ביקורות קולנוע (עמוד 110)

ביקורת: ברוכים הבאים לזומבילנד

וודי הארלסון וג'סי אייזנברג, מתוך ברוכים הבאים לזומבילנד.

אתחיל בהתחלה: זהו סימן טוב כשמשקיעים בכתוביות הפתיחה של סרט, ובמקרה הזה יש לפני הכתוביות היפות גם אחלה הקדמה. יש סרטים אמריקאיים שזוכים להצלחה עצומה וקשה לי להבין למה (לא אנקוב כאן בשמות). ההצלחה של "ברוכים הבאים לזומבילנד" (במקור רק "זומבילנד") מובנת: הסרט פשוט מוצלח. לא ציפיתי ליותר מדי מסרט קומדיה על זומבים, ונהניתי מאד. מדובר בסרט עשוי כמו שצריך, קצת מפחיד-מבהיל, משוגע במידה ומצחיק. שעה וחצי של כיף בקולנוע.

זהו סרטם הראשון של הבמאי רובן פליישר ושני התסריטאים, רט ריס ופול ורניק, חובבי סרטים שמצליחים להצדיע לסרטים ובאותו זמן להיות מקוריים, והכי חשוב להשאיר את הצופה בעניין בזכות הדמויות, דיאלוגים אמינים עם חוש הומור טוב, עריכה טובה ומוסיקה מוצלחת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: קירות

נינט טייב (עומדת) ואולגה קורילנקו. מתוך קירות. צילום: יוסי צבקר

מה מבדיל את הסרט הזה מדרמות מתח/פעולה שנעשות במקומות אחרים בעולם? במהלך הסרט שתי הדמויות הראשיות הולכות לבית כנסת ולמקווה. אילו "קירות" היה נעשה בארץ אחרת, קשה להאמין שהיה מוקרן בבתי הקולנוע בארץ, פשוט משום שהוא עשוי בצורה חובבנית.

בסרטו של דני לרנר, שכתב וביים את "ימים קפואים" (2006), יש רעיון דרמתי עם פוטנציאל: גליה, זונה רוסיה שבתה מתגוררת ברוסיה, בורחת מהמכון שבו היא עובדת. היא מנסה לקבל בחזרה את הדרכון שלה שאותו מחזיקים מנהלי המכון, ומתחברת עם השכנה שלה אלינור, קופאית במרכול, שבעלה מכה אותה. אין הרבה בסרט מלבד הרעיון הזה על שתי בחורות שלכודות בחייהן. הוא מופרך ולא אמין, בעיקר אך לא רק בחלק האחרון שמתרחש בתחנה המרכזית של תל אביב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: כוכב בהיר

בן ווישו ואבי קורניש, מתוך כוכב בהיר.

אין הרבה סרטים שעל רקע כתוביות הסיום שלהם מדוקלמת שירה, במקרה הזה אודה לזמיר של המשורר ג'ון קיטס, מושא אהבתה של הדמות הראשית בסרט, פאני ברון שעליה כתב את השיר שעל שמו קרוי הסרט. מדובר בדרמה רומנטית על משורר ואהבה בלתי אפשרית, סיפור קטן שמתפרש על פני שלוש שנים בכפר בלונדון.

בארבעת סרטיה מאז "הפסנתר" (1993) המעולה והמקורי, לא הצליחה התסריטאית והבמאית ג'יין קמפיון להוציא תחת ידיה סרט מצוין. ב"כוכב בהיר" היא חוזרת למאה ה-19 שבה התרחשו "הפסנתר" ו"דיוקנה של גברת" (1996), וכמו כל סרטיה, הוא יפה לעין, הצילום נהדר והמשחק טוב, וגם הפעם ניצבת אישה במרכז העלילה: פאני היא צעירה סקרנית בעלת השכלה, חובבת אופנה, שבאה ממשפחה אמידה המתאהבת במשורר העני והלא מוערך ג'ון קיטס. הם יודעים מראש שהם לא יכולים להיות ביחד בשל מעמדו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: שינוי בתכנית

קארין ויאר. מתוך שינוי בתכנית.

אין כמו הצרפתים, ואין יותר צרפתי מהסרט הזה, במסגרת העלילתית שלו, בשילוב הסיפורים של הדמויות ובהתנהלות העניינים. באיזו עוד שפה תשמעו מישהו שואל אישה בהריון: "זה מבעלך?"

אחד מעשרת הסרטים הצרפתיים המצליחים ביותר השנה בצרפת, "שינוי בתכנית", הוא סרט דרמה עם הומור, ולא קומדיה גרידא כפי שמוכרים אותו. הוא נפתח בהכנות של זוג נשוי העומד לארח חברים לארוחת ערב, ובדרכם של האורחים לארוחה. בשעת הסעודה מגיע אבי המארחת בלווית בתו השנייה, שגם היא הוזמנה אך אינה מדברת. עומס הדמויות והקצב של ההתחלה עלולים להיות מבלבלים אך ההקשרים לא מסובכים או מורכבים מדי.

זוג נשוי, עורכת דין לענייני גירושים ובעלה המובטל, מארח לארוחת ערב את אחותה השחקנית ובן זוגה המבוגר, האדם ששיפץ להם את המטבח והיה המאהב של האישה, המורה שלה לריקוד, עורך דין לעניינים פלילים ואשתו, וזוג חברים נשוי: גניקולוגית ואונקולוג.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: 9

מתוך 9 (תשע).

עם פריחתם של סרטי האנימציה למדנו לצפות לסרטים שמיועדים גם לילדים, ומהסרטים האמריקאיים בעיקר לסיפורי הרפתקאות מבדרים. גם בסרטים הדרמתיים של אולפני פיקסאר יש הומור ("למעלה", "וול-אי"), אך לעומתם, "9" אינו מוקרן בארץ בגרסה מדובבת משום שהוא אינו מיועד לילדים. מדובר אם כן, בדרמת מדע-בדיוני שלא רק חובבי ז'אנר המדע הבדיוני יהנו ממנה.

הבמאי שיין אקר קיבל 30 מיליון דולר כדי להרחיב את סרט האנימציה הקצר והמועמד לאוסקר שלו מ-2005 (את הסרט בן תשע הדקות נטול דיאלוגים וכתוביות אפשר לראות כאן). 9, יצור בובתי עם רוכסן גדול שנקרא על שם המספר שעל גבו, לא יודע מאיפה הוא בא. הוא מגלה יצורים כמוהו, עם מספרים על גבם, בעולם שומם וקודר שמסתובבות בו מכונות פראיות דמויות חיות.

הסרט מדהים מבחינה חזותית, האנימציה משגעת, וגם ההמצאות המאכלסות את הדמויות והסביבה מקסימות (התאומות האילמות 3 ו-4, למשל). פה ושם יש משחקי מילים חביבים עם המספרים (שמות הדמויות), במיוחד עם "1".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: פעילות על טבעית

קייטי פית'רסטון. מתוך פעילות על טבעית.

באופן חריג וחד-פעמי, הרשו לי לשתף אתכם במחשבותיי האישיות, הלא כל כך ערוכות ומגובשות בעקבות צפייה בסרט "פעילות על טבעית". נראה לי שמגיע לי, בהיותי כה אמיצה (גיא לא רצה ללכת איתי, לקחתי את אבא!). אני שואלת את עצמי כבר כמה ימים: איך להגדיר את זה? מהי השורה התחתונה? אמורים להמליץ על כאלה סרטים? מי בכלל הולך לסרט כזה במודע, מתוך ציפייה להיות מפוחד לאללה (חוץ ממני כמובן, אבל אני לא דוגמה)?

ובכן, לכל אותם אנשים שבכל זאת ממשיכים לקרוא ולא התאכזבו וסגרו את החלון של הביקורת הזאת – תנו לי צ'אנס נוסף לנסות להעביר לכם מה עבר עליי בזמן צפיית הסרט. ואם אתם מחפשים מסקנה כלשהיא, אז הנה היא, בינתים, בשביל הטעימה: לא משנה אם את/ה בא/ה עם ציפיות מטורפות, או ציפיות ברצפה, או ללא שום ציפיות בכלל – "פעילות על טבעית", בלי שום מאמץ מיוחד, מותיר אותך עם דפיקות לב אבל גם עם כמה רגעים של שעמום בהם אתה תוהה על מה בכלל מדובר.

בשביל לא לחרוג יותר מידי מהתבנית, ולכל אלו שעדיין לא קראו או שמעו על הסרט והפקתו – הרי שמדובר בסרט דל תקציב אמיתי (15,000 דולר לפי השמועות), שביים והפיק (והגה, וכתב) אורן פלי, ישראלי לשעבר (היום אמריקאי גאה). פלי, ללא שום ניסיון בסרטים (תוכנות מחשב זה יותר התחום שלו), הגה את הרעיון לעשיית הסרט לאחר שעבר לביתו שבסן דייגו – היכן שלימים צילם את הסרט בפועל – ושמע רעשים מוזרים בלילות. מר פלי החליט שהוא עושה על זה סרט וקנה מצלמה, הביא שני חברים שישחקו (ולפי השמועות שילם להם 500$ לכל אחד) – ובלי להורות להם מה להגיד, התחיל לצלם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: 2012

ג'ון קיוזאק, מתוך 2012.

הבמאי רולנד אמריך אוהב להרוס את העולם ולביים סרטים ארוכים. בניגוד לסרטיו "היום שאחרי מחר", "גודזילה" ו"היום השלישי", ב"2012" האשמה בחורבן אינה בחייזרים, במפלצת ענקית או בנו – בני האדם שפוגעים בכדור הלכת שלנו – אלא בשמש. בשל התפרצויות שמש עזות פנים כדור הארץ רותח, גורם לרעידות אדמה, תזוזת יבשות ושינויים במיקום הקטבים ובקיצור: ערים נהרסות, גלי ענק שוטפים את העולם, מיליונים נהרגים. אין אויב, אין מה לעשות, רק להימלט ולנסות להינצל. נשמע מוכר? אין לכם מושג עד כמה.

איפה ראינו אב גרוש לשניים נוהג במכונית, הרס וחורבן סביבם והכביש המהיר העילי מתפרק? "מלחמת העולמות" (2005) עם טום קרוז. זוג גרוש מתרוצץ יחד עם בן זוג חדש של אחד מהם? "טוויסטר" (1996). אלה רק שתי דוגמאות. רמת התחכום של הסרט מסתיימת בכך שלילד קוראים נואה (כלומר נוח, זה עם התיבה) ושלספינה קוראים ג'נסיס ("בראשית").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: (500) ימים עם סאמר

ג'וזף גורדון-לוויט וזואי דשנל. מתוך (500) ימים של סאמר.

מתי פעם אחרונה ראיתם כרכובי בניינים בסרט? אחזור לשאלה הזאת אחרי זה. "(500) ימים עם סאמר" אינו סרט על אדריכלות, הוא סרט חמוד מאד על אהבה, המתרחש באופן יוצא מן הכלל בלוס אנג'לס. הוא בקלות היה יכול להיות מקוצר לפרק ראשון של סדרה עם פוטנציאל רב.

ביום שטום (ג'וזף גורדון-לויט) המשועמם בעבודתו ככותב כרטיסי ברכה מתאהב ממבט בראשון בסאמר (זואי דשנל), המזכירה החדשה של הבוס שלו, מתחילה הספירה (1). אחרי מספר ימים הם משוחחים במעלית, ואחר כך במסיבת אירוסין במשרד. כך מתחילה מערכת יחסים בת 500 ימים בין טום לסאמר [קיץ], שמודיעה לו מראש שהיא אינה מחפשת בן זוג ולא מאמינה באהבה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: הצוק האדום

מתוך הצוק האדום.

לאחרונה הודיעו שבערוץ מזג האוויר בארה"ב יחלו לשדר סרטים. הסרט הראשון שישודר הוא "הסערה המושלמת" עם ג'ורג' קלוני. גם את ה"הצוק האדום" ישמחו לשדר בערוץ מכיוון שלשינוי רוחות ותחזיות יש חשיבות גדולה בסיפור הקרב על נהר היאנגצה בסין בתחילת המאה השלישית לספירה. אחרי התחלה בעייתית, הסרט הולך וצובר תאוצה עד לחלק האחרון המרהיב.

"הצוק האדום" הוקרן בסין בשני חלקים (יחד בני כמעט חמש שעות), בארץ מוצגת הגרסה האמריקאית הערוכה בת שעתיים ועשרים דקות. זו הסיבה לקריינות האנגלית המודבקת להתחלת הסרט, וכמו הוספת שם הדמות ותפקידה בכוח כשהיא מופיעה בפעם הראשונה, היא מיותרת משום שקשה לקלוט את כל הפוליטיקה המוסברת כחומר רקע, את השמות אי אפשר לזכור והתפקיד המדויק לא חשוב כל-כך. מה שחשוב הוא המחנה לצדו הם נלחמים (רוב הדמויות בסרט חוברות יחד נגד אויב משותף).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: לחנך את ג'ני

קארי מוליגן ופיטר סארסגארד. מתוך לחנך את ג'ני.

נטלי: לפעמים דילמות של אחרים, בייחוד בשפה שונה, בתקופה אחרת ובארץ זרה, יכולות לטלטל אותך היטב. כך עושה הסרט "לחנך את ג'ני" – מלווה אותך בלבטים, מעייף אותך בהתחבטויות ובסוף מותיר אותך תוהה מה היית בוחר בעצמך, ולמה בעצם צריך לבחור דברים בחיים… אבל לא רק עצם הבחירה, והדרך בה נכנסים לסרט ונבעטים חזק בבטן בשיאו, אלא גם השחקנים המבריקים – כולם ביחד עושים את הסרט לחוויה נעימה, תמורה די מוצלחת ובעיקר אמיתית.

והפעם בתפקיד הבמאי – לון שרפיג ("איטלקית למתחילים"), במאית ממין נקבה, שבעזרתו של התסריטאי ניק הורנבי ("נאמנות גבוהה"), בנו את הסרט על-סמך זיכרונותיה של העיתונאית לין בארבר. ביחד יוצר הצוות סרט מלבב, עם קצב נכון ומוסיקה אותנטית של התקופה המדוברת ועלילה פשוטה עם מסר אחד ברור – ששום דבר לא ברור, גם לא בתקופה שבה הכל אמור להיות מוכתב וידוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

מדוסטויבסקי עד וודי אלן: מאמר על הסרט "נקודת מפגש"

ג'ונתן רייס מאיירס וסקרלט ג'והנסון. מתוך "נקודת מפגש".

הסרט "נקודת מפגש" של וודי אלן מהווה התייחסות אינטרטקסטואלית ל"חטא ועונשו" של דוסטוייבסקי (רמז לכך ניתן בכך שבתחילת הסרט אנו רואים את הגיבור קורא ספר זה בהתעניינות רבה). בשני הסיפורים מתרחש רצח כפול, של אשה זקנה ואשה צעירה, ובשניהם נופל החשד על "עובר אורח". בשניהם בוצע, כביכול, "פשע מושלם", והגיבור יכול היה להמשיך את חייו כאילו דבר לא קרה. ואולם ההבדל בהתייחסות של הגיבורים לפשע מעלה סוגיה בפילוסופיה של המוסר.

עבור רסקולניקוב, גיבור הרומן של דוסטוייבסקי, היווה ביצוע הרצח נקודת מיפנה בחייו. הרצח הפך לטראומה נפשית, ממנה לא הצליח להתאושש. ההסתייגות הנפשית (הלא-מודעת) מהמעשה באה לידי ביטוי ברשלנות שאיפיינה את ביצוע הרצח והעלמת הראיות שלאחריו. כשחזר לחדרו לאחר ביצוע הרצח איבד את הכרתו, ולמחרת הצליח איכשהו לגייס את כוחותיו על מנת להחביא את החפצים שגנב להעלים את העקבות לפשע שביצע, לפני ששקע שוב לחוסר הכרה. וכך שכב חולה, קודח והוזה, במשך ארבעה ימים. ואולם, כאמור, גם לאחר שחזר להכרתו והתאושש מעט, לא הצליח לחזור לעצמו, והוא הרגיש שאינו יכול להמשיך בשיגרת חייו, וכי לעולם לא יחזור להיות כפי שהיה לפני הרצח.

ומדוע רצח רסקולניקוב את המשכונאית הזקנה? נילי דינגוט, בספר "מוסכמות יסוד של הרומן במאה התשע עשרה", כותבת שרסקולניקוב התכוון לבצע רצח ממניעים אידיאולוגים, אך נשאלה השאלה האם המניע המודע אכן היה המניע האמיתי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: לבנון

זהר שטראוס (מימין) ויואב דונט. מתוך לבנון. צילום: אליתיאל ציון

החלטתם האמיצה והבלתי שגרתית של הבמאי שמוליק מעוז והצלם גיורא ביח להושיב את הצופים בתוך הדוחק והצמצום של פנים הטנק ב"לבנון" היא סוד המצוינות של הסרט. שמוליק מעוז לא מספר לצופים על מלחמת לבנון, אלא מנסה למשוך אותם לתוך מערבולת התהפוכות הקשה שפקדה אותו ואת צוות הטנק שלו במהלך המלחמה, ביום אחד (כך נראה) בתחילת המלחמה. החויה שמעביר מעוז היא כל כך אישית, שחלל המצלמה מצטמצם לרוב אף יותר, ופשוט מציג את ההתרחשויות כפי שראה אותן הבמאי בימיו הצבאיים – דרך עדשת כיוון הנשק של הטנק. הצופה אט אט מרגיש לכוד בטנק כמו צוותו – דולה את המידע על המתרחש אך ורק דרך מכשירי התצפית בתוך הטנק ודרך הקולות הנשמעים ברקע ובקשר.

כמעט 22 שנים עברו מאז סיים שמוליק מעוז את מגמת הקולנוע בבית צבי, וחרף כך, "לבנון" הוא סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי. לדברים טובים לוקח זמן להבשיל, כך מסתבר. מעוז הצליח ללקט לעצמו אסופת שחקנים מעולה לסרט הביכורים שלו, אך לאיש מהם לא היה את הניסיון הדרוש כדי להבין ממש את ההרגשה בתוך טנק במהלך מלחמה. יתרה מכך, לאושרי כהן ולאיתי טיראן יש רק את "בופור" להתגאות בו כמעין ניסיון צבאי, ומאד לא מוצלח במקרה של כהן. כדי להכניס את השחקנים לפרופורציות ולמשמעות הממשית של שהות בתוך טנק, נעל אותם הבמאי בתוך קונטיינר חשוך ולוהט, במשך שעות, ובו בזמן הלם עם מוטות ברזל בקירות הקונטיינר וזעזע אותו כדי ליצור את אפקט הירי. המסקנה הבולטת היא כי האקט השיג את מבוקשו, והופעתם של השחקנים משכנעת ומצוינת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »