ביקורות קולנוע (עמוד 107)

ביקורת #1: הזדמנות שנייה

סנדרה בולוק עם קווינטון ארון. מתוך הזדמנות שניה.

סנדרה בולוק עם קווינטון ארון. מתוך הזדמנות שניה.

בדרך כלל שמאמצים סיפור אמיתי למסך הגדול הוא חייב להיות יוצא דופן. במקרה של "הזדמנות שנייה", מדובר בסרט שאימץ סיפור אנושי ותעל אותו לכוונות הכי הוליוודיות שאפשר. בהתאם לטפיחת השכם האמריקאית והרצון להציג את האמריקאי המצוי כאדם נאור, שבא לעזור לכל הנדכאים והחלשים מציגים בסרט את הקפיטליסטים שעוד נותר להם רצון לעזור לזולת (או האמנם?). מדובר בסיפורו של שחקן הפוטובול השחור מייקל אור, שאומץ על ידי משפחה לבנה שעזרה לו לגלות את הכוח בתוכו והוציאה אותו מגורל אכזרי בשכונת גטו מלאת פשע. אני לא מערערת חלילה על הסיפור האנושי הזה, אבל הסרט מציג את החברה האמריקאית שבמידת מה מתנערת מהתנהלותה העצמית שיצרה מציאות, מצב חברתי ופערי מעמדות שנבעו מחשיבה קפיטלסטית קרה שמציגה את העזרה הזו באור אירוני ומר.

"הזדמנות שנייה" הוא בהחלט סרט אוסקר טיפוסי בעיקר משום שהוא מציג דרמה אנושית וסוחפת, שמחוללת דמות נשית שעברה שינוי, בין אם קוסמטי (האף העצום של ניקול קידמן ב"שעות"), או קייט ווינסלט שהזקינה ("נער קריאה"). סנדרה בולוק זכתה גם בגלובוס הזהב האחרון וגם באוסקר האחרון עבור תפקידה בסרט. יתכן שבמקרה של בולוק המשיכה המגמה של שחקניות, שמגלמות אישה שיוצאת מהמסגרת המקובלת כמתכון בטוח לפסלונים (במקרה הזה עולה לי לראש ג'וליה רוברטס ב"ארין ברוקוביץ'"). השאלה שבאמת מעניינת היא לא למה היא זכתה כשחקנית הטובה ביותר בשני המקרים, אלא נובעת מכך שבאמת השנה לא היתה מי יודע מה תחרות בקטגוריית השחקנים (עם כל הצער שבדבר). מה שאולי איפשר לבולוק להיות סוג של דמות אחרת מהפרסונה הרגילה שלה כביץ' חסרת הלב ("איזו מין שוטרת","ספיד1 ו2","ההצעה"), היא שאם קודם לכן הכל נעשה כדי להשיג את מטרתה כאן היא עושה הכל כדי לעזור למישהו אחר-שינוי שנוגד את דמותה הקולנועית ללא ספק אותו העריכו חברי האקדמיה. במאי הסרט ג'ון לי הנקוק לא מייצר שום דבר מעבר לקלישאות שאמורות לרגש, אך יוצרות מנגד מבוכה. האורך של הסרט אף הוא מראה עד כמה הוא נסחף והתרגש מעצם המעמד שלו כבמאי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: הדרקון הראשון שלי

מתוך הדרקון הראשון שלי.

מתוך הדרקון הראשון שלי.

השנה, לראשונה, יצאו שלושה סרטים מצוירים מבית אולפנים אחד. הראשון מתוך השלושה של דרימוורקס השנה הוא: "הדרקון הראשון שלי". הסרטים של דרימוורקס ("שרק", "מדגסקר", "קונג פו פנדה") שונים במהותם מאלו של אולפני פיקסר ("למעלה", "וול-אי", "צעצוע של סיפור"). בעוד הסרטים של פיקסר מתמקדים יותר בדמויות ובסיפור, בדרימוורקס מעדיפים סרטי הרפתקאות מבדרים עם דמויות צבעוניות המדובבות בידי שחקנים מפורסמים.

"הדרקון הראשון שלי", סרטם השני בסך הכל של הבמאים כריס סנדרס ודין דה'בלויס אחרי "לילו וסטיץ'" (2002) של דיסני, אשר מוקרן גם בתלת מימד כמו כל הסרטים המצוירים בימינו, הוא מעל לכל סרט הרפתקאות. מינון הבדיחות בו נמוך יחסית, ולמרבה השמחה אין בו אינסוף אזכורים לסרטים אחרים וגיבורי תרבות. זהו הסרט שמשתמש במימד הנוסף שמקנים המשקפיים המיוחדים בצורה הכי טובה שאני ראיתי עד היום. האנימציה בו משגעת, השיער של הדמות הראשית ומי הים נראים אמיתיים, קטעי המעוף והקרבות יפים מאוד והמוסיקה של ג'ון פאוול ("שרק", "בולט") מוצלחת.

יחד עם זאת, אינני חושב שהסרט, שמגיע אל בתי הקולנוע בארץ במקביל לתחילת הקרנתו בארצות הברית, ישחזר את ההצלחות הענקיות הקודמות של דרימוורקס שהובילו לסרטי המשך: השנה יצא "שרק 4", בשנה הבאה "קונג פו פנדה 2" וב-2012 "מדגסקר 3" – לא בגלל שהוא פחות טוב מהם, אלא בגלל שהוא לא כך מצחיק וקהל היעד שלו מצומצם יותר: ילדים עלולים לפחד מקטעי הקרבות, ומבוגרים עשויים למצוא את הסרט ילדותי/פשטני מדי, בעיקר בגלל שהדמויות לא מפותחות מספיק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: אליס בארץ הפלאות

הלנה בונהם קרטר. מתוך אליס בארץ הפלאות.

הלנה בונהם קרטר. מתוך אליס בארץ הפלאות.

הסרטים של טים ברטון נראים מדהים לכן לא מפתיע ש"אליס בארץ הפלאות" מעוצב להפליא ומשגע ויזואלית, אך אחרי התרגשות ראשונית שהיתה לי בתחילת הסרט, התגובה הכללית שלי בסופו היתה די פושרת. השילוב של הפעלולים השונים מהממת, בכל גודל אליס משתלבת עם השחקנים האחרים והדמויות המצוירות בצורה מושלמת אך הסרט רחוק ממושלם.

ברטון לא עשה סרט ממש טוב מאז "סליפי הולו" (1999). "כוכב הקופים" (2001) היה בסדר; את "צ'רלי בממלכת השוקולד" אהבתי מאוד – עד שהם נכנסים למפעל; וב"סיפורי דגים", לו יש את האוהדים שלו, היו רגעים מקסימים אך הוא אינו סרט חף מבעיות (שני הסרטים הנוספים של ברטון בעשור הזה היו "חתונת רפאים" ו"סוויני טוד").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: התאום – מגרש השדים היהודי

מתוך התאום.

גארי אולדמן עם אודט יוסטמן. מתוך התאום.

הסרט "התאום" מגולל את סיפורה של קייסי (אודט יוסטמן), בחורה צעירה שמגלה דברים חריגים מעברה המשפחתי. לקייסי יש כל מה שבחורה צעירה יכולה ליחל לו: חבר חתיך, חברים טובים ואבא תומך. נסיבות מותה של אימה תמיד העלו שאלות שנותרו ללא מענה והעיקו עליה. סדרה של אירועים מטרידים מתחילים לתקוף את מנוחתה של קייסי – חלומות בלהה וסיטואציות מוזרות הרודפות אותה כוללות דמות של ילד קטן שמאוחר יותר יתגלה כאחיה התאום שנולד מת.

אובדת עצות אל מול הנסיבות העל טבעיות שאופפות את חייה, קייסי מחטטת בחפצי המשפחה ומגלה להפתעתה שניצולת שואה יכולה לספק לה מעט תשובות למסתורין בחייה. הזקנה מספרת לה על "הדיבוק" בדת היהודית ומציעה לה לפנות לעזרת הרב סנדאק (גארי אולדמן), שיכול להוציא אותו ממנה. קייסי חושפת קללה משפחתית, שמקורה בגרמניה הנאצית. היא מבינה שאמה לא יכלה לסבול את נוכחותו הטורדנית של הדיבוק ועל כן שמה קץ לחייה. על מנת לחתום את הגולל ולהוציא את הדיבוק מהעולם שלה, קייסי צריכה שהרב סנדאק יערוך לה טקס גירוש שדים בהתאם למיסטיקה היהודית. מעבר לכך, קייסי צריכה לעמוד מול ישות שאפילו לא נולדה, המהווה חלק מהותי ממנה ורק השתחררות זו תביא לגאולתה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: אליס בארץ הפלאות

מיה ווסיקובסקה. מתוך אליס בארץ הפלאות.

מיה ווסיקובסקה. מתוך אליס בארץ הפלאות.

"אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון הוא פשוט סרט מדהים ואין שום דרך אחרת להגדיר אותו. ברטון סוחף אותנו לחוויה הכי מהנה וכייפית שתוכלו למצוא בבתי הקולנוע והוא ניחן בכל הנתונים שיעזרו לו לגבור על "אווטאר" של ג'יימס קמרון, בעיקר משום שהוא מציג את אחד הסיפורים האהובים בהיסטוריה. העולם של לואיס קרול מעולם לא נראה כה מהפנט, מרשים, אפל וקסום. היכולות של ברטון לעורר בסיפור הילדות האלמותי הזה את היופי שימשוך את הצופה אל המסך כך שיחוש במלוא מובן המילה את חוויותיה של אליס עצמה. היופי המופלא של הסרט מתבטא במחוות הומוריסטיות וגרוטסקית ממיטב המסורת הברטונית ואליס הופכת כאן לדמות האאוטסיידרית, שכל כך מאפיינת את אופיו ויחודו של אחד הבמאים החשובים של השנים האחרונות.

טים ברטון הוא בהחלט תופעה קולנועית. בשנים האחרונות התעוררה מגמה שביקרה את הבמאי על כך שסרטיו איבדו את היכולת לרגש והפכו למיצג וויזואלי יפה בלי יותר מדי תוכן. למען הסר כל ספק, אני בהחלט רואה את עצמי כחלק מהמחנה שרואה בברטון את אחד הבמאים החשובים ביותר כיום ועדיין כל סרט שלו הוא בגדר אירוע מרגש לא פחות מהשקה של כל חנות H&M בעזריאלי. ברטון התחיל את הקריירה שלו כאנימטור בחברת "דיסני". תוכלו לראות את הקרדיט הראשון שלו בסרט המצויר "השועל והכלבלב" שגורם לי לבכות גם היום. במובן מסוים המזל שיחק לברטון ואנשי דיסני איפשרו לו גם לעבוד גם על פרויקטים עצמאיים משלו וכך נוצר בין היתר סרט האנימציה הקצר שהפך לסרט קאלט "וינסנט" (יוטיוב).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: סופר הצללים

יואן מק'גרגור (מימין) עם פירס ברוסנן. מתוך סופר הצללים.

יואן מק'גרגור (מימין) עם פירס ברוסנן. מתוך סופר הצללים.

"סופר הצללים" של רומן פולנסקי מייצר הנאה צרופה מכל רגע ורגע. הוא משלב בצורה נפלאה יסודות של קולנוע היצ'קוקני עם הרבה מאד הומור, מודעות עצמית ואף מייצר מתח מלאכותי בדיוק כמו הפוליטקאים של ימינו, שדואגים אך ורק לאינטרס האישי שלהם. בניגוד לסרטיו הקודמים, יש תחושה שהפעם פולנסקי הרגיש הרבה יותר נינוח במהלך העשיה, הרשה לעצמו להשתולל עם הקלישאות ואף מצא לנכון להתייחס בצורה משעשעת פה ושם גם לסרטים שלו עצמו.

רומן פולנסקי הוא אחד הבמאים המעניינים ביותר ולא בגלל הסתבכותו עם החוק האמריקאי (לא אין לי שום כוונה לדון בפרשת המין שהיתה או לא היתה בביקורת הקולנועית שלי). את מועמדותו הראשונה לאוסקר הרוויח פולנסקי על סרטו "סכין במים" מ-1962. הפרסום העולמי הביא בעקבות אותו סרט את פולנסקי לעזוב את פולין מאחור והוא הגיע לצרפת. בהמשך, סרטים כגון "תינוקה של רוזמרי" מ-1968, סרט הפולחן "צ'יינה טאון" מ-1974 ו"הדייר" מ-1976 סימנו אותו כאחד הבמאים החשובים בהיסטוריה. סרטיו מלאים במאפיינים קודרים, דחוסים וסיומם הרע ומר מאפיין את הטרגדיות שעוברים גיבוריו אשר אינם מסוגלים להיחלץ מגורלם. בסרטו החדש, "סופר הצללים", פולנסקי יוצר הומאז' מובהק לאחד מאבות הקולנוע הבלתי מעורערים, אלפרד היצ'קוק. נקודת מבטו של פולנסקי כאן היא של אדם, שידע תהפוכות בחייו והשכיל להפוך אותן ליתרון למרות הכל ועל אף כל המכשולים בדרך. הסרט יצא שונה מאד מסרטיו האחרים ועם זאת מעניין בדיוק כמו כל אחד מהם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #1: סופר הצללים

יואן מק'גרגור. מתוך סופר הצללים.

יואן מק'גרגור. מתוך סופר הצללים.

פעם בשנה, בערך, יש בקולנוע מותחן מוצלח. בשנה שעברה היה זה "שם המשחק" עם ראסל קרואו ובן אפלק, והשנה זהו "סופר הצללים": סרט עשוי לעילא שהיה יכול להפוך לסרט טלוויזיה סטנדרטי ונשכח, ובמקום זאת, זהו סרט מתח מהוקצע בזכות רמת הפקה מהשורה הראשונה. בראש הפירמידה ניצב הבמאי רומן פולנסקי, שגם כתב את התסריט עם רוברט האריס, מחבר הספר שעליו מבוסס הסרט.

רומן פולנסקי בן ה-76, שאחראי לאחד מסרטי הבילוש הטובים ביותר אי פעם ("צ'יינה טאון"), לא מרבה לעבוד. זהו סרטו השמיני בשלושים השנים האחרונות. עשרים ושתיים שנים אחרי "פרנטיק" עם האריסון פורד, הוא חוזר כאן לסגנון ההיצ'קוקיאני. על אף כל איכויותיו של הסרט, את פרס הבימוי בפסטיבל ברלין האחרון הוא קטף בעיקר בשל הסיפור מאחורי הקלעים, שאחרי הצילומים ולפני גמר העריכה הוא נעצר בשוויץ בשל צו המעצר שהוצא על שמו בארה"ב בשנות ה-70.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: אסטרו בוי

מתוך אסטרו בוי.

מתוך אסטרו בוי.

"אסטרו בוי" הוא מעין גירסת אנימציה מודרנית ועכשווית לילדים של היום על סיפורו של פינוקיו ילד העץ. אם פינוקיו הילד מעץ היה חייב להפסיק לשקר ולגלות אומץ לב כדי להפוך לילד אמיתי, "אסטרו בוי", גיבור סרט האנימציה החדש בעל התכונות העל האנושיות מגלה את היחוד שלו באנושיות שכבר קיימת עמוק בתוכו מלכתחילה. מדובר בסרט אנימה חביב שלא פוסח על שום מסרים שגורים, ילדותיים ותמימים, ועם זאת יש בו התייחסויות לרגעים שהמבוגרים יעריכו מאד, והתוצאה בהחלט מהנה ברגעים מסוימים. על כל פנים, זו ודאי לא פנינת אנימציה כמו "למעלה".

סרטי אנימציה, ובעיקר אלו המשויכים לאולפנים הגדולים, נוטים לחזור על נוסחה אופטימית קבועה, ועל כן הקונבנציה מכפיפה אותם להציג מסרים אופטימיים והומאניים לקהל הצעיר. בשנים האחרונות חלה מגמה ברורה לפנות גם לקהל המבוגרים בסרטי המיינסטרים ומזמן סרט מצויר הוא לא רק סרט לקטנטנים. באמצעות 'קריצות' אינטרטקסטואלית, פראפרזות ובדיחות שהצעירים מפרשים כבידור סתמי, המבוגרים צוחקים משום הקונוטציה שמקשרת אותם לזכרונות שיש להם מהרגע המקורי. במאי הסרט, דיויד בוורס ("חיים בזרם"), ממשיך את המגמה הזו ומעניק לסרט רגעים כאלה שהופכים אותו לחווית בידור לכל המשפחה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: נער משום מקום

מתוך נער משום מקום.

מתוך נער משום מקום.

אנשים רוצים לדעת ולגלות ולנסות להבין מה הופך אדם לישות יצירתית, לאדם מפורסם בכל העולם, לאישיות בעלת חשיבות. כמו לא מעט סיפורי ילדות עצובה, "נער משום מקום" מעניין בשל האישיות המפורסמת שצמחה מתוך הנסיבות הללו, ובמקרה הנוכחי: ג'ון לנון, אחד מכותבי השירים הטובים ביותר במוסיקה המודרנית, וזמר בלהקה הכי טובה אי פעם. לאחרונה הבריטים אינם מספקים לנו הרבה סרטים מעניינים כבעבר, ו"נער משום מקום", סרט לא-נטול פגמים, מזכיר במשהו את התקופה הטובה של הסרטים הבריטיים.

כיאה לסרט בריטי, בזכות המשחק של כל צוות השחקנים הדמויות לא הופכות לקריקטורות. הסרט נשען בעיקר על שלושה שחקנים: אהרון ג'ונסון הכובש בתפקיד הראשי, אן-מארי דאף כאימו וכריסטין סקוט תומס כדודה שמצליחה להיות אמינה למרות כל הניגודים באישיותה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: היו לילות

דאנה איבגי עם משה איבגי. מתוך היו לילות.

דאנה איבגי עם משה איבגי. מתוך היו לילות.

משה ודאנה איבגי ביחד בסרט, שהיה מועמד לשמונה פרסי אופיר: זה לבדו אמור למשוך קהל צופים לסרט. אולם המשחק המעולה של כל צוות השחקנים והצילום הנאה של עופר ינוב, אינם מספיקים כדי ליהנות מ"היו לילות". אני לא רוצה להישמע כמו סטודנט לקולנוע, אבל לא אמורה להיות דרמה בסרט? לא מדובר בסרט רע אלא פשוט בסרט לא מספיק מעניין. קשה לי להאמין שיצליח בארץ או בחו"ל, שם לא מכירים את משה ודאנה איבגי המוכשרים.

נימה נוסטלגית שולטת בסרט של רוני ניניו, שמביים גם הצגות והקדיש את הסרט להוריו. גם אביו, אברהם ניניו, היה במאי תאטרון. אנשים מבוגרים ייהנו מהסרט הזה, אולי, יותר מצעירים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: הנסיכה והצפרדע

מתוך הנסיכה והצפרדע.

מתוך הנסיכה והצפרדע.

בשנות התשעים הסרטים המצוירים של דיסני היו בגדר אירועים קולנועיים ושוברי קופות בטוחים. במקביל לפריחה של סרטי האנימציה הממוחשבת, ירד קרנם של הסרטים הדרמתיים הקלילים משובצי השירים של דיסני שנועדו לילדים וגם מבוגרים נהנו מהם. אחרי שרשרת הצלחות פושרות עד כישלונות כואבים במאה ה-21 התכוונו לסגור את המחלקה ולהתרכז בסרטי אנימציה ממוחשבת, אך עם כניסתו של ג'ון לסטר מפיקסר אל דיסני, הוחלט לשוב לסרטים מצוירים ביד (שלא יוקרנו בתלת מימד).

עם "הנסיכה והצפרדע" שבים דיסני להתבסס על אגדה ידועה. הקסם המוכר ישנו בסרט, ניו אורלינס של תקופת הג'ז נראית נהדר ויש קטעים משגעים, אך יש משהו מקרטע בסיפור ומשתדל-מדי בהרפתקה שלפנינו. במאי הסרט, רון קלמנטס וג'ון מוסקר ("כוכב המטמון", "הרקולס"), לא מצליחים לשחזר את הרמה של שני סרטים קודמים אחרים שלהם, "בת הים הקטנה" ו"אלאדין", שניים מהסרטים המצוירים הטובים ביותר של דיסני.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #1: הנסיכה והצפרדע

מתוך הנסיכה והצפרדע.

מתוך הנסיכה והצפרדע.

הקסם של דיסני הוא אלמותי ועולם הפנטסיה שלו מופלא עבורי. נגיד שאני צעירה לנצח במובן הזה. אז נכון שמתבגרים עניין הגשמת החלומות נראה כמו פנטסיה רחוקה, אך חייבים להודות שמעט אסקפיזם, קתרזיס והנאה לא ניתן לתחום לאף גיל ספציפי. בחירותיהם של האולפנים ליצור עיבוד מחודש לסיפור הקלאסי "נסיכת הצפרדע" ולהציב בתפקיד הראשי של סרט מצויר שלהם גיבורה שחורה – זו הפעם הראשונה – הופכות אותו ליחודי, חדשני ואם תשאלו אותי לבין הטובים ביותר שעשו בשנים האחרונות.

נסיכות עם שמלות מרמלה, נסיכים שרמנטיים על סוס לבן והרבה אבק פיות, היו רק חלק מאותם דברים שכל אחד מצפה למצוא בסרט אנימציה, ובעיקר באחד של דיסני. אז איך אפשר לשנות את הנוסחה השחוקה של הצלת העלמה במצוקה? כדי להשיג את החידוש, ב"הנסיכה והצפרדע" התהפכה הקערה על פיה. הבחירה בגיבורה שחורה בהחלט יכולה לתעל כל סיפור אגדה קלאסי ולבן לכיוונים חדשים, וזה בדיוק מה שבמאי הסרט רון קלמנטס וג'ון מוסקר רצו להשיג: סיפור אגדות שידבר סוף סוף לכולם. אין ספק, שמאז בחירתו של הנשיא ברק אובמה לנשיאות ארה"ב חל היפוך משמעותי בחשיבה וניתן לראות יותר ויותר יצוגים של שחורים בקולנוע ובטלויזיה. די מפליא שעד היום לא נראתה אף נסיכה שחורה בסרטים של דיסני והקשת האתנית של דמויות האחר, שכבר הציגו בסרטיהם לא הנחילו לאף דמות נשית שונה במראה את הכותרת "נסיכה". במקרה הטוב היו הנשים האחרות בסרטים אלה אקזוטיות ושוחרות שלום כמו במקרה של פוקהנטס, לוחמניות ועקשניות כמו מולאן, או חשודות במעשה כישוף כמו אזמרלדה הצוענייה ב"גיבן מנוטראדם".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »