"מטרונום".
"מטרונום" של אלכסנדרו בלק שזכה בפרס הבימוי במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון, ממשיך את המסורת האולטרה ריאליסטית של ה"גל הרומני החדש" ובוחן כיצד נוצרת דיקטטורה ואילו מנגנונים מסייעים לה על מנת לשמר את כוחה- נושא שבוודאי יכול להיחשב רלוונטי למדינת ישראל של היום.
"שהאזאם! 2: זעם האלים". זאקרי לוי.
"שהאזאם 2: זעם האלים" הוא סרט מבדר סביר-עד-מהנה, שרוב גיבורי-העל שבו הם קטינים. זה לא אומר שקהל היעד חייב להיות בהתאם (כמו במקרה של "קרבה" הבלגי שמוקרן עכשיו בבתי הקולנוע) אך במקרה הזה הקהל שייהנה ממנו במיוחד הם בשנות העשרה לחייהם.
על אף שאינו יוצא מן הכלל משום בחינה, יש לכל אורכו דבר מה שפועל לטובתו מאוד: אנושיות רבה. בסרטי פעולה רבים, בעיקר על גיבורי-על, נוטים להתרכז באפקטים, באסון בקנה מידה כמו החרבת העולם שהרעים מאיימים עליה, ושוכחים שצופים בסרטים כדי לראות דמויות בעלות אופי עם יחסים כלשהם ביניהם. סרט ההמשך הזה דואג ומקפיד מהתחלה ועד הסוף שיהיה אכפת לנו ממה שקורה לדמויות, אפילו האנשים המזדמנים שנפגעים מההרס והאימה שמתרחשים.
"צעקה 6". © 2022 Paramount Pictures. Ghost Face is a Registered Trademark of Fun World Div., Easter Unlimited.
"צעקה 6" הוא סרט המשך מאוד. מעבר למספר המתקדם (באנגלית הוא נכתב בספרות רומיות), העלילה מתרחשת שנה אחרי הסרט הקודם (מ-2022), האירועים שם מוזכרים שוב ושוב ורוב הדמויות מוכרות משם. כמו הסרטים האחרונים בסדרה שלעולם לא תיגווע (כמו נבל בסרט אימה שמסרב למות), מדובר במוצר מבדר, לא סרט טוב במיוחד, אך לא טוב כמו הסרט הראשון מ-1996 (או כמו השלישי). היכולת של מפיקי סרטי אימה להנפיק במהירות כה רבה סרט נוסף ראויה להערכה אך גם מעוררת תהיות בנוגע לאיכות והופכת את זה מיצירה למוצר. הלוואי ויסתפקו בסרט הזה אבל בטוח צפוי לנו סרט נוסף בעתיד הנראה לעין.
"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". רוני קובן, מרק רוזנבאום.
"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" הוא סרט העשוי טלאים טלאים, הוא אף עשוי היה להיקרא מונטז' אלמלא מבנה העלילה הקלאסי הרחב יותר שלו. הבמאי דני רוזנברג מנסה להיפרד מאביו תוך הליכה על הקו הדק שבין תיעוד לקולנוע עלילתי. בין דימויים של אב חולה מצולמים במצלמת יד ביתית לתסריט עלילתי של אב היוצא להציל את משפחתו ממלחמה קרבה בתוך הסרט, מסתתרים רבדים רבים המייצרים מבוך אינסופי בין בדיה למציאות, קולנוע וזיכרון.
"בין שני עולמות". ז'ולייט בינוש. צילום: Christine Tamalet.
"בין שני עולמות" הוא סרט דרמה צרפתי בכיכובה של ז'ולייט בינוש ("שוקולד", "הפצוע האנגלי") המבוסס על סיפורה האמיתי של אישה שמתחילה לעבוד בניקיון ונחשפת לתנאים המורכבים שכרוכים בכך. הסרט אפקטיבי מאוד בהעברת המסר על הבדלי מעמדות ועל העיוורון שיש לחלק גדול באוכלוסיה על מה שעוברים אנשים שעובדים בעבודות מהסוג הזה, ומצליח להימנע כמעט לחלוטין מסחטנות רגשית. שימו לב שאלו מהסרטים שהקדימון (וגם התיאור) הורס חלק מהתפניות בסרט, אז שווה להימנע.
"אנטמן והצרעה: קוואנטומאניה". פול ראד, קתרין ניוטון.
הסרט "אנטמן והצרעה: קוואנטומאניה" ממשיך את ההדרדרות של סרטי מארוול כשהוא לוקח את סדרת הסרטים הקלילה והכיפית בכיכובו של אנטמן והופך אותה לעוד מוצר כבד ותפל.
לחצו לקריאת הכתבה המלאה »
"אי-אה".
"אי-אה" של יז'י סקולימובסקי, הבמאי הפולני הוותיק שתיכף חוגג 85 אביבים, קשה לצפיה ועלול לא להתאים לכל אחד, אבל אותם אלה שכן יצפו בו, יגלו סרט מקורי ושונה מאוד ממה שהם רגילים אליו בדרך כלל, כשגם התוכן וגם הצורה מוכפפים למען מטרת העל של הסרט – רווחתם של בעלי החיים.
עלילת הסרט "אי-אה" מינימליסטית מאוד ולמעשה עוקבת אחר גורלו העצוב של חמור (זה לא ספויילר, יש מישהו שמכיר חמור עם גורל שאיננו עצוב?) וקורותיו מהרגע שנזרק מהקרקס, עקב חוק האוסר על ניצול בעלי חיים במופעי קרקס, וכל מה שעובר עליו לאחר מכן, כשנקודת המבט בסרט היא של החמור, מה שיוצר את היחודיות הסגנונית של יצירה זו.
"מאסטרו". איוון אטאל.
"מאסטרו" הוא סרט דרמה צרפתי על היחסים המתוחים בין אב ובנו ששניהם עוסקים בניצוח תזמורות ושגיאה שמכניסה את שניהם למבחן. הסרט, שמבוסס על הסרט הישראלי "הערת שוליים", החליף את עולמות האקדמיה התלמודית בעולמות המוסיקה הקלאסית ובכך הכניס אלמנט נוסף לסרט. אמנם רחוק מלהיות יצירת מופת, הוא מציג סיטואציה שמעוררת הזדהות באופן על-זמני לטווח רחב של גילים.
ברונו צ'ישה, במאי הסרט, עיבד ביחד עם יעל לנגמן את התסריט של יוסף סידר, עליו זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן (בנוסף ל-11 פרסי אופיר והמועמדות מטעם ישראל לפרס האוסקר), והם שינו חלקים לא מעטים ממנו והעמיסו בפרטים לא רלוונטיים כדי לנפח את הסיפור שהיה יכול להרוויח ממיקוד ועומק. בסך הכל, הסרט מתקדם בקצב אחיד לכל אורכו ומצליח לשמור על המתח באוויר.
"טאר המנצחת". קייט בלאנשט.
את "טאר המנצחת" ביים טוד פילד, הזכור לנו מהעשור הראשון של המילניום עם שני סרטיו המעניינים: "בחדר המיטות" ו"ילדים קטנים". הוא מבצע קאמבק לאחר 15 שנים של היעדרות מעבודת הבימוי, ואפשר להגיד שהוא חוזר אפילו טוב יותר – עם יצירה שתכניס אותו מיידית לרשימת העלית של במאי הקולנוע שפועלים כרגע בעולם.
"טאר המנצחת". קייט בלנשט.
"טאר המנצחת" נהנה מליהוקה של קייט בלנשט בתפקיד הראשי. בלעדיה, עם כמעט כל שחקנית אחרת, זה לא היה עובד. היא הסרט, אין קטע בלעדיה, והיא מעולה: בעלת כריזמה מדהימה, היא מדויקת ולא מגזימה, מרתקת בלי לעשות הרבה. קשה לי עם סרטים חסרי עלילה אך במקרה הזה חיי היום-יום של לידיה טאר הם העלילה שלה ומכיוון שהיא מסקרנת וחכמה אז זה מעניין.
הקדימונים, אגב, לא משרתים טוב את הסרט והם מטעים בקשר לסגנון שלו, שנפתח משום מה בכתוביות שלרוב שמורות לסוף הסרט.
"הפורצים". ז'אן-פול בלמונדו, עומר שריף.
הסרט הצרפתי "הפורצים" (La Casse) מ-1971 בכיכובם של ז'אן-פול בלמונדו ועומר שריף, מלא בדברים טובים. הוא מבוסס על ספר אמריקאי בשם The Burglar מאת דיויד גוּדִיס, שספר אחר שלו עובד ל"מי ירה בפסנתרן?" הטוב של פרנסואה טריפו.
בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה הקודמת, במקביל ל"גל החדש", נעשו בצרפת סרטי פשע מעולים על שודדי בנקים ובתי קזינו ופורצי כספות, עם נוכחות ברורה של הרשויות (השוטרים) שמנסים ללכוד אותם. ז'אן-פייר מלוויל ביים כמה מהטובים שבהם: "צבא הצללים", "לילה על העיר" (שנקרא גם "כסף מלוכלך") ו"המעגל האדום" המומלצים. בסרטים כיכבו בעיקר גברים, איב מונטאן, מישל פיקולי, לינו ונטורה, ז'אן גאבן, ובראשם אלן דילון וז'אן-פול בלמונדו. השניים האחרונים גם כיכבו יחד ב-1998 ב"חצי מזל" עם ונסה פארדי, סרט מצוין שהיה יכול להיות בסיס מושלם לסרט שלישי ואחרון לפול ניומן ורוברט רדפורד.
"רוחות אינישירין". קולין פארל, ברנדן גליסון.
"רוחות אינישרין" של מרטין מקדונה חוזר למאה הקודמת, עם מלחמת האזרחים האירית ברקע, אולם הוא סובל מאותן בעיות של קודמו – "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" – בעיקר הנסיון להידמות ליוצרים אחרים, תוך שימוש בגימיקים שיגדילו את הסיכוי שהקהל יזכור את הסרט, מבלי לגבות זאת בחותם יצירתי אישי מספק.
הסרט מתרחש בכפר הפיקטיבי אינישרין שבאירלנד, ומככבים בו המועמדים לאוסקר: קולין פארל, קרי קונדון, ברנדן גליסון ובארי קיוגן. זמן ההתרחשות הוא 1923, בזמן מלחמת האזרחים שקרעה את אירלנד לשניים.