ביקורות קולנוע (עמוד 17)

"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" – ביקורת: מבוך בין בדיה למציאות

"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". רוני קובן, מרק רוזנבאום.

"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" הוא סרט העשוי טלאים טלאים, הוא אף עשוי היה להיקרא מונטז' אלמלא מבנה העלילה הקלאסי הרחב יותר שלו. הבמאי דני רוזנברג מנסה להיפרד מאביו תוך הליכה על הקו הדק שבין תיעוד לקולנוע עלילתי. בין דימויים של אב חולה מצולמים במצלמת יד ביתית לתסריט עלילתי של אב היוצא להציל את משפחתו ממלחמה קרבה בתוך הסרט, מסתתרים רבדים רבים המייצרים מבוך אינסופי בין בדיה למציאות, קולנוע וזיכרון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בין שני עולמות" – ביקורת: אפקטיבי בהעברת מסר על הבדלי מעמדות

"בין שני עולמות". ז'ולייט בינוש. צילום: Christine Tamalet.

"בין שני עולמות" הוא סרט דרמה צרפתי בכיכובה של ז'ולייט בינוש ("שוקולד", "הפצוע האנגלי") המבוסס על סיפורה האמיתי של אישה שמתחילה לעבוד בניקיון ונחשפת לתנאים המורכבים שכרוכים בכך. הסרט אפקטיבי מאוד בהעברת המסר על הבדלי מעמדות ועל העיוורון שיש לחלק גדול באוכלוסיה על מה שעוברים אנשים שעובדים בעבודות מהסוג הזה, ומצליח להימנע כמעט לחלוטין מסחטנות רגשית. שימו לב שאלו מהסרטים שהקדימון (וגם התיאור) הורס חלק מהתפניות בסרט, אז שווה להימנע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנטמן והצרעה: קוואנטומאניה" – ביקורת: איבד את ההומור והפך כבד

"אנטמן והצרעה: קוואנטומאניה". פול ראד, קתרין ניוטון.

הסרט "אנטמן והצרעה: קוואנטומאניה" ממשיך את ההדרדרות של סרטי מארוול כשהוא לוקח את סדרת הסרטים הקלילה והכיפית בכיכובו של אנטמן והופך אותה לעוד מוצר כבד ותפל.
לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אי-אה" – ביקורת: סרט מקורי ושונה מאד מהרגיל

"אי-אה".

"אי-אה" של יז'י סקולימובסקי, הבמאי הפולני הוותיק שתיכף חוגג 85 אביבים, קשה לצפיה ועלול לא להתאים לכל אחד, אבל אותם אלה שכן יצפו בו, יגלו סרט מקורי ושונה מאוד ממה שהם רגילים אליו בדרך כלל, כשגם התוכן וגם הצורה מוכפפים למען מטרת העל של הסרט – רווחתם של בעלי החיים.

עלילת הסרט "אי-אה" מינימליסטית מאוד ולמעשה עוקבת אחר גורלו העצוב של חמור (זה לא ספויילר, יש מישהו שמכיר חמור עם גורל שאיננו עצוב?) וקורותיו מהרגע שנזרק מהקרקס, עקב חוק האוסר על ניצול בעלי חיים במופעי קרקס, וכל מה שעובר עליו לאחר מכן, כשנקודת המבט בסרט היא של החמור, מה שיוצר את היחודיות הסגנונית של יצירה זו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מאסטרו" – ביקורת: עיבוד מעורר הזדהות ל"הערת שוליים" הישראלי

"מאסטרו". איוון אטאל.

"מאסטרו" הוא סרט דרמה צרפתי על היחסים המתוחים בין אב ובנו ששניהם עוסקים בניצוח תזמורות ושגיאה שמכניסה את שניהם למבחן. הסרט, שמבוסס על הסרט הישראלי "הערת שוליים", החליף את עולמות האקדמיה התלמודית בעולמות המוסיקה הקלאסית ובכך הכניס אלמנט נוסף לסרט. אמנם רחוק מלהיות יצירת מופת, הוא מציג סיטואציה שמעוררת הזדהות באופן על-זמני לטווח רחב של גילים.

ברונו צ'ישה, במאי הסרט, עיבד ביחד עם יעל לנגמן את התסריט של יוסף סידר, עליו זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן (בנוסף ל-11 פרסי אופיר והמועמדות מטעם ישראל לפרס האוסקר), והם שינו חלקים לא מעטים ממנו והעמיסו בפרטים לא רלוונטיים כדי לנפח את הסיפור שהיה יכול להרוויח ממיקוד ועומק. בסך הכל, הסרט מתקדם בקצב אחיד לכל אורכו ומצליח לשמור על המתח באוויר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טאר המנצחת" – ביקורת #2: נדרשת צפיה שניה כדי לרדת לעומקו

"טאר המנצחת". קייט בלאנשט.

את "טאר המנצחת" ביים טוד פילד, הזכור לנו מהעשור הראשון של המילניום עם שני סרטיו המעניינים: "בחדר המיטות" ו"ילדים קטנים". הוא מבצע קאמבק לאחר 15 שנים של היעדרות מעבודת הבימוי, ואפשר להגיד שהוא חוזר אפילו טוב יותר – עם יצירה שתכניס אותו מיידית לרשימת העלית של במאי הקולנוע שפועלים כרגע בעולם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טאר המנצחת" – ביקורת #1: קייט בלנשט היא הסרט, אין קטע בלעדיה, והיא מעולה

"טאר המנצחת". קייט בלנשט.

"טאר המנצחת" נהנה מליהוקה של קייט בלנשט בתפקיד הראשי. בלעדיה, עם כמעט כל שחקנית אחרת, זה לא היה עובד. היא הסרט, אין קטע בלעדיה, והיא מעולה: בעלת כריזמה מדהימה, היא מדויקת ולא מגזימה, מרתקת בלי לעשות הרבה. קשה לי עם סרטים חסרי עלילה אך במקרה הזה חיי היום-יום של לידיה טאר הם העלילה שלה ומכיוון שהיא מסקרנת וחכמה אז זה מעניין.
הקדימונים, אגב, לא משרתים טוב את הסרט והם מטעים בקשר לסגנון שלו, שנפתח משום מה בכתוביות שלרוב שמורות לסוף הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הפורצים" (1971) – ביקורת: יש כל כך הרבה דברים טובים בסרט הזה

"הפורצים". ז'אן-פול בלמונדו, עומר שריף.

הסרט הצרפתי "הפורצים" (La Casse) מ-1971 בכיכובם של ז'אן-פול בלמונדו ועומר שריף, מלא בדברים טובים. הוא מבוסס על ספר אמריקאי בשם The Burglar מאת דיויד גוּדִיס, שספר אחר שלו עובד ל"מי ירה בפסנתרן?" הטוב של פרנסואה טריפו.

בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה הקודמת, במקביל ל"גל החדש", נעשו בצרפת סרטי פשע מעולים על שודדי בנקים ובתי קזינו ופורצי כספות, עם נוכחות ברורה של הרשויות (השוטרים) שמנסים ללכוד אותם. ז'אן-פייר מלוויל ביים כמה מהטובים שבהם: "צבא הצללים", "לילה על העיר" (שנקרא גם "כסף מלוכלך") ו"המעגל האדום" המומלצים. בסרטים כיכבו בעיקר גברים, איב מונטאן, מישל פיקולי, לינו ונטורה, ז'אן גאבן, ובראשם אלן דילון וז'אן-פול בלמונדו. השניים האחרונים גם כיכבו יחד  ב-1998 ב"חצי מזל" עם ונסה פארדי, סרט מצוין שהיה יכול להיות בסיס מושלם לסרט שלישי ואחרון לפול ניומן ורוברט רדפורד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רוחות אינישרין" – ביקורת #2: מעדיף גימיקים על פני פתרונות תסריטאים טובים

"רוחות אינישירין". קולין פארל, ברנדן גליסון.

"רוחות אינישרין" של מרטין מקדונה חוזר למאה הקודמת, עם מלחמת האזרחים האירית ברקע, אולם הוא סובל מאותן בעיות של קודמו – "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" – בעיקר הנסיון להידמות ליוצרים אחרים, תוך שימוש בגימיקים שיגדילו את הסיכוי שהקהל יזכור את הסרט, מבלי לגבות זאת בחותם יצירתי אישי מספק.

הסרט מתרחש בכפר הפיקטיבי אינישרין שבאירלנד, ומככבים בו המועמדים לאוסקר: קולין פארל, קרי קונדון, ברנדן גליסון ובארי קיוגן. זמן ההתרחשות הוא 1923, בזמן מלחמת האזרחים שקרעה את אירלנד לשניים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רוחות אינישרין" – ביקורת #1: רגעים יפים על חברות שהיו צריכים להסתפק ב-40 דקות

"רוחות אינישירין". קולין פארל, ברנדן גליסון.

"רוחות אינישרין" היא מעשייה עם אלמנטים מחרידים שהאחים גרים אולי היו נהנים ממנה. יש סיבה שמעשיות הן קצרות, ול"אינישרין" היה עדיף להסתפק בפורמט מקוצר. פה ושם יש מעט שורות מצחיקות אך זה רחוק מלהיות קומדיה.

אינישרין הוא כפר נידח שמשקיף לאירלנד שבה מתחוללת מלחמת אזרחים ב-1923.
פדריק (קולין פארל) מתגורר בבית עם אחותו שיבון (קארי קונדון). בכפר יש גם שוטר ובנו דומיניק (בארי קויהגן). פדריק לא מבין למה ביום בהיר אחד, קולם (ברנדון גליסון), חברו הטוב ביותר, לא רוצה לדבר אתו יותר מבלי לנמק מדוע.
זו עד כדי כך מעשייה, שישנה דמות של אישה זקנה מאוד בדמות של מכשפה/מגדת עתידות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"איש ושמו אוטו" – ביקורת: מלטף את נקודות הרגש הפופולריות

"איש ושמו אוטו". טום הנקס.

"איש ושמו אוטו" הוא סרט דרמה על אלמן מבוגר ונרגן ויחסיו עם השכנים החדשים שעוברים לגור ממול, ובעיקר עם אם המשפחה המקסיקנית. הסרט לא מאוד מיוחד ומסמן "וי" על כל המקומות החשובים כולל מספר קטעים שדוחפים גיוון (diversity) בצורה די מגושמת, אבל הוא מספק בידור נעים למדי. אותי הוא לא ריגש במיוחד, אבל ל"אוטו" יש פוטנציאל לרגש קהלים מסוימים כי הוא מלטף את נקודות הרגש הפופולריות – זקנה, בדידות וילדים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הלוויתן" – ביקורת: יש רגעים נוגעים ללב אבל זה לא מספיק

"הלוויתן". ברנדן פרייזר.

"הלוויתן" הוא סרט דרמה שנופל לקטגוריה של סרט שאינו רע אך לא אמליץ למישהו לצפות בו. רוב יחסי הציבור שהוא זוכה להם נובעים מכך שהדמות הראשית היא של איש שמן מאוד שאותו מגלם ברנדון פרייזר. יכול מאוד להיות שהסרט לא היה זוכה לפרסום דומה אם היה מדובר בשחקן (שמן) לא מוכר. הסרט מועמד לשלושה פרסי אוסקר: שחקן ראשי, שחקנית משנה ואיפור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »