ביקורות קולנוע (עמוד 110)

6 בספטמבר 2009 בשעה 8:05, מאת אלי שגב

ביקורת: אילי ובן

יובל שבח (מימין) וליאור אשכנזי. מתוך אילי ובן.

בספרו "בגן השלום", כתב הרב שלום ארוש, "כאשר יש אהבה, אחוה, רעות ושלום אמיתיים בין איש לאשתו, אפילו יעשו טעויות בחינוך זה לא יזיק לילדים כלל." מאחורי ציטוט זה אני מסתתר כאשר אני ממליץ בחום על סרט המשפחה המצוין, "אילי ובן". למען האמת, אני מותח את הציטוט קימעה כדי שיתאים לרעיוני, משום שספק אם צפיה בסרט מקסים כל כך – אך בד בבד גדוש באלימות מילולית ופיסית רבה וחמורה כל כך – הוא מה שחשב עליו הרב כאשר התנסח ב"טעויות בחינוך".

סרט הביכורים של אורי רביד לכל המשפחה הוא פשוט מקסים. האלמנט היחיד שהפריע לי בו הוא אותה רמת אלימות גבוהה וחמורה, הן פיסית והן מילולית, המתוארת בו – אך לולא היה בוחר רביד להסתכן כך, היה מאבד את אמינותו של הסרט ויוצר סרט מיופיף ומשעמם לבטח. מאידך, ורק לשם הויכוח, ראוי לציין שהאלימות הפיסית הבהילה אותי במיוחד ותפסה אותי בהפתעה מוחלטת. הרי מי מצפה לדבר כזה (ואמנע מלהכביר עוד במילים פן אפלוט את דבר העבירה) בסרט לכל המשפחה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

3 בספטמבר 2009 בשעה 10:00, מאת נטלי וגיא דולינגר

ביקורת: האחד והיחיד

רנה זלווגר. מתוך האחד והיחיד.

חיכיתם כל הקיץ לסרט "פשוט, פשוט, פשוט"? לדרמה תקופתית בלי פיצוצים, מרדפים, אפקטים ואחרים? לסיפור אמיתי נוגע ללב שיעביר לכם ערב בכיף ויוציא אתכם עם חיוך על הפנים? אם הנהנתם לכל השאלות הללו, כנראה שתאהבו את "האחד והיחיד". בתור כאלו שבאו ללא כל ציפיה ועם ידיעה מינימאלית על סיפור המסגרת – נשבינו בקסם של הסיפור הפשוט (והאמיתי! פרטים בהמשך) והופתענו לטובה.

"האחד והיחיד" מבוסס בגדול על תקופה של כמה חודשים מאוד משמעותיים בצעירותו של השחקן (הותיק) האמריקאי המפורסם, ג'ורג' המילטון. בתפקיד הבמאי, ריצ'ארד לונקריין ("פריצה ברשת", "ווימבלדון") שלקח את התסריט של צ'ארלי פיטרס שהסתובב בערך 10 שנים לפני שהחליטו להריץ אותו סופית. לונקריין עושה עבודה לא רעה, עם ליהוק משכנע ובעיקר ניואנסים קטנים והתעקשות אסתטית להעביר את רוח התקופה שבה הסרט מתרחש, בצורה אותנטית לחלוטין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

20 באוגוסט 2009 בשעה 11:00, מאת יונתן דורון

ביקורת: אשתו של הנוסע בזמן

אריק באנה ורייצ'ל מק'אדמס. מתוך: אשתו של הנוסע בזמן.

מה שיותר גרוע מסרט לא טוב הוא סרט שהיה יכול להיות מצוין, וסיפור האהבה הזה ששואל רעיון מספרי מדע בדיוני, רחוק ממצוין. כמו הספר של אודרי ניפנגר, "אשתו של הנוסע בזמן", שלא קראתי, הסרט מתמקד יותר בנוסע בזמן מאשר באשתו. למדע בדיוני, הרי, יש יותר מעריצים גברים מאשר נשים וקהל היעד העיקרי של הספר הוא נשים, ולכן קראו לו "הנוסע בזמן". רק מי שיסתפק ברעיון הרומנטי שבבסיס הסיפור יצליח ליהנות מהסרט המפוספס הזה.

הנוסע בזמן, הנרי (אריק באנה, "טרויה"), לא נהנה מהמצב שממנו הוא סובל מאז שהוא ילד, שבו ללא כל התראה הוא נעלם מהמציאות שבה הוא חי ומופיע עירום בעבר או בעתיד. בהווה של הסרט הוא פוגש את קלייר (רייצ'ל מק'אדמס, "שם המשחק") שמכירה אותו מצוין (מסתבר שבעתיד הוא יחזור בזמן ויופיע בפניה פעמים רבות מאז שהיתה ילדה).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

19 באוגוסט 2009 בשעה 11:00, מאת יונתן דורון

ביקורת: ג'י.איי.ג'ו: כוח המחץ

מימין: מרלון וויינס, רייצ'ל ניקולס, סעיד טמאורי, דניס קוויד וצ'אנינג טאטום. מתוך: ג'י.איי.ג'ו: כוח המחץ.

בחיים כך גם בנוגע לצפייה בסרטים: אם לא מצפים, לא מתאכזבים. מי שמצפה לגרסה חיה של הסדרה המצוירת שהוא זוכר מילדותו צריך לחשוב על "רובוטריקים", "משימה בלתי אפשרית" ו"המלאכים של צ'רלי", רק שלוש דוגמאות מתוך סרטים רבים שלקחו שם ורעיון כללי של סדרה מצליחה, ועשו בהם כרצונם. ובימינו גם לא ניתן לצפות מסרט פעולה הוליוודי יקר (175 מיליון דולר) שמבוסס על סדרה מצוירת ומופק בידי חברת הצעצועים שרוצה למכור יותר צעצועים, לעומק, מקוריות ודיאלוגים אינטליגנטיים.

"ג'י.איי.ג'ו: כוח המחץ" נע במהירות, עניינים בו מתרחשים סימולטנית והחיתוכים מהירים בכדי שלא נשים לב או נספיק לפקפק באמינות של מה שקורה. צריך לדעת כי החליטו מראש לוותר על היגיון ופיתוח דמויות לטובת קטעי פעולה ואפקטים, וזה מה שמקבלים. הפעלולנים ואנשי פעלולי המחשב עבדו שעות נוספות, והמאמץ ניכר – אמנם המים והדגים בסרט לא נראים אמיתיים, אך המרדף ברחובות פריז אכן מרשים מאוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

6 באוגוסט 2009 בשעה 11:00, מאת יונתן דורון

ביקורת: חייה הפרטיים של פיפה לי

רובין רייט פן וקיאנו ריבס. מתוך חייה הפרטיים של פיפה לי.

"חייה הפרטיים של פיפה לי" היא דרמה לא-אחידה ברמתה שכתבה וביימה רבקה מילר (על פי ספר שלה שלא תורגם לעברית), עם צוות שחקנים מצוין, ובראשם רובין רייט פן היפה (שגם אחרי עשרים שנה תמיד תהיה הנסיכה הקסומה). זהו סרט לאנשים שלא מוצאים מה לראות ביבול הדל של סרטים בקיץ הזה – רווי סרטי ילדים, קומדיות מטופשות וסרטי פעולה חסרי עלילה.

פיפה הנשואה להרבּ הזקן (אלן ארקין, הסבא ב"מיס סאנשיין הקטנה") עוברת איתו לשכונה שמאוכלסת בפנסיונרים. היא דואגת לבריאותו של בעלה אחרי שעבר שלושה התקפי לב ומתעקש להמשיך לעבוד כעורך ספרים, ומנסה להתרגל לחייה החדשים. במקביל, פיפה נזכרת באירועים מילדותה שהשפיעו עליה ובסיפור היכרותה עם הרב כשהיתה נערה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

30 ביולי 2009 בשעה 13:30, מאת יונתן דורון

ביקורת: למעלה

מתוך למעלה.

הסרט העשירי של פיקסר, סרט האנימציה הראשון אי פעם שפתח את פסטיבל הסרטים בקאן, אינו מהטובים ביותר שלהם. כמו כל סרטיהם, "למעלה – תלת מימד" נראה מדהים ועשוי כהלכה, אך מה שמתחיל כסרט דרמה מעולה לכל המשפחה נופל בהמשך למחוז ילדותי מדי. זהו עדיין סרט האנימציה הטוב ביותר של השנה עד כה (ומבין הטוענים לכתר אפשר למצוא גם את "מפלצות נגד חייזרים", "פוניו על הצוק ליד הים", "עידן הקרח 3").

"למעלה", סרט מסע, כמו רוב סרטי האנימציה, הוא סרט דרמה עם קטעים מצחיקים, שנראה יפהפה, הדמויות הראשיות שלו מקסימות וההתחלה סוחפת ומרגשת. וכמו שמקובל היום, הסרט מוקרן בגרסת תלת מימד, שמוסיף למראה הסרט. במקרה הזה לא משתמשים בטכנולוגיה לגימיקים אלא ליצירת עומק משגע וצבעוני. הזקן הנרגן והילד השמנמן, שבקלות היו יכולים לצאת מרגיזים ונודניקים, יוצרים צמד מוצלח. את קולו של הזקן מספק אד אסנר ("לו גרנט") הידוע בגילום תפקידים של אדם קצר רוח ונזפני.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

28 ביולי 2009 בשעה 10:10, מאת נטלי וגיא דולינגר

ביקורת: בדרך לחתונה עוצרים בווגאס

מימין: אד הלמס, בראדלי קופר, זאק גליפינקאיס ותינוק. מתוך: בדרך לחתונה עוצרים בווגאס.

"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" (או באנגלית: האנגאובר – הרבה יותר פשוט לא?) הוא ללא ספק אחד הסרטים היותר מצחיקים שיצא לנו לראות לאחרונה (וזה נאמר אחרי צפיה לא קלה ב"ברונו"). אמירה כזאת מחייבת, ידוע לנו, אבל בהתחשב בעובדה שיחד איתנו אולם שלם מפוצץ באנשים כמעט ועשה במכנסיים מרוב צחוק (או אולי לא כמעט?) – אנחנו מוכנים להתחייב. כן, האנגאובר זה הסרט המצחיק ביותר הרשמי של השנה, סרט שללא ספק מעמיד סטנדרט גבוה לבאים אחריו.

טוד פיליפס אחראי להתקפי הצחוק הקשים שאתם הולכים לעבור, במידה ותחליטו (בתבונה) ללכת לראות את הסרט. פיליפס, כידוע, אחראי על סרטים גדולים לא פחות כגון "אולד סקול" ו"רוד טריפ". מי שלא ראה את הראשון – ראשית כל שיסטור לעצמו – ואחר כך שידאג לתקן את הטעות הזאת. ובכן, פיליפס ממשיך במיטב המסורת השנונה של סרטי קומדיה קרועים, מוטרפים, הזויים, רדודים ובעיקר – מוצלחים. לא נפחד להשוות את הסרט הזה לקומדיות אחרות שלא הצלחנו להירגע מהן, כגון "פיינאפל אקספרס" ו"אחים חורגים" (למרות שאם צריך לדרג, הרי שהשניים האחרונים גוברים על האנגאובר בכל זאת).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

23 ביולי 2009 בשעה 10:00, מאת יונתן דורון

ביקורת: חטיפת הרכבת התחתית 123

ג'ון טרבולטה. מתוך חטיפת הרכבת התחתית 123.

"חטיפת הרכבת התחתית 123" הוא מותחן שמצליח לתפוס אותך מהרגע הראשון אך לא מצליח לשמור על המתח לכל אורכו, והצילום העצבני של טוביאס א. שליסלר מרגיז ממש, וכמעט מקלקל את הסרט. לא עוזרות גם ההתפתחויות והתפניות הלא מפתיעות והחלק האחרון הבנאלי. מי שיצטרף לנסיעה לא יתאכזב, כל עוד לא מצפים לגדולות ולנצורות.

מדובר בשיתוף הפעולה הרביעי של דנזל וושינגטון ושל הבמאי טוני סקוט. סקוט מתמחה במותחני פעולה, ובעבר ביים סרטים מעניינים דוגמת "אהבה בשחקים", "רומן על אמת" ו"אויב המדינה", אך סרטיו האחרונים נעדרים מקוריות ונראים כולם אותו דבר. "חטיפת הרכבת התחתית 123" נבלע הקיץ בין קומדיות וסרטים עם אפקטים מרשימים, ולא הצליח בארצות הברית כפי שקיוו, בגלל או למרות שירד מפס הייצור של הוליווד בשנים האחרונות: לוקחים סרט ישן עם רעיון טוב, מעדכנים אותו, מוסיפים שני כוכבים (דנזל וושינגטון וג'ון טרבולטה במקרה הזה) ומרפדים בשחקני משנה מוכרים שאפשר לסמוך עליהם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

15 ביולי 2009 בשעה 11:00, מאת נטלי וגיא דולינגר

ביקורת: הארי פוטר והנסיך חצוי הדם

אמה ווטסון ודניאל רדקליף. מתוך הארי פוטר והנסיך חצוי הדם.

בשורה רעה לכל אלו שקיוו למשהו מרענן וטוב הקיץ הזה: זה לא הולך לקרות – או לפחות לא מהכיוון של "הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם". בהתאם לציפיות שהיו לנו (ונודה שהיו כמה), אם נכפיל אותן במספר תלת ספרתי – רק אז אולי נצליח לתאר את האכזבה שהסרט הזה גרם. ובמילים יותר פשוטות: לא משנה אם קראתם את הספר, אם התייאשתם באמצע סדרת הספרים הארוכה והמוצלחת של רולינג, או אם מראש וויתרתם על התענוג הצרוף – את הסרט האחרון מסדרת הארי פוטר ממש, אבל ממש, לא כדאי לכם ללכת לראות, ולו רק כדי לא להוריד מהאיכות הסבירה-יחסית של הסרטים הקודמים.

אחרי שעשה גם את הסרט החמישי בסדרה ("הארי פוטר ומסדר עוף החול"), חוזר דיויד ייטס למלאכת העברת הפנטסיה הקסומה למסך הגדול. ובכן, הצופה הממוצע ישאל עצמו "מה כל כך קשה?" שהרי ייטס קיבל את התסריט מבוסס הספר רב המכר, כמו מן השמים. ובכל זאת, אנו לא ניזהר בדברנו ונמליץ אפילו להעמיד לדין את הפושעים שלקחו ספר פנטסיה תמים על טובים, רעים, קוסמים ואנשים רגילים – והפכו אותו לקומדיה רומנטית (גרועה) לצעירים – גרסה של "המורדים" שבמקום ארגנטינה, מתרחשת בהוגוורטס עם קוסמים מסביב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

8 ביולי 2009 בשעה 11:00, מאת יונתן דורון

ביקורת: אויבי הציבור

ג'וני דפ, מתוך אויבי הציבור.

לצופים וליוצרי קולנוע יש משיכה ותיקה לסרטים על פושעים מהוללים. "אויבי הציבור" אינו הסרט הראשון על הפושע ג'ון דילינג'ר, שהפך לגיבור בעיני הציבור האמריקאי בשנות ה-30 של המאה העשרים, וקשה להמליץ דווקא עליו. על אף שמדובר בסרט פעולה עשוי לעילא, הוא אינו סוחף או מרתק, ולא מצליח לחדש מספיק בז'אנר הסרטים על שודדי בנק מהוללים.

שמונים מיליון הדולרים שעלה ניכרים בכל שניה: צילום יפה, תלבושות מוקפדות, שחזור נהדר של המועדונים והרחובות של שיקגו והסביבה בשנות ה-30, צלילי כלי הנשק היורים שנשמעים בבירור תורמים כולם לאווירה. בין מספר קטעים מצוינים (המצוד ביער, בריחה מהכלא) במהלך השעתיים ועשרים הדקות שלו יש יותר מדי דברים המוכרים לנו מסרטים קודמים שעסקו בנושא הזה ובתקופה הזאת. ראינו כבר תיאורי שוד בנקים כאלו ופושעים שזוכים לאהדת הציבור ("אנשים לא אוהבים חטיפות", אומר דילינג'ר כשמציעים לו לעבור לעסק משתלם יותר משוד בנק) בסרטים טובים ומעניינים יותר דוגמת "בוני וקלייד", "הבלתי משוחדים", "באגסי" ו"רוצחים מלידה".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

2 ביולי 2009 בשעה 10:30, מאת נטלי וגיא דולינגר

ביקורת: עידן הקרח 3: עלייתם של הדינוזאורים

מתוך עידן הקרח 3.

אין ספק שהציפיות היו נמוכות, הרי כמה אפשר כבר למחזר את הסנאי עם הבלוט האבוד, את הממותה עם האיטיות האינסופית ואת העצלן הטיפש שמכניס את עצמו לסיטואציות… לא עלינו… ובכל זאת, "עידן הקרח 3: עלייתם של הדינוזאורים" מספק את הסחורה ומעביר שעה וחצי בכיף, עם הרבה צחוקים וממש מעט שיעמום – כל כך מעט, שעדין שווה לראות את הסרט. סרט האנימציה של הקיץ בהחלט חוזר, ובהחלט בגדול – עם דינוזאורים ענקיים, בדיחות גדולות, דמויות בינוניות והפתעה מזערית. ואם אפשר בתלת מימדי – הרי זה משובח.

עידן הקרח 3 החליף חברת הפקה (והפעם: Blue Sky Studios) אבל זה בהחלט לא בעוכריו. להיפך, הסרט מספק אנימציה מופלאה, כזו שהתרגלנו אליה בשני הסרטים הקודמים. העלילה, בנאלית להפליא, גם כן עושה את העבודה, במיוחד בזכות הוספת חבר חדש לקאסט, הלא הוא באק הסמור (פרטים בהמשך). בקצב מהיר, כיאה לעידן הקרח, הוא מטשטש את הצופה עם בדיחות מכל הסוגים ובעיקר כאלו קטנטנות שלא משאירות אותך אדיש לרגע (איכות הבדיחות אינה מובטחת בגרסה המדובבת).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

1 ביולי 2009 בשעה 11:00, מאת נטלי וגיא דולינגר

ביקורת: חיבוקים שבורים

פנלופה קרוז ולואיס הומאר. מתוך חיבוקים שבורים.

"חיבוקים שבורים" רחוק מלהיות מאכזב, אבל גם אינו סרטו המוצלח ביותר של פדרו אלמודובר. מדובר בסרט מורכב מאד, עם אלמנטים אפלים, קצת ארוך מידי, עם תסריט מעורפל שבסופו של דבר קצת צפוי, ובעיקר עם מסר אחד ועיקרי והוא: "סרטים חייבים לסיים". יש ניסיון לשחזר מן ההצלחה של "דבר אליה", או להתקרב מינימלית להרגשה של "הכל אודות אמא", "חינוך רע", או אפילו "לחזור" המשמים-יחסית (רק יחסית!); ומה שבטוח הוא שרף הציפיות האסטרונומי שהקהל יביא איתו לצפיה בסרט יהיה עקב האכילס הגדול של הסרט.

פדרו אלמודובר, במאי נערץ שמתקרב לגיל 60, מרגיש שכוחו עודנו בשיאו וכך בעשור אחד בלבד הוא מוציא את הסרט החמישי ברציפות, וממשיך לקטוף מועמדויות (ולעיתים גם זוכה, אלא שהפעם לא) לפרסים עטורי יוקרה בעולם כולו. הפעם אלמודובר משתמש באלמנטים חוזרים של מגדר ונשים חזקות (מעין פאם-פטאל), מוות, חושניות ושימוש חכם בצבעים חזקים כגון האדום. עם אותם אלמנטים שכה מאפיינים אותו, ועם עלילה שקשה להאמין שאין לו קשר אישי אליה, הוא מרתק בעוד סרט משגע שמאדיר את גוף האישה, והפעם גם את עבודת הבימוי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »