"תלמה". ג'ון סקוויב, ריצ'ארד ראונדטרי.
בלתי נמנע להגיד "חמוד" על "תלמה", סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים שנפתח הערב ויוקרן בארץ החל מה-8.8. אין בסרט גורי כלבים פרוותיים או תינוקות רגועים סמוקי לחיים, אך יש בת 93 מלאת חן, רגעים נוגעים ללב, עלילה פשוטה, מעט הומור וסוף טוב: זה חמוד.
"על עשבים יבשים". מרווה דיזדר, מוסאב אקיצ'י, דניז ג'ליאוגלו.
בסרטו העלילתי התשיעי באורך מלא "על עשבים יבשים", ממשיך נורי בילגה ג'יילן לעסוק בבחינה של הנוף האנושי בתוך הנוף הסביבתי שבו הוא מתקיים והיחסים בינהם. עם מעט מאוד התפתחות עלילתית והרבה מאוד דקות מסך, אפשר לומר, בלי נימה של התנשאות, כי הסרט לא מיועד לכל אחד, אבל מי שחובב את סרטיו של ג'יילן, יעריך את היצירה שהיא בין העבודות היותר טובות ושלמות שלו.
"סוג של חסד". הונג צ'או, ג'סי פלמונס, ווילם דפו.
"סוג של חסד" של יורגוס לנתימוס מגיע אלינו כחודש לאחר שהשתתף בפסטיבל קאן והפעם מדובר בקומדיה שחורה שהיא, למעשה, אנתולוגיה של שלושה סרטים קצרים אשר כמובן קשורים אחד לשני מבחינה תימטית וגם חולקים את אותם השחקנים- רק חבל שהרמה לא אחידה והיצירה לא מצליחה להתעלות לרף גבוה באמת, כמו רוב סרטיו הקודמים.
"סוג של חסד". וילאם דאפו, ג'סי פלימונס, מרגרט קוויילי.
"סוג של חסד" מורכב משלושה סרטים "קצרים" שיחד מסתכמים ביותר מ-160 דקות. בכל אחד מהם משחק אותו הרכב שחקנים (עם תוספות שונות), עם נגיעות נושאיות קטנות משותפות. זה כמו צפייה בשלושה פרקים רצופים של "אזור הדמדומים" כשבנוסף לרעיונות עם מוטיב של מדע בדיוני או פנטזיה (או טכנולוגיה כמו ב"מראה שחורה"), הרעיונות היפים מרוצפים תפניות חולניות עם דמויות משונות ומצבים קיצוניים כמו כל הסרטים של התסריטאי-במאי היווני יורגוס לנתמוס ("המועדפת", "שיני כלב", "הלובסטר").
"מועדון הרוכבים". אוסטין באטלר, טום הארדי.
"מועדון הרוכבים" הוא כמו שחזור של סרט תיעודי לא טוב על חבורה של אופנועונים החל מ-1965. הסרט מבוסס על ספר עיון שיצא לאור ב-1967 ואם הסרט היה יוצא זמן קצר לאחר מכן, בין "הפרא" (1953) עם מרלון ברנדו ו"אדם בעקבות גורלו" (1969) המוזכרים שניהם בסרט, אז אולי היה בו עניין. זהו מבט על צורת חיים של אנשים מסוימים בעבר, בלי טיפת מתח דרמטי, נעדר כל חידוש ועם מעט מאוד עניין. יש גם מספר רגעים עם אלימות גרפית.
"מת לחיות". ברוס ויליס.
צפיתי שוב ב"מת לחיות", שראיתי מספר פעמים מאז שצפיתי בו בקולנוע באוקטובר 1988 אך עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה. הוא עדיין סרט פעולה נהדר ומהנה.
ג'ון מקליין (ברוס ויליס) הוא שוטר בניו יורק שמגיע ללוס אנג'לס, שבה מתגוררים אשתו (בוני בדליה) ושני ילדיו מזה שישה חודשים. הוא מגיע ישר למסיבת חג המולד בקומה ה-30 בבניין, שחלקו עדיין בהקמה, שעורכת החברה בבעלות יפנית שלשמה אשתו עברה לחוף המערבי. קבוצה של פושעים דוברי גרמנית, שאותה מוביל הנס גרובר (אלן ריקמן), משתלטת על המסיבה.
"הקול בראש 2".
"הקול בראש 2" הוא, כמובן, המשך לסרט מלפני תשע שנים שהפך רגשות ופעולות מוחיות לסרט אנימציה מוצלח, גם אם לא מהטובים ביותר של אולפני פיקסר. הסרט החדש פחות טוב ומצחיק מהראשון, ועל אף שמשתדלים לחדש ולהוסיף לקודם, נשענים יותר מדי על התבנית העלילתית של הסרט הראשון.
ריילי בת ה-13, הילדה מהסרט הראשון, יוצאת לסוף שבוע של מחנה הוקי קרח עם שתי חברות שלה. היא נרגשת מהאפשרות שהיא תתקבל לנבחרת של התיכון שהיא עולה אליו, מכוכבת ההוקי שהיא תפגוש שם, והיא עוברת תהפוכות עם החברות שלה ומאמנת ההוקי. כשחלק נכבד מהעלילה מתרחש כמתבקש במוח שלה.
"ספי". ספי ריבלין. צילום: יעל רוזן, באדיבות HOT.
אין שום דבר חדש או מעניין שאפשר ללמוד על ספי ריבלין מהסרט הדוקומנטרי "ספי" שמשודר ב-HOT8 וביים רוני קלימובסקי. וחבל, כי יש הרבה יותר להגיד עליו. זהו דוקו מוחמץ.
בסרט, שמוצג כמו ערך מקוצר בוויקיפדיה, לא מוזכרים דברים מהותיים וחשובים מחייו. למשל, שלריבלין יש בת, מחוץ לנישואין, שאחרי מותו טענה שספי התעלם ממנה ומנכדותיו. האם זה פסול לאזכור בגלל שזו "רכילות"? תלוי איך אתם מגדירים את הסקציה הזו של המידע, אבל זה בהחלט פרט ביוגרפי שיכול להציג את ריבלין שהכרנו – באור אחר.
"הילד השישי".
"הילד השישי" הוא דרמה צרפתית המבוססת על ספר, שמספרת על שני זוגות מרקעים מאוד שונים שדרכיהם מצטלבות ומעוררות התמודדויות עם שאלות מוסריות מורכבות. המשחק הוא ללא ספק הצד החזק של הסרט, אך מהלך העלילה שמתברר בשלב יחסית מוקדם, לא מאפשר לדרמה הבין-אישית להיות מעניינת במיוחד. בכל זאת, זו בחירה לא רעה עבור אוהבי הדרמות הכבדות.
"חברים דמיוניים".
ל"חברים דמיוניים" הצליח השחקן-במאי-תסריטאי ג'ון קרסינסקי (ג'ים בסדרה "המשרד", סרט האימה "מקום שקט") לרתום את ריאן ריינולדס לתפקיד הראשי, סוללה מטורפת של שחקנים שנתנו את קולם ליצורים דמיוניים שהשקיעו הרבה מחשבה בעיצוב שלהם (ביניהם: אמילי בלאנט, ג'ורג' קלוני, מאט דיימון, איימי שומר), צלם ומלחין מוערכים וזוכי פרסים (יאנוש קמינסקי, הצלם הקבוע של סטיבן ספילברג, והמלחין מייקל ג'יאקינו, שזכה באוסקר על "למעלה"), אבל -ידעתם שיגיע אבל, נכון?- בתסריט שכח דבר פעוט: עלילה. יוצאים למסע קסום, רק שאין יעד ועושים עיקופים מסיבה לא ברורה.
"שנה טובה לאוהבים". לינו ונטורה, שארל ז'ראר.
"שנה טובה לאוהבים" הוא סרט שודים צרפתי משולב עם סיפור אהבה מ-1973. לינו ונטורה הנהדר ("מאה אלף מתחת לשמש", "צבא הצללים") מגלם את סימון, שמשתחרר מוקדם מהכלא ערב השנה החדשה, ומתכנן שוד תכשיטים בחנות בריברייה הצרפתית, יחד עם חבר שותף. הוא משתמש בתחפושת לאיש זקן, עם מסכות לטקס מקצועיות, והופך ללקוח קבוע של החנות וממציא סיפורים על אחות חולה. בדרך, מבלי להתכוון, הוא מתאהב בפרנסואה (פרנסואה פאביאן, מוד מ"הלילה שלי אצל מוד" ושני פרקים של "10 אחוז", שהגיעה השבוע לגיל 91), בעלת חנות לעתיקות הצמודה לחנות התכשיטים, ומחזר אחריה.
"חוזה עם השטן?" תמונה באדיבות HOT.
"חוזה עם השטן?", סרטם הדוקומנטרי של אבידע ליבני, נאוה מיכאל-צברי, שי להב ואיילת אפרתי – שמשלב קריינות על רקע צילומים היסטוריים ועבודת אנימציה מושקעת ויפה – מצליח לשפוך אור על אחת הפרשיות הלא מוכרות והמושתקות מימי השואה: "הסכם ההעברה" שנחתם בין ראשי היישוב היהודי בארץ לבין המשטר הנאצי, כשברמת הסאבטקסט ניתן למתוח קווים מקבילים בינה לבין המצב הנוכחי במדינה, ובשל שתי סיבות אלה הוא מאוד מומלץ לצפיה.