ביקורות קולנוע (עמוד 22)

"תור: אהבה ורעם" – ביקורת: קומדיה מצחיקה ופרועה

"תור: אהבה ורעם". כריס המסוורת'.

"תור: אהבה ורעם" מפגיש בפעם השניה בין הבמאי טייקה ווייטיטי לכוכב כריס המסוורת' סביב עלילות הגיבור המארוולי. הסרט סובל מפגמים רציניים, אבל זה לא מפריע לו להיות הסרט המהנה ביותר ביקום הקולנועי של מארוול עד כה. הפעם, בניגוד ל"תור: ראגנרוק", ווייטיטי קיבל את המושכות באופן מוחלט ועשה מה שמתחשק לו. העובדה שהפעם הוא גם כתב את התסריט (יחד עם ג'ניפר קייטין רובינסון) מאפשרת לו להכניס את ההומור הנהדר שלו, שמוכר למי שנחשף לסרטיו האחרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הכול עבר בשלום" – ביקורת: פיסה מהחיים בידיו המיומנות של פרנסואה אוזון

"הכל עבר בשלום". סופי מרסו.

"הכול עבר בשלום" הוא סרט דרמה צרפתי קטן שהתקבל בשנה שעברה לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן בזכות ארץ המוצא שלו והבמאי המוכר שלו (אם היו מצליחים להפיק גרסה זהה אחת לאחת בעברית הוא לא היה זוכה לכבוד הזה). בהתחלה צריך סבלנות כמו זו שנחוצה בהתמודדות עם אדם זקן, ולאחר מכן צופים בעניין בסיפור אנושי עצוב, פיסה מהחיים ערוכה היטב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אלביס" – ביקורת: ההתרגשות המוסיקלית עוברת באופן מופלא

"אלביס". אוסטין באטלר.

"אלביס", סרטו של באז לורמן ("מולין רוז'", "רומיאו ויוליה", "גטסבי הגדול") על מלך הרוקנרול, הוא סרט לא אחיד שממשיך את קו העשייה הקבוע שלו – או שתאהבו אותו מאוד או שלא תסבלו אותו.

הסרט מספר את סיפור חייו של הזמר מהרגע בו קולונל פארקר, האמרגן הידוע לשמצה שלו, מתחיל לנהל את חייו (קצת לאחר שההצלחה מגיעה אל אלביס הצעיר) ועד מותו בטרם עת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בלאק פון" – ביקורת: עשוי טוב עם עלילה סטיבן-קינגית קלאסית

"בלאק-פון".

"הטלפון השחור" ("בלאק פון" קוראים לו בארץ, משום מה) מבוסס על סיפור קצר של ג'ו היל, בנו של סטיבן קינג, אחד הסופרים המצליחים והמוכרים בעולם. לא רק שהיל הוא סופר כמו אביו, הוא נוטה לכיוון האימה והאימה-הפנטסטית שאביו התמקצע בו. "הטלפון השחור" הוא קינג קלאסי, לחובבי האימה, שלא ימצאו פה הרבה דברים מקוריים אך הסרט עשוי כהלכה ואפילו מעל הממוצע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שנות-אור" – ביקורת #2: אנימציה יפה ומוקפדת ועלילה נוסחתית

"שנות-אור".

"שנות-אור" מסמן חזרה של 'פיקסאר' אל המקורות, לסרט הארוך הראשון שהפיקה "צעצוע של סיפור", 27 שנה לאחר שפרצה איתו אל חיינו בסערה ויצרה מהפיכה בתחום סרטי האנימציה. רק חבל שאין ל"שנות-אור" שום תוקף יצירתי, למעט אנימציה יפה ומוקפדת, וכל מהותו מסתכמת בשאיפה לגרוף עוד כמה ג'ובות ממעריצי המותג.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שנות-אור" – ביקורת #1: כריס אוונס מושלם בסרט הרפתקאות מהנה ומבדר

"שנות-אור".

בארבעת סרטי "צעצוע של סיפור", שהראשון שבהם מ-1995 היה סרט האנימציה הראשון שכולו נעשה באנימציית מחשב, היו דמויות של צעצועים מוכרים -ביניהם מר תפוח אדמה וסלינקי- ושתי הדמויות הראשיות היו של צעצועים מומצאים: וודי הבוקר ובאז שנות-אור האסטרונאוט (כשמו של באז אולדרין מאפולו 11 שחגג השנה 92, אגב). את סיפור הרקע של וודי הראו בסרטים הראשונים, וב"שנות-אור" מגיע תורו של באז. אולם זה אינו סרט-מקדים (prequel) רגיל; הצעצוע באז שנות-אור מבוססת, כביכול, על הדמות הראשית מהסרט הנוכחי. על כן, לא טים אלן מדבב אותו אלא כריס אוונס (קפטן אמריקה) בליהוק מושלם. זה סרט הרפתקאות מהנה ומבדר, לכל המשפחה, עם פיתול עלילתי מיותר לקראת הסוף, ומסר כמו שדיסני אוהבים, גם אם מעט דוחפים אותו לגרון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האדם הגרוע בעולם" – ביקורת: חיפוש עצמי מרגש לצפייה

"האדם הגרוע בעולם". אנדרס דניאלסן ליי, רנטה ריינסב.

"האדם הגרוע בעולם" הוא דרמה נורווגית על אישה צעירה שמנסה להבין מה היא באמת רוצה בחיים ומגלה זאת דרך מערכות היחסים שיש לה עם האנשים בחייה. ללא ספק, זהו סרט חכם, רגיש ומהנה לצפייה (גם בחלקים הקשים). הוא בהחלט לא חף ממגרעות, ודווקא לקראת הסוף שלו, כשכבר הקשר לדמויות וההזדהות איתן מבוססים, הוא נמתח שלא לצורך. מלבד צופים שרגישים לעירום ולפתיחות מינית, יתאים לצפייה של אוהבי הדרמות המקורקעות.

יואכים טרייר שביים את "אוסלו, 31 באוגוסט" (2011), "השקט שבפנים" (2015) ואת "תלמה" (2017), חבר לשותף לכתיבה הקבוע שלו אסקיל ווגט ויצר סרט שמצליח לשקף נקודת מבט נשית למדי על התחלת חיים בוגרים וחיפוש עצמי. הסרט מכניס את הצופים אליו במהירות באמצעות מעבר סצינות תכוף וקריינות עד שנכנס לקצב רגיל בצורה מושלמת. משם הדרך נסללת לדיאלוגים אותנטיים וסיטואציות חברתיות שמוכרות מאוד לכולם, וגם כאלה שקצת פחות. אלמנט שפחות עבד בסרט היה החלוקה המאולצת לפרקים, שגם חושפת מראש את מה שהולך להתרחש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עולם היורה: עולם חדש" – ביקורת: אקשן מלהיב ושחקנים עם נוכחות נהדרת

"עולם היורה 3: עולם חדש". כריס פראט.

"עולם היורה: עולם חדש" הוא עוד סרט המשך שנשען לא-מעט על נוסטלגיה. "עולם היורה" (2015) היה מוצלח ומהנה, "עולם היורה: נפילת הממלכה" (2018) היה הרבה פחות טוב (ומופרך עד כאב), והסרט הנוכחי מעט יותר טוב ומהנה ברובו, כל עוד מסתפקים במהתלה קצבית ולא מצפים לסיפור רציני עם היגיון ודמויות אנושיות (אני מתכוון לבני האדם, לא לדינוזאורים).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

Meet Me in the Bathroom – ביקורת פסטיבל דוקאביב: מגניב אך מבלבל

"מיט מי אין דה באת'רום".

הסרט Meet Me in the Bathroom הוא אחד הסרטים המגניבים השנה בפסטיבל דוקאביב, אך יש בו מן הבלבול, חוסר קוהרנטיות ובחירות שלעיתים נתפסות כאקראיות.

הסרט מהתחרות הבינלאומית שואף לצייר דיוקן של סצנת המוזיקה בניו יורק של תחילת שנות ה-2000 ויחד עם זאת לתאר כיצד האירועים המכוננים של ה-11 בספטמבר השפיעו על עולם המוזיקה האלטרנטיבית, מסוגר ככל שיהיה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אהבה בשחקים: מאווריק" – ביקורת #2: אקשן מותח ומלהיב, כמו פעם

"אהבה בשחקים 2: מאווריק". טום קרוז.

"אהבה בשחקים: מאווריק" היא דרמת פעולה על טייס מבוגר בחיל הים האמריקאי שמוחזר ליחידה המובחרת בה צמח כדי להכשיר את הדור הבא של הטייסים במשימה מיוחדת. זהו סרט המשך לסרט "אהבה בשחקים" משנת 1986 בכיכובו של טום קרוז ומשתמש בלא מעט אזכורים ויזואליים. בכלל הסרט מרגיש כאילו הגיע מתקופה אחרת (נלך על שנות ה-80, למה לא?), לא מותאם ל-2022 ואולי זו בדיוק הסיבה שכדאי היה ליצור אותו. סרט בלי יותר מדי תוכן או עומק, צפוי מאוד, עם קטעי אקשן מותחים ומלהיבים ופשוט כיפי לצפייה, כמו פעם. קצת מעל שעתיים שעוברות מהר מאוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שלום ולא להתראות" – ביקורת: הומור קליל ונושא משמעותי

"שלום ולא להתראות". וירג'יני אפירה.

בפסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-19 בסינמטק תל אביב הוצג הסרט ‏"שלום ולא להתראות" – דרמה קומית שמתחילה נהדר ומתקדמת למחוזות ההימרחות חסרת הסיבה על אישה בשנות ה-40 ‏לחייה שמתבשרת על מותה הקרב וחיפושה אחר בנה שנמסר לאימוץ ללא רצונה בגיל 15. למרות שהעלילה נשמעת מדכאת, הסרט מלא בהומור. מנסה לשמור על קלילות ולחזור לכובד ‏המתבקש ברגעים הדרמטיים. בשני הקצוות האלו הסרט מפספס. ההומור הפיזי שמשולב לאורך רוב הסרט יחסית מטופש (עיוור נתקע בקיר, לדוגמה) והסצינות הדרמטיות כל כך מוגזמות ולא אמינות שלא ממש משאירות ‏מקום להזדהות של הצופים.‏ יחד עם זאת, בשל הנושא המרכזי שבו, אני מאמין שצופים מבוגרים יוכלו להנות ממנו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אייפל" – ביקורת: בימוי רגיש בדרמה-תקופתית מוצלחת

"אייפל". רומן דוריס.

"אייפל" נבחר לסרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-19 בסינמטק תל אביב. הפסטיבל מציג מגוון רחב של סרטים צרפתיים, כשהפעם מארגנת הפסטיבל שמה דגש על סרטים של יוצרות וסרטים שמכילים דמויות נשיות בולטות. דרמה תקופתית זאת נכתבה במקור על ידי קרולין בונגרד בשנת 1997, ולקח לו 24 שנים עד שיצא לאקרנים, בבימויו של מרטין בורבלון. הסרט מבוסס על אירועים אמיתיים שמגוללים את סיפורו של גוסטב אייפל בזמן בניית המגדל המפורסם הקרוי על שמו. למרות שאפשר להתבלבל ולחשוב שהסרט הוא על תכנון והנדסה מפוארים שהפכו לאגדה בזמן חיי האדריכל, הוא דווקא מתרכז בסיפור האהבה שאייפל היה מעורב בו באותו הזמן והדרמה המחייבת שהתלוותה אליו. עם משחק מצוין, בימוי רגיש ועלילה בקצב סביר, זו בחירה די בטוחה לאוהבי ז'אנר הדרמות התקופתיות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »