"לה קוצ'ינה".
"לה קוצ'ינה" של אלונסו רואיזפלאסיוס המתרחש במזללה ניו יורקית טיפוסית שממוקמת בטיימס סקוור, עוסק בפרשת היעלמותו של סכום כסף מהקופה של המסעדה, אולם הוא לא באמת מציב את הפרשה המטרידה במרכז יצירתו, אלא משתמש בה כעוגן עלילתי בודד כמעט, סוג של תירוץ, בסרט שנמשך יותר משעתיים, על מנת לדון ביחסים בין הנציגים של התרבויות השונות שמאכלסות את המיקרוקוסמוס שהוא המסעדה, מה שעלול לייגע את הצופים.
"הזמן שלנו". אנדרו גארפילד, פלורנס פיו.
אתמול, שלשום והיום שמעתם ממישהו שאתם מכירים או מבן אדם זר לחלוטין סיפור בצורה מעניינת יותר מהדבר דמוי-עלילה שנפרשת ב"הזמן שלנו", סרט דרמה בריטי גרוע מאוד, חסר עניין, שמראה דברים רגילים לגמרי בצורה סתמית ביותר. אין בו רומנטיקה, הוא בקושי מעורר רגש חיובי כלשהו.
"התחת הזקן שלי". מייזי סטלה, מריה דיזיה.
"התחת הזקן שלי" הוא סרט דרמה אמריקאי צנוע עם רעיון מסקרן (גם אם לא הכי מקורי), שחקנית ראשית מקסימה שמתרחש במסקוקה, עיירת חוף משגעת בקנדה.
הרעיון פשוט: אליוט בת ה-18 (מייזי סטלה מהסדרה "נאשוויל") עומדת לעזוב את הבית לטובת לימודים באוניברסיטה. היא מבלה את הקיץ עם משפחתה (אבא, אמא ושני אחים צעירים ממנה; את אמה מגלמת מריה דיזיה שהתארחה בלפחות סדרה אחת שראיתם בשנים האחרונות) שבבעלותה חווה, עם שתי חברות (שנקראות רו ורות) ושוכבת עם בחורה מקומית. היא מכירה בחור צעיר שבא לעבוד באזור למשך הקיץ, ופוגשת את עצמה בת ה-39. היא מנהלת שיחות פנים מול פנים עם הגרסה העתידית שלה והן מצליחות גם לשמור על קשר טלפוני במהלך אותו קיץ.
"רוז הרובוטית".
"רוז הרובוטית" (The Wild Robot) הוא סרט אנימציה שמבוגרים וילדים יכולים ליהנות ממנו, שכל אחד יבין וייקח ממנו דברים אחרים. האנימציה בכוונה אינה ריאליסטית, וברוב הסרט -בעיקר בשעה הראשונה- סומכים על הקהל להבין את מה שקורה עם הרבה רגישות.
"חדר המורים". לאוני בנש.
"חדר המורים", סרטו של הבמאי הגרמני ממוצא תורכי, אילקר צ'טאק, הוא דרמה ריאליסטית אינטנסיבית הסובבת את קורותיו של מוסד חינוכי שבין כתליו מתרחשים מקרי גניבה מסתוריים. התסריט החכם שמרכיב דמויות שאף אחת מהן לא באמת רעה או טובה, אלא בעיקר טיפשה או טיפשה פחות, הופך את הסרט הזה לדבר החדש הכי טוב שניתן לראות כעת על המסכים.
"אל תוציא מילה". ג'יימס מק'אבוי.
"אל תוציא מילה" הוא מותחן מעניין כשבחלקו האחרון מגיע העימות המדמם שיודעים שיגיע. אמנם אין יותר מדי דברים מיוחדים, יוצאי דופן או מפתיעים, אך זה עשוי טוב וניכר שנעשתה מחשבה בכתיבה.
בן דלטון (סקוט מקנירי), אשתו לואיז (מקנזי דיויס) ובתם אגנס בת ה-11, אמריקאים שעברו להתגורר בלונדון, נופשים באיטליה. במהלך החופשה שלהם הם פוגשים משפחה בריטית: אבא פּאדי (ג'יימס מקאבוי), אמא קירה ובנם אנְט שהוא בערך בגיל של אגנס ואינו מדבר (הוא… לא יכול להוציא מילה).
"תמימות".
סרטו של הירוקזו קורה-אדה "תמימות" שזכה לפני כשנה ורבע בפרס התסריט בפסטיבל קאן, מגיע באיחור מאוד לא אלגנטי למסכי ארצינו ומעבר לתרגום הקצת מעפן של שם הסרט ("מפלצת" ביפאנית, באנגלית וברוב השפות האחרות, אם כי גם באיטליה ובצרפת הוא תורגם ל"תמימות", משום מה), גם היצירה עצמה קצת מקרטעת ואני חושש שאלמלא הטריק התסריטאי שבו נעשה שימוש, בסגנון "ראשומון" של קורוסאווה, הסרט לא היה מספיק מעניין בפני עצמו.
"שקר גאוני". קלינה ליאנג.
"שקר גאוני" (במקור: Bad Genius) הוא דרמת מתח, שבו במקום חבורה ששודדת בנק יש קבוצה של בני נוער שמרמים יחד במבחנים במכללה. הסרט מבוסס על סרט תאילנדי (הסרט התאילנדי הכי מצליח בתאילנד ב-2017, שגם הוליד סדרת טלוויזיה) ולדמויות הראשיות קוראים אותו דבר! השחקן המוכר היחיד הוא בנידיקט וונג, בעל תפקיד משנה בסרטי מארוול.
"ביטלג'וס ביטלג'וס". מייקל קיטון, וינונה ריידר.
26 שנים אחרי יציאת הסרט הראשון, מגיעה אלינו "ביטלג'וס ביטלג'וס", קומדיית האימה שחוזרת אל הדמויות האהובות וממשיכה בקפיצת זמן בהתאמה את עלילותיהן עם שדים, רוחות והעולם שמעבר. יש הישענות מאוד גדולה על הנוסטלגיה מהסרט הראשון, ולחיוב היא נעשית ללא חזרתיות עלילתית, אלא רק בקריצות בטוב טעם. הבעיה היא שהעלילה שכן קיבלנו לא מאוד מעניינת ומתפרשת ליותר מדי כיוונים. לפחות נשאר להנות מהעיצוב המושקע. למי שלא ראו או אהבו את הסרט הראשון אין מה לצפות בחדש, ולא בטוח שזו צפיית חובה גם למי שכן.
"ביטלג'וס ביטלג'וס". מייקל קיטון.
"ביטלג'וס ביטלג'וס" הוא סרט המשך בעל שם נהדר לסרט מ-1988, וחלק מגל הנוסטלגיה האיום ששוטף את הוליווד ביותר-מדי-השנים-האחרונות שכולל החייאה של סדרות טלוויזיה ("ויל וגרייס", "פרייז'ר" ועוד) וסרטי המשך לסרטים אהובים ומצליחים. על כל "אהבה בשחקים: מאווריק" שהצליח מאוד, נעשים גם עוד "השוטר מבוורלי הילס" (שבא והלך), והשנה גם נזכה -לא לבקשת הקהל- ב"גלדיאטור 2" ואחרים. הסרט לא ממש עומד בפני עצמו, ומעריצי הסרט הראשון ישמחו לחזור לאווירה ולדמויות שהם מכירים ואוהבים, אך יתאכזבו מהתוצאה.
"רצח ממבט ראשון". ווילה פיצג'רלד.
הסלאשר של ג'יי טי מולנר "רצח ממבט ראשון", מהווה מחווה לסרטי האימה הקלאסיים של שנות ה-70 ובעיקר מתהדר בטריק עלילתי שעשוי להלהיב צופים מסויימים. אבל הטריק משמש יותר בתור גימיק שמאפשר לסרט לשחק עם תודעת הצופה באופן מלאכותי, מאשר ככלי שיש לו משמעות תמטית או רעיונית כלשהי, ובסופו של דבר אנחנו נשארים עם יצירה די גנרית ומחווה ריקה לעידן הזהב של הקולנוע.
"הרוע אינו קיים".
לאחר "גלגל המזלות" ו"הנהגת של מר יוסוקה" המשובחים, חוזר אלינו ריוסוקה המגוצ'י עם סרטו "הרוע אינו קיים", שמצליח לאכזב באופן מפתיע, בעיקר בגלל חסך משמעותי במרכיב העלילתי, אשר היה האלמנט הבולט בסרטיו הקודמים וכאן חסר נוכחות של ממש. לחצו לקריאת הכתבה המלאה »