ביקורות קולנוע (עמוד 9)

"מרשעת: חלק 1" – ביקורת #2: חוויה בינונית שעוברת מהר

"מרשעת". אריאנה גרנדה, סינתיה אריבו.

"מרשעת" הוא החלק הראשון בעיבוד הקולנועי המצופה (והמשווק בכל הכוח) למחזמר הפנטזיה מברודווי, באותו שם, שמשחק בעולם בעשרים השנים האחרונות. הסרט מגולל את סיפורה של המכשפה הרעה מהמערב, הנבלית מהספר/סרט "הקוסם מארץ עוץ", ומגלה למה היא רעה, ונוגע בנושאים של שונות והעצמה נשית. למרות שאני לא מחבב מחזות זמר במיוחד, האורך של שעתיים וארבעים שלו עובר יחסית מהר (מלבד כמה חלקים מעייפים), וזאת בזכות ההתרחשויות העלילתיות הרבות. מומלץ בחום לחובבי מחזות זמר, השאר מוזמנים לבחור סרט אחר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קפיטנו" – ביקורת: ביצוע מושלם שמתעתע בין אמת לפנטסיה

"קפיטאנו". צילום: Greta De Lazzaris, באדיבות קולנוע חדש.

מתאו גרונה, המעניין והטוב מבין במאי איטליה כיום, מצליח להתעלות אפילו על סרטיו המשובחים הקודמים עם "קפיטנו", שמשלב בצורה מושלמת בין ריאליזם לפנטזיה וגם משאיר הרבה חומר למחשבה.

סיידו ובן דודו מוסא, שני נערים מסנגל, מעוניינים להגר לאירופה ומצליחים לאסוף בחשאי את סכום הכסף הדרוש לשם כך, אולם אימו של סיידו לא מרשה לו לנסוע כיוון שהוא צעיר מדי והיא מפחדת, כמובן, שיקרה לו משהו, אבל סיידו ומוסא נוסעים, בכל זאת, בלי לספר לאף אחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פחד אלוהים" – ביקורת: התחלה טובה מוחלפת בשטיקים ובעצלנות תסריטאית

"פחד אלוהים". יו גרנט.

"פחד אלוהים" של סקוט בק ובריאן וודס (הכותבים של "מקום שקט" ו"בוגימן", שהפעם גם כתבו וגם ביימו) ממותג כמותחן פסיכולוגי, אבל זה לא מדויק, כיוון שהפסיכולוגיה נשארת בחלק הראשון והטוב של הסרט, ואילו בחלק השני אנחנו מקבלים שוב פעם את אותם שטיקים מאוסים ולא אמינים שתסריטאים עצלים, או לא מספיק מוכשרים, משתמשים בהם כשהם לא יודעים איך לסיים את מה שכתבו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מסיבת פרידה" – ביקורת: יומרה לפילוסופיה שאין מאחוריה דבר

"מסיבת פרידה". איטסוס ארנה, ויטו סאנז.

בבסיס "מסיבת פרידה" הספרדי רעיון בעל פוטנציאל: בני זוג, גבר ואישה שגרים יחד, מחליטים להיפרד אחרי 14 שנים. ההחלטה שלהם משותפת והם מחליטים לציין את הפרידה במסיבה עם החברים שלהם, על פי רעיון שהיה פעם לאבא שלה. חוץ מהרעיון הזה אין כלום בסרט המעצבן, הבלתי נסבל והמשעמם הזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מרשעת: חלק 1" – ביקורת #1: אריאנה גרנדה לא הופכת את הדמות לשלה

"מרשעת". אריאנה גרנדה, סינתיה אריבו.

כמו במקרה של "חולית", גם כאן די מסתירים את העובדה שמדובר רק בחלק הראשון ושרק בעוד שנה נראה את החלק השני של "מרשעת", הגרסה הקולנועית של אחד ממחזות הזמר המצליחים ביותר במאה הנוכחית. המחזמר מבוסס על ספר שמתאר את קורות שתי המכשפות -הירוקה המרשעת מהמערב וגלינדה המתקתקה שמתניידת בבועה ורדרדה- לפני קורותיה של דורות'י בסרט המעולה "הקוסם מארץ עוץ", אחד הסרטים הכי מצוטטים ביותר בקולנוע. וכמו ב"חולית" של דני וילנב, החלק הראשון הוא בעיקר בנייה, הכנת השטח למה שיבוא, כש"מרשעת: חלק 2" יגיע לבתי הקולנוע בנובמבר בשנה הבאה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמיליה פרז" – ביקורת #2: טוב ומשעשע אבל היה יכול להיות יותר

"אמיליה פרז". קרלה סופיה גסקון, זואי סלדנה.

"אמיליה פרז", סרטו העשירי באורך מלא של ז'אק אודיאר, שהתחרה מוקדם יותר השנה בפסטיבל קאן וזכה בו בשני פרסים: פרס חבר השופטים, ופרס השחקנית הטובה ביותר (שהוענק באופן נדיר לכל ארבעת השחקניות הראשיות), הוא סרט קרוס-ז'אנר שמערב פשע-קומדיה-ומיוזיקל, והוא טוב למדי, מהנה לצפיה ואפילו מאוד משעשע במקומות הנכונים, אבל הכתיבה לא מספיק טובה בשביל שהוא יוכל להיחשב לסרט ממש טוב.

"אמיליה פרז" מבוסס על אופרה באותו שם שגם היא נכתבה על ידי אודיאר עצמו, ואותה אופרה מבוססת בתורה על יצירה ספרותית של בוריס רזון משנת 2018. העלילה עוסקת בריטה (זואי סלדנה) עו"ד פלילית במקסיקו סיטי שמקבלת הצעה כספית נדיבה על מנת לייצג את הבוס של קרטל פשע, חואן "מניטאס" דל מונטה. דל מונטה מבקש ממנה שתעזור לו לעבור ניתוח שינוי מין, כדי שיהפוך להיות אישה ואז אי אפשר יהיה לזהות אותו יותר, וחוץ מזה הוא רוצה להתחבר לצד הנשי שבו, שהוא עדין יותר ואלים פחות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"להיות גוּדריץ'" – ביקורת: קיטון וקוניס לא מספיקים

"להיות גודריץ'". מילה קוניס, מייקל קיטון.

"להיות גודריץ'" הוא סרט הוליוודי מאוד, שסובל מתסריט מתאמץ וששני השחקנים הראשיים שלו, מלאי קסם ככל שהם, רק כמעט מצילים אותו.

אנדי גודריץ' (מייקל קיטון בן ה-72) בפרק ב' של חייו (או שמא פרק ג'; ב"מר אמא" בן 91 הדקות מ-1983 -שכתב ג'ון יוז- קיטון גילם עקר בית, מושג מהפכני באותם ימים. 41 שנים אחרי הוא מגלם אבא מבוגר למשך 110 דקות), ובקטע הראשון אשתו מודיעה לו בטלפון שהיא עוזבת אותו ואשפזה את עצמה במרכז גמילה למשך 90 יום. לראשונה בחייו הוא צריך לתפקד כאבא בפועל של הבת והבן בני ה-9 שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמיליה פרז" – ביקורת #1: דרמה עם שירים משום מה

"אמיליה פרז". זואי סלדנה.

"אמיליה פרז" הוא הרבה דברים: סרט דרמה עם שירים (רובם ללא ריקודים והפקות גדולות), סרט בספרדית (ומעט באנגלית) של במאי צרפתי מצוין עם שחקניות אמריקאיות (ושחקן ישראלי). הסרט הוא נציג צרפת לאוסקר ועשוי להיות מועמד במעט קטגוריות נוספות. אי שם ב-132 הדקות יש סיפור מעניין ומקורי, אבל בין ההתרחשויות יש חלקים גדולים מדי של בזבוז זמן ולא ברור בשביל מה יש פה בכלל שירים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לה קוצ'ינה" – ביקורת: שעתיים ארוכות במיקרוקוסמוס תרבותי של מסעדה

"לה קוצ'ינה".

"לה קוצ'ינה" של אלונסו רואיזפלאסיוס המתרחש במזללה ניו יורקית טיפוסית שממוקמת בטיימס סקוור, עוסק בפרשת היעלמותו של סכום כסף מהקופה של המסעדה, אולם הוא לא באמת מציב את הפרשה המטרידה במרכז יצירתו, אלא משתמש בה כעוגן עלילתי בודד כמעט, סוג של תירוץ, בסרט שנמשך יותר משעתיים, על מנת לדון ביחסים בין הנציגים של התרבויות השונות שמאכלסות את המיקרוקוסמוס שהוא המסעדה, מה שעלול לייגע את הצופים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הזמן שלנו" – ביקורת: בזבוז זמן של כולם

"הזמן שלנו". אנדרו גארפילד, פלורנס פיו.

אתמול, שלשום והיום שמעתם ממישהו שאתם מכירים או מבן אדם זר לחלוטין סיפור בצורה מעניינת יותר מהדבר דמוי-עלילה שנפרשת ב"הזמן שלנו", סרט דרמה בריטי גרוע מאוד, חסר עניין, שמראה דברים רגילים לגמרי בצורה סתמית ביותר. אין בו רומנטיקה, הוא בקושי מעורר רגש חיובי כלשהו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"התחת הזקן שלי" – ביקורת: נחמד ומעורר מחשבה

"התחת הזקן שלי". מייזי סטלה, מריה דיזיה.

"התחת הזקן שלי" הוא סרט דרמה אמריקאי צנוע עם רעיון מסקרן (גם אם לא הכי מקורי), שחקנית ראשית מקסימה שמתרחש במסקוקה, עיירת חוף משגעת בקנדה.

הרעיון פשוט: אליוט בת ה-18 (מייזי סטלה מהסדרה "נאשוויל") עומדת לעזוב את הבית לטובת לימודים באוניברסיטה. היא מבלה את הקיץ עם משפחתה (אבא, אמא ושני אחים צעירים ממנה; את אמה מגלמת מריה דיזיה שהתארחה בלפחות סדרה אחת שראיתם בשנים האחרונות) שבבעלותה חווה, עם שתי חברות (שנקראות רו ורות) ושוכבת עם בחורה מקומית. היא מכירה בחור צעיר שבא לעבוד באזור למשך הקיץ, ופוגשת את עצמה בת ה-39. היא מנהלת שיחות פנים מול פנים עם הגרסה העתידית שלה והן מצליחות גם לשמור על קשר טלפוני במהלך אותו קיץ.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רוז הרובוטית" – ביקורת: סרט אנימציה עשוי ברגישות ולכל גיל

"רוז הרובוטית".

"רוז הרובוטית" (The Wild Robot) הוא סרט אנימציה שמבוגרים וילדים יכולים ליהנות ממנו, שכל אחד יבין וייקח ממנו דברים אחרים. האנימציה בכוונה אינה ריאליסטית, וברוב הסרט -בעיקר בשעה הראשונה- סומכים על הקהל להבין את מה שקורה עם הרבה רגישות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »