"פייטר". מארק וולברג.
לא קל לחדש הרבה בסיפור קולנועי על מתאגרף, עם הקטעים הבלתי נמנעים של אימונים, צילום קרבות האגרוף עצמם, המתמודד המזיע יושב שפוף ומדמם על קצה שולחן אחרי הפסד כואב, סיפור האנדרדוג בדרך לזכייה הבלתי צפויה בתואר. ראיתי יותר סרטי מתאגרפים מסיבובים של קרבות אגרוף אמיתיים, "אלימות בשכונת עוני" (1956), "רוקי" (1976), "סיפורו של אלוף" (1979), "השור הזועם" (1980), "המתאגרף" (1997), "סינדרלה-מן" (2005) וסרטים נוספים. רובם, כמו "פייטר", מבוססים על סיפור אמיתי.
"הסיפור על פי ברני". פול ג'יאמטי עם מיני דרייבר.
להבדיל מסרטיו של וודי אלן ומבלי לזלזל בו, "הסיפור על פי בארני" הוא סרט איכות, בקצב נורמלי לחלוטין, עם רבדים-רבדים של סיפור פשוט ואמיתי, והאנטי-גיבור היהודי, שאפשר שמוצא את עצמו בקומדיה של טעויות שהיא למעשה חייו, קורע לב ומרגש. כן, סממנים מסוימים עלולים להטעות, אבל אם תקשיבו ללבכם ותתנו לעצמכם לזרום עם הסרט (והוא זורם, אל דאגה), הרי שתרוויחו סרט דרמה אמיתי מהחיים, שלא בוחל באמצעים, ועל טהרת הפשטות מצליח לרגש ולהביא את הצופה לתוך סערת רגשות עם תום הסרט.
"טרון המורשת". גארט הדלונד עם אוליביה וויילד.
"טרון" המקורי (הכוונה לזה שיצא בשנת 1982), היה בזמנו סרט חלוצי וכיום הינו אחד מאושיות סרטי המד"ב בכלל, תוך שהוא שהוא מציג עלילה מקורית ושימוש באפקטים חדשניים, ויצר לעצמו בסיס מעריצים רחב. טרון הנוכחי – "טרון המורשת" – פשוט מנסה לרכב על הגל הזה, בלי לעשות יותר מידי נזק למוניטין, אך למצער, גם בלי לחדש דבר. חביב ולא יותר.
"כל הדברים הטובים". ריאן גוסלינג.
נתחיל בוידוי, אני מאוד אוהבת את ריאן גוסלינג והערצתי אותו עוד בימיו כ"הרקולס הצעיר" ברצועת הנוער של ערוץ שלוש. פרט מידע זה בשילוב עם המועמדות של גוסלינג לאוסקר על תפקידו ב"חצי נלסון" והעובדה שעברו כבר שלוש שנים מאז סרטו הגדול האחרון ("עדות שבורה") הביאו לכך שהגעתי לסרט עם ציפיות גבוהות מאוד, ואפשר אפילו לומר שהתרגשתי. לצערי הסרט "כל הדברים הטובים" לא הצליח לעמוד בציפיותי, ואם לסכם אותו במשפט אחד – מדובר בדרמה מצוינת עם שחקנים נהדרים שנהרסה בגלל הניסיון להפוך אותה למותחן פסיכולוגי בסגנון הוליוודי.
"מגה מוח".
סרטים על גיבורי-על השתלטו על הקולנוע האמריקאי בעשור האחרון, ואחרי "משפחת סופר-על" (2004) של פיקסר, הגיע הזמן לעוד סרט אנימציה אודות גיבורי-על. ב"מגה-מוח" של דרימוורקס מתמקדים בדמות הרשע (בקולו של וויל פרל באנגלית, או יחזקאל לזרוב בעברית), שבלעדיו אין כמובן צורך בגיבור-על. פרל נפלא בתפקיד שכמו נכתב בשבילו, ודיויד קרוס ("משפחה בהפרעה") נהדר כיד ימינו. בעיקר בזכותם כדאי לראות את הסרט.
רוברט דאוני ג'וניור עם זאק גליפיאנקיס. "אל תלחצי אני בדרך".
במבט ראשון "אל תלחצי אני בדרך" נראה כמו ספין-אוף (מעין המשך של עלילה צדדית בסרט נפרד) לסרט "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס" ("האנגאובר"), ובמובן מסוים הוא באמת כזה, רק פחות מוצלח. אמנם ישנם מספר קטעים בסרט שיגרמו לצופה להתקף צחוק כה רציני עד כדי כאבי סרעפת, אולם מאידך, ישנם יותר מידי קטעי קישור לא מצחיקים, לא כל כך מעניינים ולעיתים אף יותר מידי רציניים.
אניה בוקשטיין. "כלבת".
"כלבת" מתהדר בכותרת 'סרט האימה הישראלי הראשון', ונכנס לתפקיד עם יראת כבוד גדולה לז'אנר האימה האמריקאי. באמצעות תקציב קטן (במיוחד), "כלבת" נראה בכל זאת מושקע מאד ומותח, על רקע בימוי ומשחק מקצועיים ומעולים. היה חסר לו תסריט מהודק יותר כדי להפוך לסרט מושלם.
עפר שכטר. "כלבת".
"כלבת", סרט האימה הישראלי הראשון, אינו סרט אימה 'מצוין' ואפילו לא 'סתם טוב', אולם למרות זאת, אין מדובר בכשלון, אלא דווקא בהצלחה גדולה. מבולבלים?… אמת, "כלבת" אינו מפחיד כלל וכלל, ולעיתים קטעים שאמורים להפחיד דווקא מצחיקים, ספק פתאטים — אולם למרות הכל, מדובר בניסוי כלים חשוב וראשון מסוגו, המוכיח כי לקולנוע הישראלי יש את היכולת להתייצב באותה שורה אם הקולנוע הבינלאומי (ולא רק כאשר מדובר בסרטי 'איכות', אנימציה או סרטי בורקס).
דניאל רדקליף. "הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק ראשון".
"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק ראשון" הוא עוד פרק בסדרת הקוסם הצעיר. אם לא ראיתם (או קראתם) אף פרק עד עכשיו, לא מומלץ לנסות פתאום, ואם אתם מכירים ומורגלים להווי ההארי-פוטרי, ספק אם תתאכזבו, בתנאי שתגיעו עם הציפיות הנכונות. החלק הראשון של "הארי פוטר ואוצרות המוות" הוא ממש לא תחילתו של הסוף. אני – דווקא ציפיתי שכן והתאכזבתי לגלות את ההיפך. אתם – צפו לעוד פרק חביב בסדרה עמוסת האפקטים המיוחדים, והתעלמו מהעובדה שהוא מבוסס על הספר האחרון בסדרה. החלק הראשון של "אוצרות המוות" הוא כאמור, עוד פרק, ואם אהבתם את הקודמים – כנראה שתאהבו את גם את זה, ביחוד משום שהגבירו את העוצמה של השנינויות והאקשן.
"פלונטר".
אולפני דיסני שבים בסרט האנימציה ה-50 באורך מלא שלהם לסיפור אגדות, כמו אלו שהתמחו בהם בימי חייו של וולט דיסני ("שלגיה ושבעת הגמדים", "סינדרלה" ו"היפהפיה הנרדמת", למשל). "פלונטר" (Tangled במקור), שבמשך שנים נקרא בשם של הגיבורה "רפונזל" (פעמונית), מבוסס על מעשייה של האחים גרים על נערה בעלת שיער ארוך שגרה בבדידות במגדל. האנימציה מהממת ועם השיבה לעולם האגדות עם נסיכות, מכשפות וחיות יער, מקבלים שוב גם את הקסם הישן של דיסני בצורה הטובה ביותר, יחד עם שירים. אמנם ההומור מכוון יותר לילדים, אך בשביל זה דיסני קיימים, ומבוגרים ייהנו מהסרט המתקתק גם בלי לצחוק מרוב הבדיחות (ועדיין יש בדיחות, חלקן חזותיות, לא רעות בכלל).
ראסל קרואו. "שלושת הימים הבאים"
זה מדהים, איך תמיד מוצאים רעיונות חדשים על מה לעשות סרטים. לפעמים לוקחים אירוע קטנצ'יק, שבוחרים עם פינצטה, ומגדילים פי 32 על מנת לייצר ממנו משהו בדמות סרט באורך מלא. לפעמים זה הולך, לפעמים לא. הכל מתחיל ונגמר במספר מרכיבים שכל אחד מהם מהווה משתנה תלוי אבל גם בלתי תלוי: תסריט, בימוי, שחקנים. לא תורה מסיני, אבל לא פשוט כמו שזה נראה. אז בשביל מה כל ההקדמה הלא מועילה הזו? כדי להסביר לכם למה הסרט "שלושת הימים הבאים" הוא לא תוצר סופי טוב, על אף שמרכיביו יכולים להטעות. אבל כמו שכבר למדנו על בשרינו, זה לא המרכיבים לבדם, כי אם סך כל המרכיבים, כלומר, התוצאה הסופית.
אמה סטון. "באה בקלות".
"באה בקלות" היא קומדיית נעורים קלילה אשר הודות לתסריט שנון ומתוחכם יכולה להתאים גם לצופים הבוגרים יותר. על אף שסיפור העלילה מתרחש על הרקע המוכר של תיכון אמריקאי טיפוסי הסרט מצליח לחדש, לסקרן ובעיקר להצחיק.