מתוך החיים החדשים שלי.
כל מי שאי פעם ביקר בבית יתומים ידבר על המבטים של הילדים, על העצב ששורה במקום. זהו בתמצית הסרט הקוריאני "החיים החדשים שלי". אוליבר טוויסט הוא, כנראה, אחד היתומים המפורסמים ביותר בספרות ובקולנוע, אך רוב הסיפור במקרה שלו מתרחש אחרי שהוא עוזב את בית היתומים, בעוד שכל "החיים החדשים שלי" מתרחש בבית היתומים.
ז'אן רנו. מתוך 22 קליעים.
"22 קליעים" הוא סרט נקמה לא רע בכלל אבל הוא לא חף מבעיות. מצד אחד, יש בו אלמנטים שיכולים להעלות את סף הריגוש והאדרנלין של הצופה בסצנות מלאות אקשן ומתח ומצד שני, נוצרת במידת מה התחושה שהוא ממחזר קלישאות של ז'אנר הפשע ושהסיפור עצמו לוקה בחסר. אני בוחרת להתעלם מאותם חסרונות בעיקר משום שז'אן רנו ("לאון", "ניקיטה", "הכחול הגדול"), הוא אחד השחקנים הצרפתיים החביבים עלי ואפשר להכריז קבל עם ועדה שהוא נולד להיות המאפיונר מאטיי בסרט. הצילום והעריכה ב"22 קליעים" נעשו בצורה עילאית וניכר שלוק באסון ("לאון" "ארתור והמינימונים"), ניצח על הפרויקט כמפיק שהשגיח מקרוב על העניינים. בשילוב עם סיפור על עולם הפשע הצרפתי, שמבוסס בצורה חופשית על אירועים אמיתיים אפשר לומר שיש כאן בהחלט תמורה בעד האגרה והבמאי רישאר ברי בהחלט מצליח לרתק אותנו למסך.
ז'אן רנו. מתוך 22 קליעים.
לצרפתים יש מסורת של סרטי פשע ופעולה מצוינים עם ז'אן פול בלמונדו, אלן דילון ואחרים. ז'אן רנו ("ניקיטה", "לאון") הוא שחקן טוב ו"22 קליעים" אינו סרט רע או מגוחך, הוא פשוט לא סרט טוב. הוא לא מקורי או מיוחד ואין בו קטע אחד בלתי נשכח. השינוי המרענן היחיד שיש לסרט להציע הוא מיקום העלילה במרסיי ולא בפריז.
הבמאי רישאר ברי, שגם משחק בסרט, מוכר יותר כשחקן ("סתום ת'פה" עם ז'אן רנו ו"מאהב בהשאלה") ואת הסרט הפיק לוק בסון, שבשנים האחרונות הפיק את "חטופה" עם ליאם ניסן ו"מפריז באהבה" עם ג'ון טרבולטה באנגלית. בניגוד לאלו, הפעם בחרו לצלם את הסרט בצרפתית עם דמות ראשית של צרפתי.
נעמי ווטס עם סמואל ל. ג'קסון. מתוך אימהות וילדים.
סיפורים על אימוץ ילדים הם מקור מצוין לסרטים כי גלומים בהם כל מה שנחוץ לדרמה אנושית טעונת רגשות: יחסים בין גברים ונשים (בדרך כלל בוחרים באימוץ כי לא מצליחים להיכנס להריון, מה שמעלה את השאלה: למה דווקא אני לא בסדר שגופי לא מסוגל לעשות מה שכולם עושים כל יום, להיכנס להריון), אבות ואמהוֹת, אבּהות ואמהוּת, אנשים שכמהים לילדים מול אנשים שנסיבות חייהם מביאים אותם לבחור לוותר על ילדיהם, ילדים שצריכים להתמודד עם העובדה שנמסרו לאימוץ בנסיבות לא ידועות ועשויים להתלבט אם לפתוח את תיק האימוץ או לא. ולכל סיפור אימוץ יש שלושה צדדים לפחות: המוסר לאימוץ, המאמץ והילד.
זהו סרטו החמישי של רודריגו גרסיה, הבמאי-תסריטאי של "אימהות וילדים", שידוע יותר כבמאי סדרות דרמה בטלוויזיה האמריקאית ("בטיפול", "עמוק באדמה") וכבנו של הסופר זוכה פרס הנובל גבריאל גרסיה מרקס. "אמהות וילדים" הוא הטוב שבסרטיו, וכמו שלושת סרטיו הראשונים זוהי דרמה שקטה, מן החיים, ללא מאורעות גדולים יוצאי דופן, ועל נשים. הוא תמיד מצליח לקבץ סוללה של שחקניות מוכרות לסרטיו.
מתוך איירון מן 2.
הנה גיבור הפח חוזר ב"איירון מן 2", סרט המשך חביב, אך הרבה פחות טוב ומעניין מקודמו. רוברט דאוני ג'וניור שוב מציל את הסרט ובניגוד לאכזבתי הרבה ממנו ב"שרלוק הולמס", כאן הוא שוב חוזר להיות נער המסיבות השובב והכייפי. גם הפעם הצליחו להביא אפקטים נהדרים והרבה אקשן למסך, אבל יש תחושה שלתסריטאים היה פחות כח להשקיע בעלילה, ובכלל דמותו של דאוני ג'וניור מאבדת את הכח המילולי שהיה לה בסרט הראשון מ-2008. סקרלט ג'והנסון היא תוספת נהדרת, שמביאה הרבה גירל פאוואר למסך לעומת גווינת' פאלטרו המשעממת, שהתלוננה לפני צאת הסרט, שתמונתה של ג'והנסון גדולה הרבה יותר משלה בכרזת הסרט – האם פאלטרו היא אנטישמית וקנאית? בסופו של עניין, "איירון מן 2", למרות נקודת המוצא הפחותה שלו כסרט המשך, עדיין מעניק לצופה ספקטקל של שעתיים שלא סובלים ממנו יותר מדי.
הבמאי ג'ון פאבריו שומר על המומנטום ובמגבלות הז'אנר וגיבור-העל "איירון מן" עצמו – שמעולם לא שבה את ליבם של אנשי הקומיקס (אני מאנשי הבאטמן בעצמי) – הצליח ב-2008 להפיח רוח חיים חדשה בגיבור, וכבר עם יציאת הסרט דאז עלה לדיון נושא סרט ההמשך ב-2010. כמובן שכאשר מדובר בגיבורי-על, סרטי ההמשך הם מן המתבקש, כיוון שחוברות קומיקס על גיבורי-העל הפופולרים ממשיכות לצאת מדי שנה. ראוי לציין שבניגוד לסאם ריימי שהביא לנו שלושה סרטי "ספיידר-מן" גרועים, ניכר שפאבריו בהחלט הצליח להימנע מיצירת גיבור מגוחך.
מלאני לורן. מתוך הקונצרט.
בשנים האחרונות מועמדים שבעה סרטים לפרס הסזאר לסרט הטוב ביותר. בארץ כבר הוקרנו "נביא" הזוכה (בצדק) ו"יום החצאית" הטובים, "וולקאם" הרציני והבינוני, וכעת מגיע "הקונצרט". "הקונצרט" הוא סרט עם רעיון מעולה שעשוי בסגנון מוטעה, שלא מתאים לו. זהו, אולי, ניסיון ליצור "סרט בגט" (כמו סרט בורקס, רק בצרפתית) אך בושה וחרפה מצד הצרפתים שהסרט היה מועמד לשישה פרסי סזאר, כולל לסרט הטוב ביותר, לבימוי ולתסריט (הסרט זכה על מוסיקה וצליל, והיה מועמד גם לעריכה).
דאנה איבגי. מתוך כלת הים.
יש שלוש סיבות עיקריות לצפות ב"כלת הים" של קרן ידעיה, אחד מסרטי הדרמה הישראלים הטובים ביותר בשנים האחרונות: דאנה איבגי, מוני מושונוב ורונית אלקבץ. יחד עם רועי אסף הם מרכיבים את משפחת וולף שבמרכז הסרט. הסרט אינו מדכא וסטטי עלילתית כמו "אור" (2004), סרטה הקודם של ידעיה, שגם בו גילמו אלקבץ ואיבגי אמא ובת. אינני יודע למה הסרט נקרא "כלת הים", ושמו באנגלית הוא "יפו" – משום שלא מרגישים או רואים יותר מדי את העיר.
קריסטן בל עם ג'וש דוהמל. מתוך להתאהב ברומא.
הקומדיה הרומנטית החדשה "להתאהב ברומא" לא ממש מחדשת שום דבר בז'אנר, שהתדרדר בשנים האחרונות לרמת פרווה צמחונית. ניתן להגדיר את הסרט כקומדיה חמודה ולא יותר מכך ועל כן מי שמגיע לצפות בה צריך להגיע עם ציפיות בהתאם. בקווים מאוד כלליים וקצת לא פוליטקלי קורקטיים, מדובר בצ'יק פליק עם סוף טוב והרבה רגעי מתקתקות. אז מה יש בו אתם שואלים? גיבורה בלונדינית רזה וטיפה מעצבנת, בחור חתיך אחד שגם יודע קצת איטלקית וכמובן רומא המהפנטת.
ברגעים מסוימים בסרט הקלישאות חוגגות וברגעים אחרים האובר רגשנות גורמת לצופה הפמינסטית המצויה לתהות מדוע עדיין קשה כל כך לראות אישה מצליחה שאין לה אהבה (בעיקר בקומדיות)? ומדוע תמיד כשהיא דווקא כן מוצאת אהבה, כבר לא איכפת לה מהקריירה שלה? למה לא מראים גבר כזה? ואחרי שיצאתי במאבק פמינסטי (קצר ואולי מבטיח לכל הקתרין ביגלו העתידיות שנמצאות שם בחוץ), אני חייבת לומר שנהניתי במידת מה מהסרט בעיקר בגלל הקאסט של שחקני המשנה, שביניהם ניתן למצוא את אנג'ליקה יוסטון ("הכבוד של פריצי", "משפחת אדמס") ודני דה ויטו ("'קן הקוקיה", "מלחמת רוז ברוז").
סאם וורת'ינגטון. מתוך התנגשות הטיטאנים.
סיפורי המיתולוגיה היוונית נהדרים, מרתקים, ותמיד ייקראו. על המסך הם עלולים להתפרש כילדותיים ו"התנגשות הטיטאנים" (2010) מיועד לקהל צעיר, מאוד. זוהי גרסה נקייה, נטולת עירום, מיניות, קללות ודם לבני 13-8 שעשויים להתלהב מהיצורים הדמיוניים וממפלצות הענק.
סאם וורת'ינגטון. מתוך התנגשות הטיטאנים.
אין לי דרך אחרת להגדיר זאת, "התנגשות הטיטאנים" מעליב את הצופה: הסרט מיוצג ככזה שמביא חוויה תלת מימדית מרהיבה, שתמשוך אותנו לקולנוע ותגרום לנו להוציא עוד מרשרשים מהארנק בעד הכרטיס. בפועל אל תצפו לראות בסרט שום אלמנט תלת מימדי מלבד הכתוביות שתהינה מטושטשות באם תורידו לרגע את המשקפיים (הממש לא אופנתיים). הסרט מתיימר להציג טכניקה תלת מימדית ואילו מה שהוא מציג בפועל זו גירסת התלת בהירות. כאשר הסרתי את המשקפיים, התמונה נראתה הרבה יותר בהירה ואסתטית מאשר עם המשקפיים. מה גם, שלא היה שום אלמנט בסרט שהצדיק נוכחות של טכנולוגיה שכזו ודי ברור שהסרט לא צולם במצלמת תלת המימד והמקרן הוא שעושה כביכול את הפלא שלא באמת קיים.
איזבל אדג'ני. מתוך יום החצאית.
איזה מזל שיש סרטים צרפתיים. בלעדיהם היינו נאלצים להסתפק בעיקר בסרטים אמריקאיים, שטובים לסוגם, אך עושים רק קומץ סרטי דרמה טובים בשנים האחרונות. "יום החצאית", סרטו הראשון של התסריטאי-במאי ז'אן פול לילינפלד שאני רואה, היה יכול להתרחש בכל בית ספר בעולם, אך קשה להאמין שהיו מפיקים סרט כזה, ועם תסריט כה חכם, בכל מקום אחר חוץ מצרפת.
שני הסרטים המוצלחים ביותר בבתי הקולנוע בימים אלו הופקו בצרפת, "נביא" ו"יום החצאית". שניהם גם היו מועמדים לפרס הסזאר לסרט הטוב ביותר ("נביא" זכה). "יום החצאית" היה מועמד גם על תסריט מקורי וזיכה את איזבל אדג'ני, שלא השתתפה בסרט בשש השנים האחרונות, בפרס השחקנית (החמישי שלה).
אהרון ג'ונסון. מתוך קיק אס.
הסרט "קיק אס" הולך לכבוש את צעירי הארץ בלי שום ספק. אחרי "זומבילנד" הנפלא שהפגיש אותנו עם עולם הזומבים בקריצות שנונות והומוריסטיות לכל רפרנס תרבותי אפשרי, הגיע הזמן שגם גיבורי העל שלנו יקבלו טיפול מאסיבי. מה שמיוחד ב"קיק אס" הוא שיש ניסיון כלשהו להחזיר את הכוח לאזרח הקטן – אופטימיות במיטבה ללא ספק. הסרט קורא שלא להביט עוד מהצד (ממש סוג של פרסומת ל"מה אתם הייתם עושים" עם חיים הכט), אולם עם הרבה קריצות ציניות כואבות במידת-מה על החברה שלנו, שרק מסתכלת מהצד כשמישהו בצרה. הסרט שם במרכז את נער התיכון השלומיאלי, שמתעלה על זוועות הגיל הפרטיות שלו ושם לעצמו מטרה להציל את עירו. כל מה שהוא מבקש זה שרק תתנו לו את ההזדמנות – אז תנו לו צ'אנס. אני נתתי.
אז תשכחו מכל הסופרמנים למיניהם, באטמן זה אאוט, וספיידרמן זה כל כך 2009. הגיבור החדש שלכם הוא "קיק אס". במאי הסרט מתיו ווהן לוקח אותנו למחוזות התיכון הבעייתיים ומציג בפנינו את האנדרדוגים בצורה קומית ומקסימה. יש כל כך הרבה קומדיות נעורים במחוזיתנו ולרגעים הסרט מחזיר אותנו לכל אותם שטיקים מוכרים והחלוקה הסטנדרטית בתיכון לקבוצות של פופאלריים, חנונים, ספורטאים ועוד. הגיבור שלנו דייב לא נכנס לשום קבוצה והוא מנודה חברתית – וזו הסיבה שאנחנו כל כך מחבבים את הסיפור שכבר סופר לנו מאות פעמים. דייב שונה ומיוחד כי הוא רוצה להיות גיבור למרות שזה לא סוד שאין לו גרם של שריר בגופו השברירי.