"סרט בסנטר" של קובי פרג' ומוריס בן מיור ("להאיר את יוסי"), המוצג כעת במסגרת "דוקאביב", ועוסק בסיפורו של הקניון הישראלי הראשון, מצליח להפתיע גם את מי שחשב שהוא יודע הכל על המקום וגם יוצר דיון בהקשר רחב יותר ועמוק יותר ממה שהיה ניתן לצפות לו, אולי, בהסתמך על קריאת תקצירו.
אני מניח בוודאות שלמעלה מ-90 אחוז מבני ה-50 ומטה שנוהגים לבקר בדיזנגוף סנטר, לא יודעים מה שכן במקום זה לפני כ-50 שנה ויותר. הם בוודאי יופתעו לגלות ואולי גם לא יאמינו, בדיוק כמו אותה מוכרת של "צומת ספרים" שמוזכרת בסרט, שעד שנות ה-70 שכנה במקום מעין מעברה, אוסף של צריפים רעועים, במרכז תל אביב של אז, כ-100 מטר מהכיכר המפורסמת ו-100 מטר נוספים מקפה כסית המיתולוגי.
סרטם של שי להב ורון עומר, שמוצג כעת במסגרת פסטיבל דוקאביב, מצליח היכן שבדרך כלל סרטים מהסוג הזה נכשלים – הוא איננו יוצר רומנטיזציה מזויפת ומוטה של נושאו, אלא נשאר נאמן לאמת האישית של אלה שהתראיינו לסרט ומופיעים בו ויוצר פורטרט דוקומנטרי חף מחד-מימדיות מעושה, ועובדה זו גם גורמת לו להיות עמוק ואמין יותר מאשר סתם עוד סרט מחווה לאמן אהוב.
"שומרי הגלקסיה: חלק 3". דייב בטיסטה, כריס פראט, קארן גילן.
"שומרי הגלקסיה: חלק 3" הוא עוד מסמר בארון הקבורה של היקום הקולנועי של מארוול, פרוייקט קולנועי מרשים שאיבד את הכיוון וצריך ככל הנראה להסתיים ויפה שעה אחת קודם או במקרה הזה שעתיים וחצי, שמרגישות כמו נצח.
מעולם לא חיבבתי את ג'יימס גאן, שעזב את מארוול והפך לאחראי ליקום הקולנועי של חברת DC. כל סרט שלו נראה כאילו הוא נוצר מתוך האמונה האישית של גאן שהוא הבחור הכי שנון ומגניב ביקום (של מארוול, די. סי. ובכלל). גם פה כמו בסרטיו האחרים לא נראה שהסיפור מעניין אותו, או אולי אין לו פשוט את היכולת להתמקד בסיפור בתוך כל קשקושי המגניבות שלו. יש לציין שרמת השרירותיות התסריטאית בסרט הזה מוגזמת אפילו עבורו.
"שומרי הגלקסיה: חלק 3" הוא האחרון עם צוות השחקנים הנוכחי, ומזל שכך, כי מפחיד לדמיין לאן זה יכול להידרדר עוד יותר. לסרט הראשון נתתי את הציון 3.5, לשני 3, ולזה אני נותן 2. הוא לא איום ונורא כמו שיש בו עומס אדיר של דברים מיותרים, כשלים ובעיות שמונעים ממנו אפילו להיות מבדר. (והאם עוד יש צורך לציין שאין שום סיבה לצפות בסרט בתלת-מימד?)
אתחיל בחלק החיובי, הבסיס לעלילה. לשם שינוי לא מדובר במשימה להצלת העולם/כוכב לכת שלם אלא במשהו אישי יותר. רוקט (בקולו של ברדלי קופר בדמות הטובה ביותר שלו) נפגע והצוות הנאמן, בהובלת פיטר קוויל (כריס פראט), יעשה הכול כדי להצילו. גם האיפור מוצלח והיצורים שנוצרו במחשב, בעיקר רוקט.
"החוזה" הוא סרט על פי סיפור אמיתי על חייל אמריקאי באפגניסטן, סיפור מעניין מ-2011 שמרגיש כמו עיבוד של כתבת מגזין טלוויזיה מרתקת לסרט בן שעתיים ממוצע ורגיל. מה שעובד ויכול להיות מסקרן ומרגש לאורך עשר דקות הפך למוצר צפוי, עשוי טוב, אך לא לסרט יוצא מן הכלל.
ג'ייק ג'ילנהול מגלם את ג'ון קינלי, שמוביל יחידה קטנה של חיילים אמריקאים שתפקידה לאתר אמצעי לחימה של הטליבאן באפגניסטן. את הכוחות העצומים של צבא ארה"ב (כמעט 100,000 חיילים) ליוו עשרות אלפי מתורגמנים, גברים שהתנגדו למשטר הטליבאן והובטחה להם ויזה לארה"ב בתום השירות שלהם.
"הבית שלנו", שהוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ברלין בשנה שעברה, הוא סרט סיני אטי על שתי דמויות שלא מרבות לדבר, שנמשך יותר מדי וממאיס את עצמו. הוא שייך לתת-הז'אנר שפסטיבלים אירופאיים אוהבים: סרטים על אנשים מסכנים, בדרך כלל בעלי כוונות טובות, שהחיים ובני אדם מתאכזרים עליהם. בעוד במהלך רוב הסרט יש סיבה לקצב המדוד, והוא מעניין כשמתרחשים בו דברים, כשהוא מציג התפתחויות קטנות, בשלב מסוים מאריכים יותר מדי ללא סיבה עד שמגיעים לסוף מותשים ושמחים שנגמר.
לקראת יום השואה, עולה על המסכים הסרט "צדיק" של הבמאי הרוסי סרגיי אורסוליאק וקשה לי להחליט אם התוצר הסופי יותר מגוחך או מקומם. מה שבטוח הוא שהסרט נטול כל מודעות עצמית מינימלית.
ניקולאי קיסיליוב היה חייל בצבא האדום שנתפס בשבי הגרמני במהלך מלחמת העולם השניה, הצליח להימלט ואז פיקד על יחידת פרטיזנים והציל תוך כדי כך 218 יהודים מציפורני הנאצים לאחר שהתנדב להובילם מרחק של כ-1500 ק"מ לאזור שבשליטת הרוסים. בשנת 2005 הוענק לו תואר חסיד אומות העולם (לאחר מותו).
"הבוס הטוב" הוא סרט דרמה סאטירית ספרדית על מנהל ובעלים של מפעל למכשור לשקילה שלא ייתן לשום דבר לעצור אותו בדרך לפרס "מפעל השנה". עם קצב טוב ואמירה נוקבת על הגישה המזויפת של חברות להציג את קהילת העובדים כמשפחה אחת גדולה, הוא מצליח לסחוף ולבדר. אחד מהסרטים שקמים ונופלים על איכות משחקו של השחקן הראשי וחוויאר בארדם, כמובן, לא מאכזב.
"מחשבות נפלאות". ברנר קמפן, אלכסנדר ג'וליאן. Copyright PRESQUE 2020 – PAN-EUROPÉENNE – FRANCE 3 CINÉMA – APOLLO FILMS – ABS – AXEL FILMS PRODUCTION.
"מחשבות נפלאות" הוא סרט דרמה שוויצרי צרפתי על שני זרים שמתחברים במקרה ומלמדים זה את זה מספר שיעורים על החיים ומה שהופך אותנו לאנושיים. העיסוק בנושא רגיש כמו שילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה נעשה בצורה מאוזנת, מעוררת חמלה, אך בשום אופן לא רחמים. הריגוש והקסם שבסרט מתעורר מהמצבים בהן עומדות הדמויות, ומתוך הפגיעות והפגמים שבהן, ולא במתן משקל גדול על החסכים שלהן, כמו שנוטים לעשות בסרטים אמריקאיים (נו, בכל זאת, אירופה). ואם התיאור קצת מזכיר לך את "איש הגשם" המדהים משנת 1988, הקשר מקרי בהחלט.
"האחים סופר מריו" הוא סרט אנימציה המבוסס על משחק הפלטפורמה הפופולרי עם השרברב החביב מריו ואחיו לואיג'י שנשאבים לעולם מקביל ומנסים לעזור לנסיכה פיץ' להציל את הממלכה שלה מפני באוזר האיום. הסרט מכוון לילדים ולמעריצים שרופים של המשחק המקורי והמשכיו הרבים והמגוונים, ומלא באזכורים שונים ומקסימים לאלמנטים שונים בהם. לכן אם גילך לא מתחת ל-10 או אם שום דבר ממה שכתוב במשפט הראשון מצלצל לך מוכר, כנראה שאין לך מה לחפש בסרט.
חוויאר ברדם מככב ב"הבוס הטוב", שהיה נציג ספרד לאוסקר בשנה שעברה; לקח לסרט הרבה זמן להגיע לבתי הקולנוע בארץ (הוא הוקרן בפסטיבלים לפני כן), ויש בו הרבה דברים טובים. הוא אחד הסרטים הכתובים והעשויים בחוכמה שנעשו לאחרונה, ורוב הזמן סומך על הקהל ולא מסביר כל דבר, עם גילויים לא צפויים והתפתחויות מעניינות. עם זאת, יש בו חזרתיות מיותרת שמאריכה אותו ללא צורך, והסוף היה יכול להיות מוצלח יותר.
"אייר" (Air) הוא סרט דרמה שביים בן אפלק ומככב בו חברו הוותיק מאט דיימון. במרכז הסרט הסיפור שהוביל ליצירת נעלי "אייר ג'ורדן" של "נייקי", אך זה לא סיפור על ספורט או עיצוב אלא על איך לעשות עסקים, נחישות, משא ומתן, בני אדם. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש ב-1984 ושינה את חייהם של אנשים רבים. הסרט פחות טוב מ"מאניבול", שעסק בבייסבול אבל לא היה סרט ספורט רגיל, אולם הוא מעניין ויש בו רגעים יפים ומרגשים.
בשנות ה-80 "נייקי" היתה חברה מצליחה מאוד שהרוויחה יפה מאוד אך נתח השוק שלה מול המתחרות היה קטן יחסית. "אדידס" ו"קונברס" הלבישו והנעילו את שחקני ה-NBA, ליגת הכדורסל של ארה"ב (שמתישהו תופק מיני סדרה על פועלו של הקומישנר דיויד סטרן המנוח שהפך אותה למותג משגשג). ב"נייקי" היתה חטיבה שהוקדשה לכדורסל, ובראשה הוצב סאני ויקריו (מאט דיימון). עם תקציב מוגבל הוטל עליו לקדם את המותג דרך שחקני כדורסל מתחילים לפני שהפכו לכוכבים מפורסמים. הוא שם את עינו על מייקל ג'ורדן, כוכב ליגת המכללות, לפני ששיחק משחק אחד ב-NBA.
"אייר". ויולה דיויס, מאט דיימון.
בתפקידי משנה ג'ייסון בייטמן, אפלק עצמו, כריס מסינה (כסוכן מבית היוצר של ג'רמי פיבן ב"הפמליה"), כריס טאקר (בתפקיד די מיותר). בולט מאוד שיש רק דמות אחת של אישה בסיפור, כשכל השאר הן עובדות ומזכירות חסרות שם ברקע, וזוהי אמו של מייקל ג'ורדן, שהיה לה תפקיד מרכזי בסיפור ובחייו. למרבה המזל, מגלמת אותה ויולה דיויס שמצליחה לצקת כל כך הרבה במה שעל הנייר היה יכול להיות חד-ממדי וצפוי. את בעלה מגלם בעלה של דיויס, ג'וליוס טאנון, שגם הוא מוצלח ונוגע ללב ברגעיו המעטים.
פיסות מידע שונות (כמו שגמר ה-NBA לא שודר אז בחי; פירוש השם "נייקי" ועל הלוגו של החברה) מוגשות באופן לא עדין, כמו לנפנף בתחקיר שנעשה, ועם פחות חיוּת מאשר בסרטים של אהרון סורקין (אחד משני הכותבים של "מאניבול" שהיה עושה מטעמים מהסיפור אך לאחרונה הוא בעיקר מגיש מנות מחוממות-מחדש והוא נופל לתבניות ולכמעט פרודיה של עצמו).
"אייר". בן אפלק.
מישהו (אפלק והעורך) נהנה מאוד להראות שוב ושוב אלמנטים פופולריים או מייצגים של שנות ה-80 באופן שרק מבליט שהסרט נעשה עשורים לאחר מכן כי אם היה נעשה זמן קצר לאחר ההתרחשות אז לא היו מתעכבים על הדברים האלה אלא הם היו פשוט "שם". בהתחלה זה הגיוני: כדי לבסס את התקופה, לאורך הסרט זה מיותר. בקטע ערוך ומוגש היטב רואים את הקריירה העתידית של ג'ורדן. לא פחות בשמחה עבדו על הפס-קול שכולל שירים רבים, ביניהם Born in the USA של ברוס ספרינגסטין, Time After Time של סידני לאופר ואת הנעימה מתוך "השוטר מבוורלי הילס".
למרבה האכזבה, הסוף הנמתח (לפני קטעי ארכיון של ג'ורדן על רקע הכתוביות) לא מרגיש לגמרי שייך לסרט שראינו. אחרי שתי השורות הראשונות שקשורות ישירות לסיפור שראינו (ואפשר היה להראות בדרך יצירתית ולא להגיש במילים על המסך) עוברים לדבר על העתיד של הדמויות השונות שראינו. זה יותר מתאים לספר עיון מקיף ולא לסרט שמתמקד בעלילה רזה יחסית ובפרק זמן קצר.
