ביקורות קולנוע (עמוד 109)

ביקורת: הצוק האדום

מתוך הצוק האדום.

לאחרונה הודיעו שבערוץ מזג האוויר בארה"ב יחלו לשדר סרטים. הסרט הראשון שישודר הוא "הסערה המושלמת" עם ג'ורג' קלוני. גם את ה"הצוק האדום" ישמחו לשדר בערוץ מכיוון שלשינוי רוחות ותחזיות יש חשיבות גדולה בסיפור הקרב על נהר היאנגצה בסין בתחילת המאה השלישית לספירה. אחרי התחלה בעייתית, הסרט הולך וצובר תאוצה עד לחלק האחרון המרהיב.

"הצוק האדום" הוקרן בסין בשני חלקים (יחד בני כמעט חמש שעות), בארץ מוצגת הגרסה האמריקאית הערוכה בת שעתיים ועשרים דקות. זו הסיבה לקריינות האנגלית המודבקת להתחלת הסרט, וכמו הוספת שם הדמות ותפקידה בכוח כשהיא מופיעה בפעם הראשונה, היא מיותרת משום שקשה לקלוט את כל הפוליטיקה המוסברת כחומר רקע, את השמות אי אפשר לזכור והתפקיד המדויק לא חשוב כל-כך. מה שחשוב הוא המחנה לצדו הם נלחמים (רוב הדמויות בסרט חוברות יחד נגד אויב משותף).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: לחנך את ג'ני

קארי מוליגן ופיטר סארסגארד. מתוך לחנך את ג'ני.

נטלי: לפעמים דילמות של אחרים, בייחוד בשפה שונה, בתקופה אחרת ובארץ זרה, יכולות לטלטל אותך היטב. כך עושה הסרט "לחנך את ג'ני" – מלווה אותך בלבטים, מעייף אותך בהתחבטויות ובסוף מותיר אותך תוהה מה היית בוחר בעצמך, ולמה בעצם צריך לבחור דברים בחיים… אבל לא רק עצם הבחירה, והדרך בה נכנסים לסרט ונבעטים חזק בבטן בשיאו, אלא גם השחקנים המבריקים – כולם ביחד עושים את הסרט לחוויה נעימה, תמורה די מוצלחת ובעיקר אמיתית.

והפעם בתפקיד הבמאי – לון שרפיג ("איטלקית למתחילים"), במאית ממין נקבה, שבעזרתו של התסריטאי ניק הורנבי ("נאמנות גבוהה"), בנו את הסרט על-סמך זיכרונותיה של העיתונאית לין בארבר. ביחד יוצר הצוות סרט מלבב, עם קצב נכון ומוסיקה אותנטית של התקופה המדוברת ועלילה פשוטה עם מסר אחד ברור – ששום דבר לא ברור, גם לא בתקופה שבה הכל אמור להיות מוכתב וידוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

מדוסטויבסקי עד וודי אלן: מאמר על הסרט "נקודת מפגש"

ג'ונתן רייס מאיירס וסקרלט ג'והנסון. מתוך "נקודת מפגש".

הסרט "נקודת מפגש" של וודי אלן מהווה התייחסות אינטרטקסטואלית ל"חטא ועונשו" של דוסטוייבסקי (רמז לכך ניתן בכך שבתחילת הסרט אנו רואים את הגיבור קורא ספר זה בהתעניינות רבה). בשני הסיפורים מתרחש רצח כפול, של אשה זקנה ואשה צעירה, ובשניהם נופל החשד על "עובר אורח". בשניהם בוצע, כביכול, "פשע מושלם", והגיבור יכול היה להמשיך את חייו כאילו דבר לא קרה. ואולם ההבדל בהתייחסות של הגיבורים לפשע מעלה סוגיה בפילוסופיה של המוסר.

עבור רסקולניקוב, גיבור הרומן של דוסטוייבסקי, היווה ביצוע הרצח נקודת מיפנה בחייו. הרצח הפך לטראומה נפשית, ממנה לא הצליח להתאושש. ההסתייגות הנפשית (הלא-מודעת) מהמעשה באה לידי ביטוי ברשלנות שאיפיינה את ביצוע הרצח והעלמת הראיות שלאחריו. כשחזר לחדרו לאחר ביצוע הרצח איבד את הכרתו, ולמחרת הצליח איכשהו לגייס את כוחותיו על מנת להחביא את החפצים שגנב להעלים את העקבות לפשע שביצע, לפני ששקע שוב לחוסר הכרה. וכך שכב חולה, קודח והוזה, במשך ארבעה ימים. ואולם, כאמור, גם לאחר שחזר להכרתו והתאושש מעט, לא הצליח לחזור לעצמו, והוא הרגיש שאינו יכול להמשיך בשיגרת חייו, וכי לעולם לא יחזור להיות כפי שהיה לפני הרצח.

ומדוע רצח רסקולניקוב את המשכונאית הזקנה? נילי דינגוט, בספר "מוסכמות יסוד של הרומן במאה התשע עשרה", כותבת שרסקולניקוב התכוון לבצע רצח ממניעים אידיאולוגים, אך נשאלה השאלה האם המניע המודע אכן היה המניע האמיתי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: לבנון

זהר שטראוס (מימין) ויואב דונט. מתוך לבנון. צילום: אליתיאל ציון

החלטתם האמיצה והבלתי שגרתית של הבמאי שמוליק מעוז והצלם גיורא ביח להושיב את הצופים בתוך הדוחק והצמצום של פנים הטנק ב"לבנון" היא סוד המצוינות של הסרט. שמוליק מעוז לא מספר לצופים על מלחמת לבנון, אלא מנסה למשוך אותם לתוך מערבולת התהפוכות הקשה שפקדה אותו ואת צוות הטנק שלו במהלך המלחמה, ביום אחד (כך נראה) בתחילת המלחמה. החויה שמעביר מעוז היא כל כך אישית, שחלל המצלמה מצטמצם לרוב אף יותר, ופשוט מציג את ההתרחשויות כפי שראה אותן הבמאי בימיו הצבאיים – דרך עדשת כיוון הנשק של הטנק. הצופה אט אט מרגיש לכוד בטנק כמו צוותו – דולה את המידע על המתרחש אך ורק דרך מכשירי התצפית בתוך הטנק ודרך הקולות הנשמעים ברקע ובקשר.

כמעט 22 שנים עברו מאז סיים שמוליק מעוז את מגמת הקולנוע בבית צבי, וחרף כך, "לבנון" הוא סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי. לדברים טובים לוקח זמן להבשיל, כך מסתבר. מעוז הצליח ללקט לעצמו אסופת שחקנים מעולה לסרט הביכורים שלו, אך לאיש מהם לא היה את הניסיון הדרוש כדי להבין ממש את ההרגשה בתוך טנק במהלך מלחמה. יתרה מכך, לאושרי כהן ולאיתי טיראן יש רק את "בופור" להתגאות בו כמעין ניסיון צבאי, ומאד לא מוצלח במקרה של כהן. כדי להכניס את השחקנים לפרופורציות ולמשמעות הממשית של שהות בתוך טנק, נעל אותם הבמאי בתוך קונטיינר חשוך ולוהט, במשך שעות, ובו בזמן הלם עם מוטות ברזל בקירות הקונטיינר וזעזע אותו כדי ליצור את אפקט הירי. המסקנה הבולטת היא כי האקט השיג את מבוקשו, והופעתם של השחקנים משכנעת ומצוינת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #1: לבנון

מתוך לבנון. צילום: אליתיאל ציון

סרט ישראלי שלישי בשלוש שנים על מלחמת לבנון אחרי "בופור" ו"ואלס עם באשיר", שמצליח להיות שונה מהם ויחודי בזכות נקודת המבט שלו וההישגים הטכניים שלו. הסרט כולו מתרחש במשך יממה אחת בטנק בשישה ביוני, יומה הראשון של מלחמת לבנון – לשעבר מלחמת שלום הגליל. ההחלטה המגבילה הזאת הביאה לסרט את תהילתו והיא מעלתו העיקרית, אך לפעמים נדמה שבמקום לספר סיפור מתגולל כאן משל, כשכולם יודעים מהו מוסר ההשכל.

ארבעה חברי צוות הטנק הם: אסי המפקד (איתי טיראן), יגאל הנהג (מיכאל מושונוב), הרצל הטען (אושרי כהן) ושמוליק התותחן (יואב דונט). רוב הסרט מוצג מנקודת מבטו של שמוליק, ולא במקרה שמו כשם התסריטאי-במאי שמוליק מעוז, שזהו סרטו הראשון באורך מלא. דרך הכוונת של שמוליק עוקבים אחרי החיילים הישראלים מחוץ לטנק והמראות הקשים, הנזקים והעוולות שנעשים בכל מלחמה – במקרה הזה בלבנון 1982 – ובעיקר אחרי ג'מיל (זהר שטראוס), מפקד הגזרה ששב ומבקר בטנק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: מה שעובד

לארי דיויד ואוואן רייצ'ל ווד. מתוך מה שעובד.

אחרי ארבעה סרטים שצולמו באירופה – שלושה באנגליה ואחד בספרד, כולל שניים מהסרטים המצליחים ביותר שלו ("נקודת מפגש" ו"ויקי כריסטינה ברצלונה") – שב וודי אלן אל מכורתו מנהטן. "מה שעובד", הסרט השנתי של אלן, שכותב ומביים סרט מידי שנה מאז 1982(!), היא קומדיה לא אחידה שעובדת יותר טוב בחלקה הראשון וכשהוא לא מנסה להצחיק. ועדיין, סרט בינוני של וודי אלן הוא טוב יותר מהרבה סרטים של במאים אחרים.

כבר למעלה מעשור שאלן לא מתקרב לרמה של סרטיו הטובים ביותר, דוגמת "בעלים ונשים" (1992), "חנה ואחיותיה" (1986) ו"הרומן שלי עם אנני" (1977). במהלך הצפיה ב"מה שעובד" נדמה שהוא שבוי בתדמית ובתבנית הסרטים הקודמים שלו והוא לא עושה מספיק כדי להשתחרר מהן, או שצופים בניסיון של מישהו לביים סרט וודי אלני. ובכל זאת, אני מעריץ נאמן שלו ואהיה הראשון בתור ב-2010 לסרט שצילם בלונדון עם אנתוני הופקינס, נעמי ווטס, אנטוניו בנדרס, ג'וש ברולין ועוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: מחוז 9

שרלטו קופלי וחייזר, מתוך מחוז 9.

כל כמה שנים מגיח כמו משום מקום סרט מתח/אימה שמצולם כמו סרט תיעודי, ללא שחקנים מוכרים, ומצליח באופן מפתיע. ב-1999 היה זה "פרויקט המכשפה מבלייר" דל התקציב שהתרחש ביער, בשנה שעברה "קלוברפילד" על מפלצת ענק שמאיימת על ניו יורק והשנה מגיע תורו של הסרט המדע בדיוני, הטוב ומרשים מהם, "מחוז 9".

"מחוז 9", סרטו הראשון באורך מלא של ניל בלומקמפ, מבוסס על סרטו הקצר מ-2005. בין מפיקי הסרט פיטר ג'קסון (טרילוגיית "שר הטבעות") ופיליפה בויאנס (שהיתה שותפה בכתיבת "שר הטבעות" ו"קינג קונג") ובתפקיד הראשי שרלטו קופלי, שלפני "מחוז 9" הופיע רק בסרט הקצר ההוא. הוא משחק נהדר ונושא את הסרט על כתפיו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: שומרת אחותי

סופיה וסילבה (מימין) וקמרון דיאז. מתוך שומרת אחותי.

לא קשה לסחוט דמעות מקהל כשמראים נערה חולת סרטן קירחת מקיאה. השחקנים טובים, ישנם קטעים מרגשים, אך הסרט לא ממוקד, הכל בו צפוי והוא לא משאיר חותם או מעורר דיון כפי שהיה יכול (אני לא בטוח שאפילו היה רצון אמיתי לעשות זאת).

"שומרת אחותי" נפתח בשיא הדרמה: אנה, נערה בת אחת עשרה, פונה לעורך דין כדי לתבוע חזקה על גופה מהוריה שהביאו אותה לעולם כדי שתוכל לתרום מח עצם לקייט, אחותה חולת הסרטן. ואז חוזרים אחורה לנקודות זמן שונות במהלך חיי המשפחה וחולת הסרטן, וכמעט לא רואים את האחות שהובאה לעולם לעזרתה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: לקחת את וודסטוק

דמיטרי מרטין. מתוך לקחת את וודסטוק.

שִחזרו את וודסטוק 1969. ארבעים שנה אחרי פסטיבל וודסטוק הנודע מובא סיפור מאחורי הקלעים: כיצד בא לעולם אחד מאירועי המוסיקה הגדולים של המאה העשרים (שהתקיים בעיירה בת'ל כשבעים ק"מ מוודסטוק). "לקחת את וודסטוק" אינו סרט מוזיקלי, יש התעלמות כמעט מוחלטת מהאמנים המופיעים – לא רואים זמר או זמרת מפורסמים – והמוסיקה על הבמה נשמעת רק חלושות ברקע.

שחזור המצוין מכניס אותך לאווירה של סוף שנות השישים, שואב אותך לתוך הסרט המעניין והמשעשע שעל אף הקצב הנינוח שלו, אינו משעמם. כך הם סרטיו של אנג לי, הבמאי הטאיווני המגוון והמצוין, גם בסרטיו הלא-טובים הבימוי מוקפד, מהודק, שקול, רגוע, לא מתלהם מתלהב או מתאמץ. בדרך כלל אני לא אוהב סרטים חסרי עלילה, אולם הסרט הזה מצליח להיות מעניין בלי שיתרחשו בו דברים רבים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: ממזרים חסרי כבוד

מימין: בראד פיט ואלי רות'. מתוך ממזרים חסרי כבוד.

"ממזרים חסרי כבוד" הוא מעשייה ארוכה שמתרחשת בצרפת הכבושה בימי מלחמת העולם השנייה. לכל מי שמצפה לראות יחידה של חיילים יהודים כותשת ורומסת לנאצים את הצורה, מצפה אכזבה: כמעט לא רואים בפעולה את החבורה שעל שמה קרוי הסרט, ולמעשה, אין כל כך הרבה אלימות (אך זו שישנה – אכזרית וגרפית למדי). כמו כן, התפקיד הראשי אינו של בראד פיט (כמפקד הלא-יהודי של היחידה המיוחדת המכונה 'ממזרים') אלא של השחקן האוסטרי כריסטוף וולץ, המגלם מפקד אס.אס. בשם האנס לנדה. למרות שהוא מופיע בסרט יותר מכולם, וולץ זכה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון.

אין ספק שקווינטין טרנטינו יודע למצוא מוסיקה מתאימה לסרטים שלו. במקרה הזה, מקורות רצועות המוזיקה השונות כוללות מוסיקה מסרטי מלחמה ישנים ומסרטים בהלחנת אחד מגדולי מלחיני הסרטים אניו מורקוני ("הטוב, הרע והמכוער"). טרנטינו, שכתב וביים, יודע ליצור מתח, לבנות סיפור ואני מעריך את השימוש בקטעים ארוכים, אך הוא לקח את זה לכיוון מוגזם (הקטע האינסופי בפאב במרתף, למשל). חבל שהוא מרגיש צורך לתבל את הסרט בתוספות האופייניות לו שמעייפות במקרה הזה: החלוקה לפרקים, פלאשבקים קצרים עד ארוכים (כולם מיותרים), כתוביות על המסך, הניסיון ליצור מיתולוגיה לדמויות בעלות שמות וכינויים הלקוחים מספרי קומיקס (בדומה לדמויות ב"להרוג את ביל", שם זה התאים לסגנון הסרט), בעיקר כי הן לא מתאימות לסיפור שהוא רצה לספר פה והן פוגעות בעלילה שבין כה וכה בדיונית ולא צריך להכביד עליה שטיקים להנאת מעריציו. וכרגיל אצל טרנטינו חובב הציטוטים הקולנועיים, נזרקים לאוויר שמות של סרטים ושחקנים גרמנים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #1: ממזרים חסרי כבוד

בראד פיט. מתוך ממזרים חסרי כבוד.

שישה מיליון יהודים ועוד כ-50 מיליון איש וחייל נוספים מצאו את מותם במלחמת העולם השניה, אבל קווינטין טרנטינו רצה לעשות סרט על המלחמה שיהיה כיף לצפות בו. מילותיו שלו. ספק אם הרעיון והמסרים העוברים ב"ממזרים חסרי כבוד" היו 'עוברים' אצל איזה-שהוא קולנוען אחר, אבל לטרנטינו – החשוב בעיני רבים בימינו כגאון קולנועי – מרשים יותר. ואם אכן נרשה לו יותר ונתעלם מכל הבעיתיות המציקה שבכל התוכן המועבר לצופה בסרטו הזה, "ממזרים חסרי כבוד", בכל זאת מדובר בסרט משעמם, ארוך, וכמעט ולא מצחיק או מהנה. דווקא כשהאוירה אחרת לגמרי, מצליח לטרנטינו הרבה יותר.

השם "ממזרים חסרי כבוד" הוא תרגום לא רע לשם הלועזי, Inglorious Basterds, שהוא מחוה לשמו האנגלי של סרט מלחמה איטלקי לא מלהיב במיוחד. איפה שהוא במהלך עשר השנים שפיתח טרנטינו את התסריט שלו, היה בכוונתו לשלב בסרט מן הסגנון של מערבוני הספגטי והוא רצה לקרוא לסרט "פעם אחת בצרפת שתחת כיבוש נאצי". לבסוף, אגב, השם הזה ניתן לסצינת הפתיחה של הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: להתאהב מחדש

קתרין זיטה ג'ונס וג'סטין בארת'ה. מתוך להתאהב מחדש.

"להתאהב מחדש" בכיכובה של קתרין זיטה ג'ונס כאישה מבוגרת המתפתה להתעסק ברומנטיקה עם צעיר בן 24, נוחת בארץ כשבוע לפני יום הולדתה הארבעים. נשים מבוגרות וגברים צעירים הם זוגות מוזרים בנוף של ימינו, בניגוד כמובן למצב בו הפרש הגילאים פועל הפוך. עבר עשור שלם מאז שון קונרי, אז בן 69, אמר על זיטה ג'ונס (אז בת 30) בסרט "מילכוד", שאם היא מסתובבת, סימן שהיא מעוניינת – פתח להתקדם בכיוון הרומנטי. כמעט ארבעים שנות הפרש? קטן על גברים כמו שון קונרי. אומרים עלינו הגברים, שאנחנו מתפתחים אמוציונלית, הרבה יותר מאוחר מנשים, ולכן הגיוני שאישה צעירה יוצאת עם גבר מבוגר, ושההיפך לא תקף.

את הרעיון הזה בדיוק תוקף בארט פרודליך ("תסמכי עליו") בסרטו החדש, אותו גם ביים, גם כתב, וגם הפיק. ב"להתאהב מחדש", מציג פרודליך בפני האישה המבוגרת, צעיר בוגר בדעתו (ג'סטין בארת'ה), ובודק האם קשר רומנטי בינהם יכול להתקיים בהצלחה. חרף העובדה שמדובר בסרט סימפטי לגמרי בסך הכל, הבימוי לוקה במאמץ יתר פעמים רבות, ובפעמים אחרות ולא מעטות, פשוט מתסכל את הצופה בדיאלוגים משונים עד כדי מגוחכים, שמבוצעים בצורה לא הולמת בידי השחקנים כולם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »