מתוך הריקוד האחרון של מאו.
"הרקדן האחרון של מאו" מגולל את סיפורו המדהים של רקדן סיני בשם לי שונסין ומבוסס על האוטוביוגרפיה שלו. דרך הסיפור בפלאשבקים נדושה למדי ובה אנו מתוודעים לדרכו של בן כפר סיני, אחד ממשפחה בת שבעה בנים, כיצד עולם הריקוד בחר בו, הלימודים הנוקשים והאימונים הקשים על רקע הקומוניזם הסיני בשנות ה-80, הצלחתו בארה"ב ומאבקו בזרועה הארוכה של סין ושליטתה באזרחיה.
קתרין היגל עם אשטון קוצ'ר. מתוך קילרים.
מזמן לא ראיתי סרט שנכשל כל-כך בכל היבט אפשרי. אני לא מבין מדוע זכה "קילרים" לתאריך יציאה בין סרטי (תחילת) הקיץ בארה"ב, ומדוע הוא בכלל מוקרן בארץ, מכל הסרטים. זו אמורה להיות קומדיית פעולה רומנטית אך מדובר בסרט לא מצחיק, מותח, משעשע או מעניין. על אמינות אין בכלל מה לדבר.
במהלך משימה בצרפת המתנקש ספנסר (אשטון קוצ'ר) מתאהב בבחורה אמריקאית (קתרין הייגל, "האנטומיה של גריי", "27 שמלות") ומחליט לעזוב את המקצוע (גם אני חשבתי, לרגע, על "ניקיטה"). הם מתאהבים כי הוא חתיך והיא בלונדינית, דוברי האנגלית היחידים כנראה בדרום צרפת. היא לא יודעת על עברו, אך עברו רודף אותו ויש אנשים שרוצים לחסל אותו.
אמנדה סייפריד. מתוך מכתבים לג'ולייט.
"מכתבים לג'ולייט" הוא סרט נטול אפקטים ופיצוצים, המספר בפשטות מעשייה רומנטית מתוקה (אך לא מתקתקה מדי) על רקע נופיה היפים של איטליה. לעומת שתי קומדיות רומנטיות גרועות שביים בעבר במאי הסרט, גארי ויניק – "פתאום 30" (2004) עם ג'ניפר גרנר ו"מלחמת הכלות" (אחד הסרטים הגרועים ביותר של 2009) עם קייט הדסון ואן האת'וואי – "מכתבים לג'ולייט" נקי מהיסטריה, עם דמויות ראשיות מציאותיות (האיטלקים קצת פחות אמינים) ודיאלוגים טובים. אגב, אחד משני תסריטאי הסרט, חוזה ריברה היה בין הכותבים של "דרום אמריקה באופנוע".
ג'יימס גנדולפיני עם פיטר קפלדי. מתוך בסוד העניינים.
יש סרטים שרק האנגלים יכולים לעשות, וזוהי דוגמה מובהקת לכך. "בסוד העניינים" מזכיר בסגנון את הסדרה "המשרד" (ללא התייחסות הדמויות למצלמה), כשמתמקדים במשרדים פוליטיים. במסורת הסדרה "כן אדוני השר", עם משפטים שכמו לקוחים מהספר "מלכוד 22", משפטים בלתי אפשריים שבהם הדובר אומר בשיא הרצינות דברים שנוגדים את החצי הראשון של המשפט שלו. הסרט יכול בקלות להפוך לסרט פולחן בזכות הדמויות המוצלחות והמשפטים המאלפים שהן מוציאות מפיהם בקצב מסחרר.
מימין לשמאל: קירסטין דייויס, סינת'יה ניקסון, שרה ג'סיקה פרקר, קים קטרל. מתוך סקס והעיר הגדולה 2.
טוב, אז הן חוזרות והן רוצות להמשיך את הדרך, אבל אם למעשה הסרט הראשון הרס את הסדרה, המשכו – "סקס והעיר הגדולה 2" – מכחיד את כל מה שהיא אי פעם השיגה מבחינת הקול הנשי והעוצמה הנשית, וחותם את הגולל על שניהם. בסרט השני ארבע הבנות שרות, רוקדות אבל הן באמת כבר בלתי נסבלות בעליל. לא ברור גם איך פעם הסדרה הזו הציגה בפנינו את שיא האופנה העולמית כי במרבית הסרט הבנות לובשות סדינים, וילונות ואוהלים. אם זה לא מספיק הבדיחות והרפליקות ביניהן כל כך לעוסות והרמיזות המיניות עצמן כבר מזמן הפסיקו להיות הגיגים מלאי חן והפכו למעין תערובת של שטיקים שפשוט מחזרו שוב כדי להוציא את הסיקוול הנוכחי. הסרט עצמו משעשע לפרקים, אולם בחלקים אחרים נראה שקצת נסחפו עם אורכו שעלה על גבולות השעתיים וראוי שמישהו יסביר לבמאי מייקל פטריק קינג שזה לא חלק מטרילוגיית שר הטבעות.
כריס נות' עם שרה ג'סיקה פרקר. מתוך סקס והעיר הגדולה 2.
הסרט "סקס והעיר הגדולה" (2008) הצליח יותר ממה שמישהו יכול היה לשער; אפילו המפיקים לא האמינו שהסרט יגרוף מעל 400 מיליון דולר ברחבי העולם. עם הצלחה כזאת, מיד דובר על סרט המשך. מה היה בסרט ההוא? כמעט שעתיים וחצי של הרבה תלבושות מדהימות, חתונה ראוותנית, טיול של ארבע הבנות לאתר נופש מהמם, התרפקות על סרט ישן, משחקי מילים מעייפים, ולרוב הגברים לא היה תפקיד משמעותי. לדוגמה: הארי, בעלה של שרלוט, אמר שני משפטים במהלך כל הסרט. כמו בסרטי ההמשך של פעם, מקבלים בדיוק אותו דבר גם ב"סקס והעיר הגדולה 2": תלבושות, חתונה, טיול, סרט ישן, משחקי מילים ולהארי יש שני משפטים. חוץ מזה, הפעם הנסיעה היא לאבו דאבי במקום מכסיקו ו"זה קרה לילה אחד" מחליף את "פגוש אותי בסנט לואיס".
הית' לדג'ר. מתוך מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס.
כל סרט של טרי גיליאם מעורר שאלות, תהיות ומטורף בפני עצמו, אולם במקרה הספציפי של "מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס" אני חייבת להדגיש שהטירוף נעשה בצורה מורכבת במיוחד ומאד קשה להסביר כמה חוויות וריגושים עברו עלי באותן שעתיים של מופע הפלאים הזה. אז אם אתם צריכים סיבה ראשונית ללכת לסרט (אני מצטערת מראש בפני מי שחושב שזו קלישאה שחוקה) – הסיבה הזו תהיה הית' לדג'ר. לדג'ר נפטר במהלך צילומי הסרט הזה בנסיבות אפופות מיסתורין, כתוצאה ממנת יתר של תרופות. הוא יזכר בליבנו לנצח כג'וקר הנהדר ב"אביר האפל" מ-2008. מותו הפתאומי עצר את צילומי "דוקטור פרנסוס", וכדי לסיים את הסרט, גיליאם החליט (במהלך נהדר לטעמי), ללהק שלושה שחקנים שיגלמו את דמותו של לדג'ר במסעה הדימיוני ובחר אסופה מרשימה של שחקנים לתפקיד: ג'וני דפ, קולין פארל וג'וד לאו. התוצאה היא ללא ספק מצוינת ומהנה, וגם הפעם גיליאם הוכיח שהוא יודע בדיוק מה הצופים רוצים, אוהבים ומחפשים מהמדיום.
לירון בן שלוש עם גיל פרנק. מתוך מאיה.
לכל יוצר יש אלמנטים שהוא חוזר עליהם, נושאים שהוא שב ומטפל בהם בעבודותיו (מנשה קדישמן לקח את זה לקיצוניות אולי). ב"מאיה" שבה לעסוק מיכל בת-אדם בחיי שחקנית ובשיגעון ושפיות נפשית. ב-1994 היה זה הסרט "איה: אוטוביוגרפיה דמיונית", הפעם לדמות הראשית קוראים מאיה. מיכל בת אדם גילמה אז את איה; הפעם לירון בן שלוש קיבלה את התפקיד הראשי של מאיה, והיא מזכירה במראה (ובשיער) את מיכל בת אדם.
מתוך הבן של רמבו.
הסרט "הבן של רמבו" עוקב אחרי פועלם של שני ילדים אאוטסיידרים, שמטרתם המרכזית היא לצלם סרט לקראת מבחן בד לכישרונות בעיירה האנגלית בה הם מתגוררים. האמצעים הדלים שברשותם לא מקלים על המשימה, אבל הנחישות העצומה שלהם להצליח גוברת על כל רגעי המשבר. וויל ולי לומדים באותו בית ספר, אך עולמותיהם לא יכולים להיות שונים יותר. וויל גר עם אמו, סבתו ואחותו וארבעתם משתייכים לפלג דתי אדוק שמורה להם להסתפק במועט ולוותר על מותרות החיים המודרניים. לעומתו, לי מתגורר במעין בית אבות, שבחלקו האחורי מצוי ביתו שם הוא מתגורר עם אחיו הגדול.
סטיב קארל עם טינה פיי. מתוך דייט לילי.
חסרים בימינו סרטי קומדיה, ההיצע הדל כולל בעיקר קומדיות עם הומור נמוך שמיועדים לילדים ובני נוער וקומדיות רומנטיות שאינן כה מצחיקות (וגם שחוקות, אך זה כבר סיפור אחר). אני מודה שהלכתי ל"דייט לילי" בחשש-מה. במאי הסרט שון לוי לא בדיוק ידוע ברמת ההומור בסרטים שלו, שכוללים את "הפנתר הורוד" (2006) ושני סרטי "לילה מוטרף במוזיאון" עם בן סטילר. אך מדובר בקומדיה חביבה ביותר, בלי בדיחות ילדותיות או הומור ירוד מדי. הסרט מסתמך לחלוטין על היכולות הקומיות של שני השחקנים הראשיים: סטיב קארל ("המשרד") וטינה פיי ("רוק 30"). אם אינכם חובבים של זה או זו, כמעט אין טעם לראות את הסרט. אם אינכם מכירים אותם, זאת הזדמנות טובה להכיר אותם ואת ההומור שלהם.
סטיב קארל עם טינה פיי. מתוך דייט לילי.
"דייט לילי" מגיע בחבילת אריזה שכוללת עלילה בשקל, עטיפה של מיינסטרים מעופש, אבל תיבול של שחקנים מעולים – כשהשורה התחתונה מושפעת מאותו ארסנל נהדר שמביא את הסרט הטיפשי הזה להיות מצחיק למדי. השתדלנו לבוא בלי ציפיות גדולות, וכאן זה גם המקום להודות שאנחנו לא רואים רוק 30, והמעט שאנחנו מכירים מטינה פיי זה מצפיה אקראית בעבר בסטרדיי נייט לייב. וכך, כשאנחנו רק קרועים על התחת של סטיב קארל (בגלל כל הסיבות הנכונות והלא נכונות יחדיו), הגענו לסרט – ולרגע לא הצטערנו.
את הסרט ביים שון לוי (אחד משלנו בהוליווד? וואו אנחנו בשוק), מי שאחראי לאחרונה על קומדיות כגון "לילה מוטרף במוזיאון" (1+2), הגרסה האחרונה של "הפנתר הורוד" ועוד. התסריטאי, ג'וש קלאוזנר, מוכר פחות, והוא שאחראי לתסריט של שרק השלישי, ושל שרק הרביעי שעתיד לצאת בקרוב (ואנחנו לא יודעים מה איתכם, אבל אנחנו אהבנו הכי את הראשון והשני… השלישי פחות דיבר אלינו). זה אולי יסביר את העלילה המטומטמת. ומצד שני, העלילה לא חייבת לתפוס נפח רציני בסרטים לאחרונה, ראה ערך "אווטאר" ואפילו "איירון מן 2" (מפי שמועות בלבד כרגע, טרם הספקנו) – ובמקרה הזה השחקנים מכפרים על השטות שמאחורי הצחוקים. אז בסדר.
מתוך באריה.
אחד הפרויקטים שהבמאי סטנלי קובריק לא הספיק להפיק לפני מותו היה "נפוליון", על המצביא הצרפתי הידוע. כשנשאל באיזה חלק מחייו של המצביא הוא מתכוון להתמקד, השיב קובריק: "הכל. אני רוצה לספר את כל סיפור חייו, מינקות ועד מותו." ג'וספה טורנטורה, במאי "באריה" (שביים גם את "סינמה פרדיסו" ו"אגדת הפסנתרן"), כתב וביים סאגה משפחתית לא-שגרתית שמתרחשת בעיירה באריה בסיצילה: המשפחה לא יוצאת דופן, אך דרך הסיפור לא רגילה.
טורנטורה עובר לא רק על הנקודות החשובות בחיים שלו שמהם שאב את אהבתו לקולנוע והדברים שגרמו לו להפוך לבמאי קולנוע, אלא מביא גם את מיטב הקטעים מהחיים של אביו החל מילדות וסיפורים משפחתיים שונים. הסרט מורכב מהרבה סיפורים, תמונות-תמונות כמו אסופה של סיפורים קצרים, חלקם אנקדוטות חביבות, כשלפעמים "עלילה" לא נמשכת יותר מקטעים ספורים בלבד, ועוברים הלאה. לפעמים לא מבינים מיד מה פשר הקטע שנגמר עד שמגיעים לקטע מאוחר יותר, ויש קטעים שהיו יכולים להיות מוצלחים יותר לולא היו ממהרים לעבור הלאה.