ביקורות קולנוע (עמוד 22)

"3,000 שנים של כמיהה" – ביקורת: הדמות של סווינטון מעניינת בזמן שהסרט נחלש

"3000 שנים של כמיהה". אידריס אלבה.

"3,000 שנים של כמיהה" מתחיל טוב מאוד וככל שהוא מתקדם הוא נעשה פחות ופחות טוב, עד שבסוף אתה לא יודע למה זה לא נגמר ומתפלא שעברו רק 108 דקות. בקטעים של שני כוכבי הסרט טילדה סווינטון ואידריס אלבה יש משהו שלא רואים מספיק בסרטים בימינו: קטעים ארוכים עם דיאלוגים בין שני אנשים. השיחות שלהם מעניינות, הדמות שלה מוצלחת, ומסקרן מה היא תבקש. יש קסם בסיפורי אגדה המתובלים בפנטזיה. והכול, עם מודעות ברורה לז'אנר הבעת שלוש משאלות שבמרכז העלילה.

אלת'יאה (טילדה סווינטון הכול-יכולה), המגדירה את עצמה כ"נרטיבולוגית" (narratologist), מתחקה אחרי אמנות הסיפור. היא מבקרת ומרצה בטורקיה ורוכשת בשוק כלי עתיק, שבחדר המלון שלה יוצא מתוכו שד (אידריס אלבה) המעניק לה שלוש משאלות. הסיפור שלה משמש כמעט כסיפור מסגרת, עד שהיא תחליט מה ברצונה לבקש ממנו, ורוב הסרט יותר עליו מאשר עליה (למרות שהיא יותר מעניינת), כשהוא מגולל את הפעמים הספורות שהגיח מכלי הקיבול שלו במשך אלפי השנים האחרונות. המילה המוכרת "גִ'יני" היא הגרסה האנגלית של djinn האסלאמי, המונח שמשתמשים בו בסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שירת סרטני הנהר" – ביקורת: מרב מכר לסרט העצמה נשית קיטשי

"שירת סרטני הנהר". דייזי אדגר-ג'ונס.

"שירת סרטני הנהר" הוא סרט דרמה המבוסס על רב מכר, המגולל את סיפור חייה של בחורה צעירה המואשמת ברצח של בחור צעיר ומצליח בעיירה קטנה בארה"ב בסוף שנות ה-60. עם במאית על מושב הנהגת, תסריטאית שעיבדה ספר שנכתב על ידי סופרת והפקה שמורכבת מרוב מוחץ של מפיקות, הסרט, כצפוי, עוסק הרבה בהעצמה נשית (ואולי אפילו קצת חוטא בהפיכת כמעט כל הגברים לאויבים). הוא לא משעמם, אבל הוא מלא בפרטים מיותרים, שאולי היו מיוחדים בספר, אבל על המסך הם פשוט לא עוברים. החלקים שהכי מפריעים הם הקיטשיות של כל הקטעים הרומנטיים והמלודרמה המכבידה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פשעי העתיד" – ביקורת: פאזל אינטלקטואלי

"פשעי העתיד". ויגו מורטנסן, ליה סיידו.

עשרים ושלוש שנה אחרי "אקזיסטנס", דייויד קרוננברג חוזר לז'אנר המד"ב/ אימה (ובאופן ספציפי יותר, אל ז'אנר ה"באדי-הורור" שקרוננברג כל כך מזוהה עימו) עם "פשעי העתיד" המרתק ומוכיח שכוחו עדיין במותניו ושהוא עדיין אחד הבמאים המעניינים והמקוריים שבנמצא.

קשה לתמצת את עלילות סרטיו של דייויד קרוננברג, בעיקר אלה שמתרחשים ביקום הפנטסטי-מד"בי שבו מתרחשים מרבית סרטיו, מכיוון שמילים לא יצליחו לתאר באופן מספק, בדרך כלל, את הדימויים "הלא סטנדרטים", בלשון המעטה, שמוקרנים על המסך, אולם הפעם נראה שכל תמצות שהוא יחטא לאמת ועדיף מראש לוותר על הנסיון להסביר במילים את מה שלא ניתן. אם בכל זאת חייבים לתאר את הסרט בקווים מאוד מאוד כלליים, אזי מדובר בסרט שמתרחש בעתיד שבו הטכנולוגיה חולשת על כל תחומי החיים, כולל רובוטים ומכונות שעוזרות לבני האדם לאכול נכון ולישון כמו שצריך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סבוי" – ביקורת: התיעוד מרשים, המשחק פחות

"סבוי". עלא דאקה, דאנה איבגי.

הסרט "סבוי" של היוצרת הדוקומנטרית זהר וגנר ("זורקי", "מעשה בשני בלונים") משלב בין עשיה דוקומנטרית לעלילתית – לא בטוח שהתוצאה הסופית מצדיקה זאת.

בסביבות השעה 11 בלילה, בתאריך ה-5/3/1975 הגיעה לחוף תל אביב חוליית מחבלים שעשתה דרכה מלבנון דרך הים, והשתלטה על מלון סבוי ברחוב גאולה. המחבלים התמקמו בקומה העליונה, כשהם מחזיקים בבני ערובה מקרב השוהים במלון ואיימו לפוצץ את המלון באמצעות חומר נפץ, אם לא תתקבל דרישתם לשחרור בני ערובה פלשתינים שהוחזקו בבתי הכלא בישראל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רכבת הקליע" – ביקורת #2: מבטיח הרבה ובפועל מיותר

"רכבת הקליע". בראד פיט, אהרון טיילור-ג'ונסון.

"רכבת הקליע" הוא סרט שמבטיח הרבה – בראד פיט, אקשן, צבעים, מוסיקה – ברם, בפועל מדובר בסרט מיותר ואף מרגיז.

הסרט מספר כמה סיפורים במקביל שמתרחשים כולם על רכבת הקליע המהירה שביפן בקו שבין טוקיו לקיוטו. הראשון מספר על סוג של רוצח שכיר (בראד פיט) שמקבל את הכינוי ליידיבג (פרת משה רבינו) מהמפעילה שלו. תפקידו הוא לאסוף מזוודה שנמצאת על הרכבת והמפעילה שלו מבטיחה לו שמדובר בעבודה קלה מאוד. השני מספר על שני רוצחים שכירים אחרים (אהרון טיילור ג'ונסון ובריאן טיירי הנרי) שאמורים להחזיר לראש המאפיה הגדול (מייקל שאנון) את אותה המזוודה שליידיבאג מחפש ואת בנו של ראש המאפיה שנחטף כמה ימים קודם לכן. הסיפור השני הוא על בחורה צעירה (ג'ואי קינג) שבעזרת סחיטה מאלצת פושע זעיר לעזור לה במאבקה הצודק אולי בראש המאפיה. בנוסף לאלה, נמצאת על הרכבת גם מחסלת בשם "הצרעה" (זאזי ביטס). כצפוי, בשלב מוקדם מאוד כל הסיפורים מצטלבים בינהם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רכבת הקליע" – ביקורת #1: המאמץ להיראות מגניב מרגיש לא אותנטי

"רכבת הקליע". בראד פיט.

"רכבת הקליע" הוא סרט פעולה אלים שיקרוץ לבני 16-12; חלקם עשויים להתלהב ולהתרשם. ניכר המאמץ של הבמאי לעשות משהו שייראה מגניב, אך זה מרגיש לא אותנטי, לא מקורי, המקבילה הקולנועית ל"קורבן אופנה" במקום "מסוגנן". גם הדיאלוגים שאמורים להצחיק -מתנקשים שמתווכחים על שטויות, למשל- לא עובדים ויש יותר מדי גימיקים מיותרים, כמו מניין המחוסלים בפעולה קודמת של האחים המכונים מנדרינה ולימון. האלימות היא זו של הסרטונים המצוירים של פעם (ברוח טום וג'רי), עם הרבה דם. בנוסף לאנגלית יש גם קטעים ביפנית, בספרדית וברוסית. לסרט טוב שמתרחש על רכבת עדיף לראות את "רכבת הקרח" (הסרט, לא התקרבתי לסדרה).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הגיבור" – ביקורת: דילמה מוסרית מדכדכת ששווה כל רגע

"הגיבור". אמיר ג'דידי.

"הגיבור" הוא סרט דרמה איראני על אסיר שמתמודד עם דילמה מוסרית שעשויה להביא לשחרורו מהכלא והמוסכמות החברתיות שממשיכות לכלוא אותו. כמו שאר סרטיו של הבמאי והתסריטאי, אסגר פרהאדי, גם סרט זה איטי ומומלץ אך ורק למיטבי לכת. הסרט אמנם מדכדך ולכן לא יתאים למי שמחפשים אסקפיזם קליל, אבל הרגישות, האותנטיות והמורכבות שבו גורמות לו להיות שווה כל רגע.

פרהאדי, שסרטיו "פרידה" (2011) ו"הסוכן" (2016) זכו באוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, חוזר להביא אלינו סרט שבו הדמויות נמצאות בסיטואציה מורכבת, אך רחוקה ממופרכת, ולמרות שהאינטרסים שלהן שונים, אפשר להזדהות עם כולן ולהיות מתוסכל ביחד איתן כשהעלילה ממשיכה להסתבך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האשמה" – ביקורת: התחלה טובה והמשך דידקטי מאכזב

"האשמה". בן אטאל.

‏"האשמה" (שהייתי מתרגם ל"ההאשמה", כדי שיהיה ברור שלא מדובר באשמה) הוא סרט דרמה צרפתי ‏הנוגע בפרשנות ששני צדדים נותנים לאירוע לילי שמטלטל את חייהם וחיי משפחותיהם. הסרט שעלה ‏לאקרנים בחמישי האחרון גם הוקרן בפסטיבל ירושלים בהקרנה חגיגית בהשתתפות יוצריו. מה שמתחיל ‏מצוין מקבל תפנית באמצעו והופך לסרט איטי ונמרח עם הרבה יותר מדי התעסקות בנושאים ברורים ‏מאליהם או לא רלוונטיים לעלילה. התוצאה לא נוראית, רק מאכזבת אחרי התחלה כל כך טובה.‏

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

סקירות מפסטיבל ירושלים 2022: "אגם פלקון", "הקתדרלה", "אמילי הפושעת"

"אמילי הפושעת". אוברי פלאזה.

פסטיבל ירושלים 2022 (ה-39 במספר) מתקיים בימים אלו (21-31.7) בסינמטק ירושלים, לב סמדר ויס פלאנט ירושלים ומביא עמו את מגוון רחב של סרטים, חלקם משתתפים בתחרויות השונות. בנוסף לכל סרטי הבכורה, מוקרנות גם קלאסיקות קולנועיות להנאה מחודשת של מי שהספיק לצפות ולהתאהב ולמי שהסרטים האלו עדיין חדשים לו. מטה מפורטות סקירות קצרות לשלושה סרטים מהבציר השנתי: "אגם פלקון" של שרלוט לה-בון, "הקתדרלה" של ריקי ד'אמברוז, ו"אמילי הפושעת" של ג'ון פאטון פורד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הפרטיזן עם מצלמת הלייקה" – ביקורת פסטיבל ירושלים: מעניין ומרתק

"הפרטיזן עם מצלמת הלייקה".

"הפרטיזן עם מצלמת הלייקה", סרטה הדוקומנטרי הקצר (54 דקות) של היוצרת הדוקומנטרית רות ולק ("דוד פרלוב: דיוקן") אשר מוקרן בפסטיבל הסרטים בירושלים ובהמשך יגיע ל"כאן 11", מנסה לפענח את חידת דמותו של הפרטיזן היהודי מונדק לוקביצקי. הוא נלחם בנאצים במסגרת המחתרת הפולנית "ארמיה קריובה" (צבא העם), שרד את השואה ועלה לארץ עם אשתו, חנה, עם קום המדינה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

סקירת טקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע ירושלים 2022 ו"משולש העצבות"

אורחי טקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע ירושלים 2022. מימין: נשיא המדינה יצחק הרצוג, הבמאי רובן אוסטלונד, מנהל הפסטיבל רוני מהדב-לוין, ורעיית הנשיא מיכל הרצוג. צילום: סיון פרג'.

לפסטיבל ירושלים הגעתי השנה בהתרגשות כפולה, שהרי כבר שנתיים שהפסטיבל החליף מתכונת, למעשה לפני שנתיים הוא לא התקיים פיזית כלל ובשנה שעברה במליאה מצומצמת ולכן התחושה היא שהשנה ההשקעה תהיה משולשת. בלי כוונה יצא פה משחק מילים כיוון שהסרט הפותח של הפסטיבל היה "משולש העצבות" של הבמאי רובן אוסטלונד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אני לא" – ביקורת: גישה מקורית לנושא שמצליחה לרתק

"אני לא".

הסרט "אני לא" של הבמאי המוערך תומר הימן ("מיסטר גאגא", "יונתן אגסי הציל את חיי") מגיע למסכי הקולנוע לאחר שזכה בפרסי הבימוי והצילום בפסטיבל דוקאביב ומתגלה כיצירה אינטיליגנטית, מרתקת ואפילו משעשעת, למרות הנושא הרציני.

אורן לוי הוא נער יליד גוואטמלה שאומץ על ידי הוריו הישראלים לאחר שלא הצליחו להביא לעולם ילדים ביולוגים משלהם, ובגיל צעיר מאוד אובחן כסובל מאספרגר. הסרט עוקב אחריו ויחסיו עם הוריו ואחותו (שגם היא אומצה בגואטמלה, על אף שאין לה קשר ביולוגי עם אחיה), לימודיו בפנימיה, חלומו להיות במאי קולנוע והמסע של המשפחה באמריקה הלטינית בנסיון להפגיש בין אימו הביולוגית לבינו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »