ביקורות קולנוע (עמוד 106)

ביקורת: נער משום מקום

מתוך נער משום מקום.

מתוך נער משום מקום.

אנשים רוצים לדעת ולגלות ולנסות להבין מה הופך אדם לישות יצירתית, לאדם מפורסם בכל העולם, לאישיות בעלת חשיבות. כמו לא מעט סיפורי ילדות עצובה, "נער משום מקום" מעניין בשל האישיות המפורסמת שצמחה מתוך הנסיבות הללו, ובמקרה הנוכחי: ג'ון לנון, אחד מכותבי השירים הטובים ביותר במוסיקה המודרנית, וזמר בלהקה הכי טובה אי פעם. לאחרונה הבריטים אינם מספקים לנו הרבה סרטים מעניינים כבעבר, ו"נער משום מקום", סרט לא-נטול פגמים, מזכיר במשהו את התקופה הטובה של הסרטים הבריטיים.

כיאה לסרט בריטי, בזכות המשחק של כל צוות השחקנים הדמויות לא הופכות לקריקטורות. הסרט נשען בעיקר על שלושה שחקנים: אהרון ג'ונסון הכובש בתפקיד הראשי, אן-מארי דאף כאימו וכריסטין סקוט תומס כדודה שמצליחה להיות אמינה למרות כל הניגודים באישיותה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: היו לילות

דאנה איבגי עם משה איבגי. מתוך היו לילות.

דאנה איבגי עם משה איבגי. מתוך היו לילות.

משה ודאנה איבגי ביחד בסרט, שהיה מועמד לשמונה פרסי אופיר: זה לבדו אמור למשוך קהל צופים לסרט. אולם המשחק המעולה של כל צוות השחקנים והצילום הנאה של עופר ינוב, אינם מספיקים כדי ליהנות מ"היו לילות". אני לא רוצה להישמע כמו סטודנט לקולנוע, אבל לא אמורה להיות דרמה בסרט? לא מדובר בסרט רע אלא פשוט בסרט לא מספיק מעניין. קשה לי להאמין שיצליח בארץ או בחו"ל, שם לא מכירים את משה ודאנה איבגי המוכשרים.

נימה נוסטלגית שולטת בסרט של רוני ניניו, שמביים גם הצגות והקדיש את הסרט להוריו. גם אביו, אברהם ניניו, היה במאי תאטרון. אנשים מבוגרים ייהנו מהסרט הזה, אולי, יותר מצעירים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: הנסיכה והצפרדע

מתוך הנסיכה והצפרדע.

מתוך הנסיכה והצפרדע.

בשנות התשעים הסרטים המצוירים של דיסני היו בגדר אירועים קולנועיים ושוברי קופות בטוחים. במקביל לפריחה של סרטי האנימציה הממוחשבת, ירד קרנם של הסרטים הדרמתיים הקלילים משובצי השירים של דיסני שנועדו לילדים וגם מבוגרים נהנו מהם. אחרי שרשרת הצלחות פושרות עד כישלונות כואבים במאה ה-21 התכוונו לסגור את המחלקה ולהתרכז בסרטי אנימציה ממוחשבת, אך עם כניסתו של ג'ון לסטר מפיקסר אל דיסני, הוחלט לשוב לסרטים מצוירים ביד (שלא יוקרנו בתלת מימד).

עם "הנסיכה והצפרדע" שבים דיסני להתבסס על אגדה ידועה. הקסם המוכר ישנו בסרט, ניו אורלינס של תקופת הג'ז נראית נהדר ויש קטעים משגעים, אך יש משהו מקרטע בסיפור ומשתדל-מדי בהרפתקה שלפנינו. במאי הסרט, רון קלמנטס וג'ון מוסקר ("כוכב המטמון", "הרקולס"), לא מצליחים לשחזר את הרמה של שני סרטים קודמים אחרים שלהם, "בת הים הקטנה" ו"אלאדין", שניים מהסרטים המצוירים הטובים ביותר של דיסני.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #1: הנסיכה והצפרדע

מתוך הנסיכה והצפרדע.

מתוך הנסיכה והצפרדע.

הקסם של דיסני הוא אלמותי ועולם הפנטסיה שלו מופלא עבורי. נגיד שאני צעירה לנצח במובן הזה. אז נכון שמתבגרים עניין הגשמת החלומות נראה כמו פנטסיה רחוקה, אך חייבים להודות שמעט אסקפיזם, קתרזיס והנאה לא ניתן לתחום לאף גיל ספציפי. בחירותיהם של האולפנים ליצור עיבוד מחודש לסיפור הקלאסי "נסיכת הצפרדע" ולהציב בתפקיד הראשי של סרט מצויר שלהם גיבורה שחורה – זו הפעם הראשונה – הופכות אותו ליחודי, חדשני ואם תשאלו אותי לבין הטובים ביותר שעשו בשנים האחרונות.

נסיכות עם שמלות מרמלה, נסיכים שרמנטיים על סוס לבן והרבה אבק פיות, היו רק חלק מאותם דברים שכל אחד מצפה למצוא בסרט אנימציה, ובעיקר באחד של דיסני. אז איך אפשר לשנות את הנוסחה השחוקה של הצלת העלמה במצוקה? כדי להשיג את החידוש, ב"הנסיכה והצפרדע" התהפכה הקערה על פיה. הבחירה בגיבורה שחורה בהחלט יכולה לתעל כל סיפור אגדה קלאסי ולבן לכיוונים חדשים, וזה בדיוק מה שבמאי הסרט רון קלמנטס וג'ון מוסקר רצו להשיג: סיפור אגדות שידבר סוף סוף לכולם. אין ספק, שמאז בחירתו של הנשיא ברק אובמה לנשיאות ארה"ב חל היפוך משמעותי בחשיבה וניתן לראות יותר ויותר יצוגים של שחורים בקולנוע ובטלויזיה. די מפליא שעד היום לא נראתה אף נסיכה שחורה בסרטים של דיסני והקשת האתנית של דמויות האחר, שכבר הציגו בסרטיהם לא הנחילו לאף דמות נשית שונה במראה את הכותרת "נסיכה". במקרה הטוב היו הנשים האחרות בסרטים אלה אקזוטיות ושוחרות שלום כמו במקרה של פוקהנטס, לוחמניות ועקשניות כמו מולאן, או חשודות במעשה כישוף כמו אזמרלדה הצוענייה ב"גיבן מנוטראדם".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: פובידיליה

עפר שכטר. מתוך פובידיליה.

עפר שכטר. מתוך פובידיליה.

ברוכים הבאים למאה ה-21, שבה אין צורך לצאת מהבית. בזכות (או בגלל) המחשב אפשר להישאר בבית ולעבוד, להזמין מצרכים, להזמין משלוחים ממסעדות, לשלוח דוא"ל, לדבר עם אנשים בטלפון, מה-לא. מעודד לראות שבמאה הזאת עושים בישראל גם סרטים שלא עוסקים ב"מצב", שלא מתמקדים במלחמה, בחיילים, בדתיים או בערבים. את "פובידיליה" (בפ"א רפה), שם לא מוצלח שמקורו מוסבר בסרט, ביימו האחים יואב ודורון פז שכתבו את התסריט עם יזהר הר לב, על פי ספרו הראשון בן למעלה מחמש-מאות העמודים שיצא ב-2002.

הגיבור חסר השם שלנו (עפר שכטר), או "רגב" בתקצירים באינטרנט, גר בדירה מרווחת עם חצר. הוא לא יוצא משטח הבניין אלא רק לגינה המטופחת והוא ממש לא מרוצה כשמתווך דירות שהוא מכיר (שלמה בר שביט) מודיע לו שעליו לפנות את הנכס תוך חודשיים-או-שלושה חודשים כי בעל הבית, שנמצא בוונצואלה, החליט למכור אותו, ומיד הוא מתחיל להביא קונים פוטנציאלים לראות את הדירה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: שאטר איילנד

ליאונרדו די'קפריו. מתוך שאטר איילנד.

ליאונרדו די'קפריו. מתוך שאטר איילנד.

"שאטר איילנד" מוגדר כסרט מתח פסיכולוגי. במהלך הצפיה לא חשתי בשום מתח מכל סוג שהוא, והפסיכולוגיה – היא היתה שם רק בגלל המוסד לחולי נפש בו התרחשה העלילה. כמו המשוגעים בסרט גם אני חשתי לכודה באולם ולא במובן החיובי, בעיקר בשל שעמום גדול שאפף אותי במהלך ההקרנה. מה שתסכל אותי כל כך היה שמרטין סקורסזה, הבמאי ששמו הולך לפניו, חתום על מלאכת העשייה המפוקפקת הזו.

בהשוואה ליצירות המופת הקודמות של סקורסזה כגון "נהג מונית", "השור הזועם", "החבר'ה הטובים", "פסגת הפחד" ועוד אין-ספור אחרות, קשה לי בכלל למצוא הקשר לסרטו הנוכחי והתפל. אז כמובן, שהליהוק החוזר והדי עקבי של ליאונרדו די'קפריו בסרטו של סקורסזה מציג לנו שוב את הדמות השלווה למראה עין, שנועדה להסתיר את החרדה והפרנויה שלה, בדומה לבן דמותו בסרטו הקודם, "הטייס". ניתן לראות גם ב"שאטר איילנד", גם כן באופן די עקבי את זויות הצילום הנמוכות והאסתטיקה המוכרת בעיקר מ"נהג מונית". ובכל זאת לא הצלחתי להגיע לכדי התלהבות והתרגשות מבמאי שבדרך כלל לא מאפשר לי להיות אדישה לאף פריים שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #1: שאטר איילנד

מימין לשמאל: ליאונרדו די'קפריו, מארק רופאלו ובן קינגסלי. מתוך שאטר איילנד.

מימין לשמאל: ליאונרדו די'קפריו, מארק רופאלו ובן קינגסלי. מתוך שאטר איילנד.

"שאטר איילנד" היה אמור לצאת לעולם באוקטובר 2009 וניבאו לו מועמדויות רבות לאוסקר. הקרנת הבכורה שלו נדחתה והתקיימה החודש בפסטיבל ברלין, ועכשיו ניתן לצפות בו בארץ. אחרי התחלה מבטיחה של מותחן על חקירה מסקרנת, הופך הסרט לדרמה פסיכולוגית מעייפת, משעממת ובסופו של דבר שחוקה. החצי השני יזכיר לכם, בוודאי, סרטים שונים. אני מניח שבטקס האוסקר בשנה הבאה לא תשמעו את שמו של "שאטר איילנד" בין המועמדים.

הסרט מתחיל טוב, ללא הקדמות מיותרות. ב-1954 כשהמרשל טדי (ליאונרדו די'קפריוו) פוגש את שותפו החדש צ'אק (מארק רופאלו) על המעבורת בדרך אל "שאטר איילנד", אי סלעי בבוסטון שעליו ניצב כלא לאסירים חולי נפש. השניים חוקרים את נסיבות היעלמותה של אסירה (אמילי מורטימר) ונתקלים בקיר של התנגדות מצד הממונים (בן קינגסלי, מקס פון סידוב).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: הסוד שבעיניים

מתוך הסוד שבעיניים.

מתוך הסוד שבעיניים.

"הסוד שבעיניים" מרתק ביופיו, ונמנה בין הסרטים היפים שראיתי. עלילת הסרט מאגדת דרמטיות, מתח וסיפור אהבה לא ממומש שנוגע ללב וסוחף את הצופה לכל אורכו כך שגם בסיום נותר טעם של עוד ותקווה עזה שכותרות הסיום לא תמהרנה להגיע. הדמויות בסרט הן בדיוק מהסוג שצופה יכול לאמץ לליבו ולאהוב בגלל האנושיות והחמלה שלהן. הסרט מחזיר במובן מה את האמונה בכך שיש מעט טוב בעולמנו ורק בשבילו שווה להתאמץ כל פעם מחדש.

מדובר במפגש הראשון שלי עם סרט של הבמאי הארגנטינאי חואן חוזה קמפנלה ("הבן של הכלה"). המפגש הזה הותיר אותי נפעמת, נרגשת ובמידת מה גרם לי להרהר בסיבה לכך שלא ראיתי את מטעמיו הקודמים. כל סצינה מבוימת בחמימות ומעבירה הרבה מאוד רגש. הדגש על הקלוז-אפים בשילוב עם קומפזיציות שמפקסות את תשומת הלב על העיניים תואם לשם הסרט ומציע חידוש מרנין בקולנוע העכשווי, שמביא בעיקר ספקטקלים למסך הגדול. קמפנלה מסרב לעמוד בקונבנציות של מותחנים ויוצר מומנטום לתכנים שבדרך כלל לא קיבלו בימה בז'אנר. הסצינות שלו ארוכות יחסית והדיאלוגים לעיתים חוזרים על עצמם, אך שימת הדגש על הדינמיקה האנושית גוברת על הכל והוא ראוי לכל השבחים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: פרשס – מבוסס על רב המכר "פוש" מאת ספייר

גבורי סידיבי. מתוך פרשס.

גבורי סידיבי. מתוך פרשס.

"פרשס", כינויה של נערה בתיכון בשם קלריס ג'ונס, אינו סרט רע, אך קשה להמליץ עליו מכיוון שסיפורה של פרשס אינו קל. כל השחקניות מציגות משחק נהדר, אך מעבר לכך שהחיים של פרשס נוראיים ועצובים, רע לה ושוב רע לה ועוד יותר רע לה והיא פוגשת כמה אנשים טובים, אין הרבה בסרט. ישנם חלקים שמנצלים את מצוקתה כדי לעורר בנו רגשות למרות שדי בסיפור ובדמויות המעניינות כדי לעורר סקרנות.

"פרשס מבוסס על רב המכר "פוש" מאת ספייר" זכה בפרס הראשון בפסטיבל סאנדנס 2009 ומעומד לשישה פרסי אוסקר: סרט, במאי (לי דניאלס, הבמאי השחור השני אי פעם שמועמד לאוסקר על בימוי), שחקנית (סרטה הראשון של גבורי סידיבי), שחקנית משנה (מוניק, שתצטרך לעשות עצמה מופתעת כששמה יוכרז), תסריט מעובד ועריכה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: סרט לבן

מתוך סרט לבן.

מתוך סרט לבן.

"סרט לבן" הוא ללא ספק אחד הסרטים המבריקים ביותר שניתן למצוא כעת בבתי הקולנוע. מדובר בהישג מדהים, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינת הסיפור הטעון והמורכב שהוא מייצר על ילדות וילדים. המיקום של הכפר בו מתרחשת עלילת הסרט מתייחס כביכול רק לילדי התקופה, אך כאשר מדובר בבמאי פילוסופי כמו מיכאל הנקה, ברור שלא מדובר בדיון שטחי וכוונותיו יעוררו את הצופה להבין משהו גם על מצבו הנוכחי. הסרט זכה בגלובוס הזהב האחרון בקטגורית הסרט הזר בזכות ולא בחסד בשל העזות והנוקבות שלו.

מיכאל הנקה הוא מסוג הבמאים שלא מאפשר לצופיו אסקפיזם, או בריחה אל אשליה הוליוודית על חיים מושלמים. בסרטיו הקודמים הציג לנו הבמאי תמונה עגמומית מאד על העולם בו אנו חיים. בסרטיו הקודמים והמוכרים יותר כמו: "משחקי שעשוע", "המורה לפסנתר", ו"מחבואים", הציג הבמאי את הקושי של האדם בתפיסת המציאות והניכור החברתי השורר בקרב החברה המערבית בכללותה. ב"משחקי שעשוע", ביקר אותנו הנקה על היותנו צופים מציצנים העדים להתעללות במשפחה האומללה, שבמידה מסוימת נרתעים מהזוועות, אך ממשיכים להביט עליהם בלי להניד עפעף. ב"מחבואים" הוא בפירוש הפנה אצבע מאשימה לכיוונה של החברה הצרפתית הליברלית ולתקשורת ההמונים, שנמנעה מלהתייחס לטבח האלג'ירים במניפסט חמור על אדישות אירופאית. בסרטו החדש, "סרט לבן" מתעל הבמאי את כל אלה ומציג את התוצאה הנוראית: הילדים כבבואה איומה של הוריהם הבוגרים חסרי החמלה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: מפריז באהבה

ג'ון טרבולטה, מתוך מפריז באהבה.

ג'ון טרבולטה, מתוך מפריז באהבה.

הבמאי הצרפתי לוק בסון מצא לעצמו נישה מיוחדת כמפיק סרטי פעולה זולים (יחסית) המצולמים באירופה. מלבד הסרטים המצוירים על "ארתור", שני הסרטים הלא-מצוירים האחרונים של בסון היו "אנג'ל A" מ-2005 ו"ז'אן דה-ארק" מ-1999. התסריט, על פי רעיון של בסון, חסר מעוף, העלילה לא רק מופרכת אלא גם מגוחכת, והדיאלוגים איומים ("בואי נדלג על הארוחה ונעבור ישר לקינוח" כהקדמה לנשיקה, למשל).

מלאכת הבימוי הופקדה בידי פייר מורל, שביים את מותחן הפעולה "חטופה" עם ליאם ניסן, שבאופן מופלא הצליח מאוד-מאוד בארה"ב. הסרט הרבה פחות טוב מ"המשלח" שגם אותו בסון הפיק (עם ג'ייסון סטאת'ם בתפקיד הראשי) והצליח מספיק כדי להביא לעולם שני סרטי המשך. סרטים אלה תלויים בקרבות ובקטעי הפעולה. וב"בפריז באהבה" הם לא מרשימים במיוחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: תלוי באוויר

ג'ורג' קלוני עם אנה קנדריק. מתוך תלוי באוויר.

ג'ורג' קלוני עם אנה קנדריק. מתוך תלוי באוויר.

ג'ורג' קלוני הוא כוכב קולנוע שופע כריזמה (ברגעים מסוימים בסרט הוא דומה לקרי גרנט), שמחזיק סרט שלם על כתפיו, ומסוגל לרגש ולהצחיק. "תלוי באוויר" הוא סרט בוגר ורציני, אחד הסרטים הטובים של שנת 2009, ועדיין לא אחד מסרטי העשור שלי (מה שאומר הרבה על השנה שהיתה ועל העשור שנגמר). זהו סרט למי שאהב את "אודות שמידט" ו"דרכים צדדיות".

"תלוי באוויר" הרוויח מעל 75 מיליון דולר בארה"ב ומועמד לשישה פרסי אוסקר: סרט, במאי (ג'ייסון רייטמן, "ג'ונו"), שחקן ראשי (קלוני), שתי שחקניות המשנה (ורה פרמיגה ואנה קנדריק) ותסריט מעובד, פרס שבו כנראה יזכו התסריטאים שלדון טרנר וג'ייסון רייטמן. זהו סרטו השלישי של רייטמן, בנו של איוון רייטמן (שביים את "מכסחי השדים" ו"שוטר בגן ילדים"), בתחילה של קריירה מבטיחה מאוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »