ביקורת: איירון מן 2
מתוך איירון מן 2.
הנה גיבור הפח חוזר ב"איירון מן 2", סרט המשך חביב, אך הרבה פחות טוב ומעניין מקודמו. רוברט דאוני ג'וניור שוב מציל את הסרט ובניגוד לאכזבתי הרבה ממנו ב"שרלוק הולמס", כאן הוא שוב חוזר להיות נער המסיבות השובב והכייפי. גם הפעם הצליחו להביא אפקטים נהדרים והרבה אקשן למסך, אבל יש תחושה שלתסריטאים היה פחות כח להשקיע בעלילה, ובכלל דמותו של דאוני ג'וניור מאבדת את הכח המילולי שהיה לה בסרט הראשון מ-2008. סקרלט ג'והנסון היא תוספת נהדרת, שמביאה הרבה גירל פאוואר למסך לעומת גווינת' פאלטרו המשעממת, שהתלוננה לפני צאת הסרט, שתמונתה של ג'והנסון גדולה הרבה יותר משלה בכרזת הסרט – האם פאלטרו היא אנטישמית וקנאית? בסופו של עניין, "איירון מן 2", למרות נקודת המוצא הפחותה שלו כסרט המשך, עדיין מעניק לצופה ספקטקל של שעתיים שלא סובלים ממנו יותר מדי.
הבמאי ג'ון פאבריו שומר על המומנטום ובמגבלות הז'אנר וגיבור-העל "איירון מן" עצמו – שמעולם לא שבה את ליבם של אנשי הקומיקס (אני מאנשי הבאטמן בעצמי) – הצליח ב-2008 להפיח רוח חיים חדשה בגיבור, וכבר עם יציאת הסרט דאז עלה לדיון נושא סרט ההמשך ב-2010. כמובן שכאשר מדובר בגיבורי-על, סרטי ההמשך הם מן המתבקש, כיוון שחוברות קומיקס על גיבורי-העל הפופולרים ממשיכות לצאת מדי שנה. ראוי לציין שבניגוד לסאם ריימי שהביא לנו שלושה סרטי "ספיידר-מן" גרועים, ניכר שפאבריו בהחלט הצליח להימנע מיצירת גיבור מגוחך.
