ביקורות קולנוע (עמוד 15)

"אסטרואיד סיטי" – ביקורת: יש רגעים מצחיקים אבל רוב הזמן מגוחך

"אסטרואיד סיטי". סקרלט ג'והנסון.

מי שמכיר את סרטיו של וס אנדרסון יקבל ב"אסטרואיד סיטי" בדיוק את מה שהוא מצפה (על כך בהמשך), ומי שלא יודע בדיוק למה הוא הולך עלול לסבול קשות, כמו להיכנס לשיחה עם אנשים שמכירים זה את זה במשך שנים. צופים משני המחנות יוכלו להפטיר את הסרט במילה "מגוחך", השאלה אם זה מגוחך לטעמכם או לא. מרוב דמויות -בגילום מיטב השחקנים, חלקם כבר שיחקו בעבר בסרטים של אנדרסון- חלקיקי הסיפורים מקבלים מעט מאוד מקום להתפתחות ולדרמה, שני דברים שנדמה שלאנדרסון התסריטאי לא אכפת מהם (הוא כתב את התסריט עם רומן קופולה, הבן של פרנסיס פורד).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החבר השמן שלי" – ביקורת: פאוור-קאפל שמכסה על תסריט

"החבר השמן שלי". מי-רן מנקס, צחי סדן.

"החבר השמן שלי" של גודיס שניידר היא מסוג הקומדיות הרומנטיות שהייתי רוצה להיסחף אליהם, וכמעט באמת נסחפתי, אבל משהו שם פשוט עדיין לא בשל במלואו. למרות התסריט השנון שכתבה התסריטאית והסופרת ליאת אלקיים (אשתו של גודיס) ישנם רגעים שמרגישים מעט מאולצים. ובכל זאת בהחלט ניתן להתאהב, בעיקר בפאוור-קאפל הזה.

עבור גודיס זהו סרט שני אחרי "ריח פועלים" אשר יצא ב-2012, סרט דל תקציב הנעשה בהפקה עצמאית, לעומתו, לאלקיים קריירת כתיבה ענפה כעיתונאית. לתקופות, כתבה אלקיים את הטור "טיסות נכנסות/טיסות יוצאות" בעיתון 'הארץ' וריח הסיפור הקצר והאנקדוטלי אכן דבק גם בתסריט של "השמן".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אלמנטלי" – ביקורת #2: יש בו קסם והדברים פשוט עובדים

"אלמנטלי".

"אלמנטלי" מבית חברת "פיקסר" מקסים ומצליח במקום שבו כשלו כל סרטיהם האחרונים. הסרט מספר על עולם שבו האלמנטים של הטבע (אש, מים, רוח ואדמה) הן יישויות דמויות אדם, כפי שכבר קרה בסרטים קודמים של "פיקסר". יש מקומות שבהם הם מתערבבים, אבל לרוב הם חיים באזורים נפרדים.

אמבר עובדת בחנות השכונתית של משפחתה בשכונת האש. היא מחכה ליום שבו אביה ייתן לה את משרת ניהול החנות. היום הזה כמעט מגיע, כשאחת התפרצויות הזעם הבלתי נשלטות שלה יוצרת דליפת מים, שבעקבותיה מגיע באופן לא צפוי הפקח וייד, שהוא עצמו אלמנט מים. הדוח שהוא נותן לה מתחיל תגובת שרשרת שתייצר מספר רב של בעיות שאותן ינסו לפתור בזמן שהם מתאהבים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הפלאש" – ביקורת: מפתיע ומתגלה כסרט גיבורי-על מצוין

"הפלאש".

למרות הציפיות הנמוכות שהיו לי ממנו, סרט גיבורי-העל של די-סי "הפלאש" מפתיע ומתגלה כסרט גיבורי-על מצוין. הסרט עוסק בצורה יפה מאוד בנושא חרטות, כשהוא מצליח לשלב בין רגעים מצחיקים מאוד לרגעים מרגשים.

הסרט מסיים את היקום הקולנועי של די-סי. שהחל עם זאק סניידר, יקום קולנועי שידע לא מעט משברים (כולל התפטרותו-פיטוריו של סניידר בזמן צילומי "ליגת הצדק", שם הופיעה לראשונה דמותו של הפלאש). "הפלאש" כמעט נגנז מכיוון שהכוכב שלו, עזרא מילר, הואשם במעשי אלימות שונים. לשמחת הצופים, האולפנים שלחו את מילר לטיפול והחליטו, לאחר דחיות של מועד ההפצה, להוציא את הסרט בתקווה שהאווירה הציבורית של מעשיו לא תשפיע על הצפייה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אלמנטלי" – ביקורת #1: רעיון חביב שלא ידעו מה לעשות אתו

"אלמנטלי".

"אלמנטלי" (כלומר: יסודי, בעברית) הוא סרט האנימציה החדש של "פיקסר" עם רעיון חביב שלא ידעו מה לעשות אתו. אין בו את המקוריות, הקסם, ההומור או קטעים בלתי נשכחים כמו בסרטיהם הטובים ביותר (סרטי "צעצוע של סיפור", "מפלצות בע"מ", "וול-אי", "משפחת סופר-על", "הקול בראש").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מישהו שומע אותי" – ביקורת: קליל, מהנה, וצרפתי מאוד

"מישהו שומע אותי". סנדרין קיברלין, פסקל אלבה.

"מישהו שומע אותי" הוא סרט דרמה רומנטית צרפתי שמעלה חיוך על השפתיים, חביב ביותר, צרפתי מאוד (היין נוכח, יש שיחות על סקס, ומאהבת).

אנטואן (פסקל אלבה, שגם כתב וביים) הוא מורה בתיכון שמתגורר לבד בדירה בפריז. הוא לא מודע לכך שהוא מאבד את השמיעה בשתי אוזניו. הצלצול הרועש והבלתי פוסק של השעון המעורר שלו מעצבן בכל בוקר מחדש את קלייר, אחת השכנות בבניין שלו, שמתעמתת אתו. קלייר (סנדרין קייברלן) היא אלמנה טרייה יחסית שמתגוררת באופן זמני עם בתה אצל אחותה ובעלה. לאנטואן יש גם עניין עם אמו הדמנטית ועם אחותו (עמנואל דבוס, שחקנית שבאופן מרענן אין לה שום בעיה לשחק מישהי שאינה תמיד נחמדה).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ענבל פרלמוטר: אם זה נגמר" – ביקורת פסטיבל דוקאביב: מושלם גם בפיצוח האישיות וגם בהגשה

"ענבל פרלמוטר: אם זה נגמר". ענבל פרלמוטר.

פסטיבל דוקאביב 2023 – הסרט הדוקומנטרי של שרון לוזון ואביגיל שפרבר על ענבל פרלמוטר "אם זה נגמר" – מושלם.
מעבר לזה שמדובר בסיפור אדיר על אמנית חריגה שהפכה מברווזון מוזר לברבור המיינסטרים בתקופות מסוימות, הסרט הולך בקו חכם מאוד, כשהוא לא מתעקש לכפות על הצופה תזה שתסביר מדוע חייה היו מחול שדים. במקום, הוא חושף פרטים חדשים מיומנה האישי (בכתב ידה), נותן לחברותיה לספר את הביוגרפיה שלה וכך הצופה הולך בעדינות במסלול שבו הוא יכול ללמוד לבד מהיכן מגיעים שורשי הכאב ואיך הכל היה נידון מראש לאסון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הילד מגן עדן" – ביקורת: בימוי יעיל מעל תסריט נוסחתי

"הילד מגן עדן". תאופיק ברהום.

"הילד מגן עדן" של הבמאי השבדי טאריק סאלח מגיע לבתי הקולנוע בישראל לאחר שזכה אשתקד בפרס התסריט בפסטיבל קאן, אבל דווקא הכתיבה היא חולשתו הבולטת, מאחר והוא נוסחתי מאוד מצד אחד, ומאידך הוא גם סובל מחוסר אמינות מסויים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בת הים הקטנה" (2023) – ביקורת: חביב אך פחות חי ותוסס מהמקור המונפש

"בת הים הקטנה". האלי ביילי.

"בת הים הקטנה" בגרסת 2023 של דיסני הוא סרט לכל המשפחה, חידוש של סרט האנימציה שלהם משנת 1989, כחלק מההחלטה של התאגיד להעביר את הקלאסיקות המונפשות שלהם לסרטים עם שחקנים אנושיים. כמובן, אין לצעד שום הצדקה אומנותית, והתוצר שקיבלנו הוא חביב למדי, אך ברור שהשיקולים הם כלכליים בלבד. עם שלושה שירים חדשים שכתב לין מנואל מירנדה (המחבר של המחזמר המצליח "המילטון") והלחין אלן מנקין (המלחין המקורי של שאר השירים בסרט וסרטי דיסני אחרים) וכמעט שעה נוספת, התוצאה פחות חיה ותוססת, וכן, הרבה יותר איטית. צופים צעירים בוודאי יוכלו להנות (אם לא יותשו מהאורך שלו) וצופים מבוגרים יוכלו להתרפק על הנוסטלגיה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סרט בסנטר" – ביקורת פסטיבל דוקאביב: יפתיע גם את מי שחשב שיודע הכל על המקום

"סרט בסנטר". באדיבות פסטיבל דוקאביב 2023.

"סרט בסנטר" של קובי פרג' ומוריס בן מיור ("להאיר את יוסי"), המוצג כעת במסגרת "דוקאביב", ועוסק בסיפורו של הקניון הישראלי הראשון, מצליח להפתיע גם את מי שחשב שהוא יודע הכל על המקום וגם יוצר דיון בהקשר רחב יותר ועמוק יותר ממה שהיה ניתן לצפות לו, אולי, בהסתמך על קריאת תקצירו.

אני מניח בוודאות שלמעלה מ-90 אחוז מבני ה-50 ומטה שנוהגים לבקר בדיזנגוף סנטר, לא יודעים מה שכן במקום זה לפני כ-50 שנה ויותר. הם בוודאי יופתעו לגלות ואולי גם לא יאמינו, בדיוק כמו אותה מוכרת של "צומת ספרים" שמוזכרת בסרט, שעד שנות ה-70 שכנה במקום מעין מעברה, אוסף של צריפים רעועים, במרכז תל אביב של אז, כ-100 מטר מהכיכר המפורסמת ו-100 מטר נוספים מקפה כסית המיתולוגי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ימי הפיק" – ביקורת פסטיבל דוקאביב: סרט עמוק, אמין ושלם

צביקה פיק, "ימי הפיק". צילום: גבריאל בהרליה.

סרטם של שי להב ורון עומר, שמוצג כעת במסגרת פסטיבל דוקאביב, מצליח היכן שבדרך כלל סרטים מהסוג הזה נכשלים – הוא איננו יוצר רומנטיזציה מזויפת ומוטה של נושאו, אלא נשאר נאמן לאמת האישית של אלה שהתראיינו לסרט ומופיעים בו ויוצר פורטרט דוקומנטרי חף מחד-מימדיות מעושה, ועובדה זו גם גורמת לו להיות עמוק ואמין יותר מאשר סתם עוד סרט מחווה לאמן אהוב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שומרי הגלקסיה: חלק 3" – ביקורת #2: כל שמתרחש מאולץ וחסר חן

"שומרי הגלקסיה: חלק 3". דייב בטיסטה, כריס פראט, קארן גילן.

"שומרי הגלקסיה: חלק 3" הוא עוד מסמר בארון הקבורה של היקום הקולנועי של מארוול, פרוייקט קולנועי מרשים שאיבד את הכיוון וצריך ככל הנראה להסתיים ויפה שעה אחת קודם או במקרה הזה שעתיים וחצי, שמרגישות כמו נצח.

מעולם לא חיבבתי את ג'יימס גאן, שעזב את מארוול והפך לאחראי ליקום הקולנועי של חברת DC. כל סרט שלו נראה כאילו הוא נוצר מתוך האמונה האישית של גאן שהוא הבחור הכי שנון ומגניב ביקום (של מארוול, די. סי. ובכלל). גם פה כמו בסרטיו האחרים לא נראה שהסיפור מעניין אותו, או אולי אין לו פשוט את היכולת להתמקד בסיפור בתוך כל קשקושי המגניבות שלו. יש לציין שרמת השרירותיות התסריטאית בסרט הזה מוגזמת אפילו עבורו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »