלו הוא יחוס על בתו של ג'ו אותה הוא חטף, ידאג לטיהור שמו וייקח את האשמה עליו, יתאבד ואף ישלם לו מליוני דולרים. עסקה משתלמת לכל הדעות. הבעיה העיקרית שהאמת והדרך אליה יכולות לכאוב יותר מלהיות כלוא בחדר מלון במשך עשרים שנה.
בדומה לסרט המקורי, ובהתאם לז'אנר, הסרט רווי אלימות (כולל סצינת הפטיש הידועה לשמצה) ומסתורין אודות סיבת הכליאה. אך האלימות היא לא החלק הקשה בסרט, וכשהעבר של ג'ו והשובה שלו נחשף, אנחנו רואים דברים באור אחר לגמרי, וכל חווית הצפייה שלנו נצבעת בצבעים אפלים. למי שראה את הסרט המקורי, הגרסה הזו היא מעודנת במובנים מסוימים, כי דווקא הבוטות האמריקאית פחות מזעזעת, אבל למי שלא מכיר את הסרט המקורי – צפויה חוויה מטלטלת (או כך לפחות היה לצופים אחרים באולם שלא ראו אותו ולא הבינו איך אני כל כך אדיש למתרחש).
הודות לשינויים קלים בתסריט, הסרט מותח גם את אלו שמכירים את הסרט המקורי, אבל המוגזמות שלו שבאה לידי ביטוי בעיקר במוזיקה וכן במשחקו של שרלטו קופליי שממשיך בקו של האדם מן היישוב שאיבד בורג או שניים, וצעקנותו הופכת את העניין לפארסה. במקום להציג ריבאונד, לי נופל שוב עם עוד סרט בינוני וחסר מעוף, ובעיקר מאכזב. שכן לראות יוצר גדול מוציא יצירה (או שמא מוצר) בינוני, ללא שום יומרות או חזון היא אחת מהחוויות מכמירות-הלב שיש באמנות.
למזלי אני לא לבד בדיעה על הסרט, ולי עצמו מאוכזב מהסרט ששונה מהגרסה המקורית שלו שארוכה בעשרים דקות. את חוסר הרצון שלו הוא הביע באופן הצגת הסרט: לראשונה בקריירה שלו סרט שהוא ביים לא כולל את הכותרת "A Spike Lee Joint" אלא קיבל את הכותרת הפשוטה "סרטו של ספייק לי". כל שנותר לנו הוא לחכות לגרסת הבמאי אם וכשתצא כזו.
"שבעה צעדים". שרלטו קופלי.
ייתכן שלי, אשר הצליח כל השנים הללו לתחזק קריירת אינדי משגשגת ומעניינת, נהיה חלוד עם השנים. אם בעבר עוד הצליח להתפרנס מסרטיו או מבימוי קליפים ופרסומות, הוא נתקל בקשיים בימים אלו להתפרנס ולמצוא מקורות לסרטיו ה"אישיים" יותר. כמי שמעיד על עצמו שעשה הד סטארטר עוד לפני שהייתה חיה כזו באינטרנט, אולי הבעיה בסרטיו האחרונים היא לא המימון, אלא היוצר. ייתכן שזה הזמן של לי לקחת הפסקה מעשייה עלילתית ולהתמקד רק בסרטים דוקומנטריים שהפכו להיות עיקר עשייתו בשנים האחרונות.
בנוגע לשם הסרט, אם מישהו מחפש הסבר יצירתי לשמו של הסרט, חבל על המאמץ. ההסבר הוא מאד פשוט. בדומה לבעייתיות שהייתה למפיצים הישראלים עם סרטי ההמשך של "בדרך לחתונה עוצרים בלאס וגאס", כך גם התרגום של הסרט המקורי היינו חסר משמעות בגרסה האמריקאית: בסרט המקורי שבעה צעדים היה כמות הצעדים שהיה על הגיבור לעבור כדי לשכוח את שעבר. בגרסה הנוכחית אין לכך זכר, חוץ מבשם.
"משחקי הרעב 2: התלקחות". ג'וש האצ'רסון עם ג'ניפר לורנס.
אם אלוהים נמצא בפרטים הקטנים אז כנראה שיוצרי "משחקי הרעב 2: התלקחות" נמצאים בפרטים הממש קטנים. כשרוב הסרט נראה כמו העתק של הסרט הקודם, צריך להשקיע בפרטים הקטנטנים כדי שנחוש בהבדל. תלבושות מעט שונות, כלי נשק אחרים, מבט יותר נחוש ופחות תמים אצל הגיבורה ופיליפ סימור הופמן אחד – כל אלו עוזרים לנו להזכר שאנחנו לא צופים שוב ב"משחקי הרעב". במובן מסוים, הסרט הנוכחי הוא רימייק של הקודם, רק שקטניס מעט יותר בוגרת וזה כמובן אומר הרבה כעס, בלבול ו-attitude. אבל למרות כל אלו, הסרט מצליח לרגש ואף למתוח הודות לכך שיש סיבות לחזרתיות הזו ויותר מכך, הדבר נעשה כדי לדון ברעיונות מעט מופשטים של צדק ושלטון – דבר שמעט סרטים לבני נוער עושים.
בעבר הלא-רחוק של הקולנוע, במאים מוכרים היו חוברים יחדיו ומשחררים לקולנוע אסופת סרטים קצרים: לפעמים בעלי נושא מסויים ולפעמים לא. גם בשנים האחרונות ניתן היה למצוא כאלה, בין אם זה סביב 9/11 או סביב עיר אהובה. אבל אמנות הסרט הקצר שמורה בד"כ לסטודנטים ולא נתפסת כאמנות בפניה עצמה, וחבל. אם הייתי מפיק הוליוודי, הייתי לוקח את "סוף" בכיכובם של סת' רוגן וג'יימס פרנקו שהוקרן לאחרונה במחוזותינו, מקצר לכדי שליש ומוסיף אליו גרסה מקוצרת של "כח משיכה" שעולה עתה, ומחבר לסרט אחד. כי כל אחד מהסרטים הללו כולל חלקים מרהיבים (לסוגו) אבל הם פשוט נמתחים וחוזרים על עצמם.
ב"שיגעון בחלל", רגע לפני שהם נפרדים תוהה כוכב בודד מתי הוא יפגוש שוב את יוגורט. זה האחרון עונה לו: ב"שיגעון בחלל 2: החיפוש אחר עוד כסף". בדיסני/מארוול לקחו את זה שלב אחד קדימה, והמנטרה היא לא להיפגש בסרט הבא, אלא בשלושה סרטים שונים + סדרת טלוויזיה, קומיקס, משחקי מחשב ועטיפות מסטיק. אחרי ש"הנוקמים" נקמו, איירון מן חזר בשלישית, הגיע תורו של ת'ור בסבב השמירה על כבוד המותג: "תור 2: העולם האפל" . וכמו חייל ממוצע, גם הוא לא נראה שש למשימה. הדבר בא לידי ביטוי בסיפור מיתולוגי-מיסטי, רשע לא מאיים, סיפור אהבה חסר רגש, בדיחות עבשות ואחד לוקי. מזל שיש את לוקי.
אחד מתפקידיו הזכורים ביותר של ג'וזף גורדון-לוויט היה ב-"500 ימים עם סאמר". שם הוא שיחק את הגיבור הביישן שמנהל מערכת יחסים הפכפכה עם בחורה בה הוא מתאהב ממבט ראשון. גורדון-לוויט שבעשרים שנה האחרונות מגלם לרוב ואריאציות של אותו בחור ביישן (אפילו כשהוא משחק רוצח שכיר כמו ב"לופר") ממשיך לעבד את הדמות בסרט הראשון אותו ביים וכתב "דון ג'ון". הפעם הוא מציג את גרסת הערס האיטלקי מ"ג'רזי שור". במקום בל אנד סבסטיאן יש את מארקי מארק. במקום זואי דשנאל הוא מתאהב בסקרלט ג'והנסון.
במהלך "קיק אס 2" ישנו קטע בו אחד החברים של קיק אס רוצה לקחת חלק בטרנד של גיבורי על ומחפש לעצמו זהות משלו. אבל כל הרעיונות שלו הם וריאציות וחיקויים של קיק אס המקורי – ולכן קיק אס וחבר אחר לועגים לו. סצנה זו מתמצתת את הסרט עצמו: חיקוי דהוי של הסרט המקורי שלא החליט מי הוא ומה הוא.
את מקומו של מתיו ווהן על כיסא הבמאי תופס הפעם ג'ף וודלו שעיקר נסיונו הוא "לעולם אל תיכנע". בין שני הסרטים יש דמיון רב, בעיקר העובדה ששניהם נעים בין שני ז'אנרים: במקרה של "קיק אס 2" בין סרט גיבורי-על לסרט תיכונים. אבל אין זה שילוב בין השניים, אלא נדמה יותר כמו שתי עלילות המתקיימות זו במקביל לזו וחוברו יחדיו באופן מלאכותי לסרט אחד רק כדי שכל השחקנים מהסרט הראשון יזכו לקצת זמן מסך.
בדבר ימי הקולנוע עוד יכתב על השנים האבודות של מייקל ביי: בין 2006 ל-2013 בו היה נדמה שהוא התמסחר לחלוטין והחל לעבוד עבור 'הסברו' וסדרת סרטי רובוטריקים. למעשה בזמן שהוא 'ביים' את אנשי האפקטים, הוא יצא למסע גילוי עצמי, מסע שבסופו נולד אחד הסרטים היותר מופרעים, ביקורתיים ומהנים, שלא יאמנו שבאמת נעשו (או התרחשו במציאות). יש אנשים שנוסעים להודו כדי למצוא את עצמם וחוזרים כדי ללמוד תעשיית הנדסת תעשייה וניהול. ויש אנשים שעושים רובוטריקים וחוזרים עם סרט של האחים כהן על ספיד.
העניין ב"רווח וכאב" הזה שהוא בו בזמן סרט של מייקל ביי ובו בזמן פרודיה עליו. אם הדבר הכי גרוע לומר על יוצר זה שהוא נראה כמו מישהו שמנסה לחקות אותו, אז מייקל ביי עשה סרט של מישהו שצוחק על מייקל ביי. מצד אחד יש כאן את כל מה שאפשר לצפות מסרט של מייקל ביי: גברים שרירנים, אלימות, נשים שהן לא יותר מאובייקט, ערכים אמריקאיים והילוך איטי. אבל התוצאה היא הקצנה על גבול ההגחכה של כל אלו, מה שמייצר ביקורת בלתי פוסקת על אותם ערכים. הגיבורים של הסרט כל כך טיפשים, שכמעט בלתי אפשרי לצחוק עליהם בלי לרחם עליהם. אבל ביי עושה את זה, תוך ביקורת על החלום האמריקאי, המוסר שנגזר ממנו וכל האנשים שמנסים למכור אותו ובעיקר מרוויחים ממנו.
אחת האופציות להבין סרט היא דרך השם שלו: לסרט השישי בסדרת אקס-מן העוסק בהמשך קורותיו של של וולברין קוראים "וולברין" בעוד לסרט הקודם עליו קראו "אקס- מן המקור: וולברין". מבחינה כרונולוגית הסרט אינו המשך ל"אקס-מן המקור: וולברין" ואינו מספר מה קרה מהרגע בו הוא איבד את הזיכרון בסוף הסרט הקודם ועד לפגישתו עם ה"אקס מן" בסרט הפותח את הסדרה – אלא מדובר בהמשך ל"אקס-מן 3: המפלט האחרון".
בעוד שסרטי קומיקס הרגילו אותנו שסרטי מקורות מנסים לחדור לנפש הגיבור, במקרה של "וולברין" זה דווקא ההיפך: סרט ההמשך הוא סרט של חיפוש עצמי וגילוי עצמי, בעוד הראשון היה חשיפת ההיסטוריה של הדמות וניסיון להבין את מניעיה – אך דווקא ככזה הוא היה נטול עומק. לאור זאת, הסרט החדש מעניין הרבה יותר מקודמו (לא שזו חוכמה) אך עדיין חסר בו משהו כדי להיות בליגה של סרטי הקומיקס המוצלחים-באמת כמו "האביר האפל" או "אקס- מן 2".
יש משהו ב"לדפוק התמחות" שמקשה עלי להתלהב ממנו עד הסוף, למרות שהוא סרט מצחיק, מרגש ומהנה – כל מה שאנחנו מצפים מקומדיה הוליוודית. אפילו לא מורגש שהוא נמשך שעתיים, זה אולי קשור לכך שבימינו הסטנדרט ההוליוודי הוא מינימום שעתיים, אבל בזמן הצפייה בו קשה להתחמק מתחושה של אי נוחות, שמטרידה כמו זבוב באוזן. אולי זו העובדה שכל הסרט הוא פרסומת אחת מתמשכת ל"גוגל" (למרות שהיא לא היוזמת של הסרט או הייתה מעורבת במימונו) וכתוצאה מכך אף אחד לא אומר מילה רעה עליה. לא שמצפים מקומדיית התבגרות (מאוחרת) להיות ביקורתית, אבל כשאחד מהגופים שמעורבים כל כך בחיינו נמצא במרכז – היית מצפה לביקורת, אפילו קומית, משהו.
אני יוצא בפנייה נרגשת לקורא סם ריימי: אנא ממך, אם בעוד כמה שנים יבואו אליך ויציעו לך לקחת חלק בריבוט הבא (עלינו לרעה) של סופרמן, אנא ממך, בכל לשון של בקשה – המנע מכך. כי אחרי שבריאן סינגר, הבמאי של שני סרטי ה"אקס-מן" הראשונים כשל בכך, מגיע תורו של כריסטופר נולאן, האיש שהכניס ריאליזם ואפלה לסרטי הקיץ עם טרילוגיית "האביר האפל" ליפול עם סופרמן. נכון שהוא לא ביים את הגרסה הגרסה החדשה של סופרמן – "איש הפלדה" – אלא רק הפיק אותו (והדבר מורגש בטון הרציני של הסרט), אבל אם שני אנשים שיודעים דבר או שניים על גיבורי על לא הצליחו, לא הייתי ממליץ לבמאי של "ספיידרמן" (הטרילוגיה הקודמת) לטבול ידו בקלחת. זה שלא ש"איש הפלדה" כזה נוראי, וביחס לגרסתו של סינגר זו יצירת מופת, אבל היא לא מעניינת, לא מעמיקה ולא סוחפת.
