ביקורות קולנוע (עמוד 21)

"בלאק אדם" – ביקורת: אף רגע של הגיון פנימי או עניין

"בלאק אדם". דוויין ג'ונסון.

חברת די.סי. קומיקס ממשיכה להקשות על הרצון לחבב את הסרטים שלהם. נראה שאפילו מארוול עושים מאמץ ומורידים את הרמה כדי לאפשר תחרות בינהם, אבל מול סרט כמו "בלאק אדם" כנראה שאי אפשר להתחרות והוא מנצח בהליכה תוך קטיפת התואר סרט גיבורי-העל הגרוע ביותר מאז… סרטי די.סי. הקודמים.

הסרט הזה נראה כאילו נכתב על ידי מחולל סרטי גיבורי על. מדובר בחיקוי חיוור לחיקוי חיוור של חיקוי חיוור. בסרט יש כל כך הרבה בלאגן ואין אף לא רגע אחד של הגיון פנימי או עניין. אם הסרט היה לפחות מהנה באופן כלשהו ניתן היה לגלות גישה סלחנית יותר, אך הוא מתיש ומרגיש כסרט שאינו נגמר, זאת למרות שאורכו מעט יותר משעתיים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הגבר המושלם שלך" – ביקורת: סרט רגיש ופילוסופי שנפגם מקצב איטי

"הגבר המושלם שלך". דן סטיבנס, מארן אגרט.

"הגבר המושלם שלך" היא דרמה רומנטית גרמנית על ד"ר להיסטוריה שנאלצת לבחון המצאה חדשה להתאמה אישית של אנדרואיד ‏‏(רובוט דמוי אדם) שיהפוך לפרטנר המושלם. זהו סרט רגיש שמעלה סוגיות פילוסופיות מענייניות עם ‏משחק איכותי. מאוד רציתי לאהוב אותו, אבל הקצב האיטי שלו, שלא מותאם לעלילה, פוגע בחווית ‏הצפייה והחיבור עם הנושא. מי שהתלוותה אליי לסרט טענה בתוקף שהסרט פונה יותר לנשים ושקל ‏להן יותר להזדהות עם מה שעוברת הגיבורה. אני לא בטוח לגבי זה.‏

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מכתב אהבה" – ביקורת: להיסחף עם הרגעים הקטנים של פרידה

"מכתב אהבה". גרגורי מונטל.

"מכתב אהבה" הוא סרט דרמה צרפתי על גבר בהליך גירושים שמתקשה לסיים את הקשר הרומנטי הבעייתי שלו עם בת הזוג ‏החדשה והצעירה שלו ומתיישב לכתוב לה מכתב ארוך בבית קפה סמוך לדירתה. סרט מקסים שמראה ‏בצורה ריאליסטית למדי איך אהבה יכולה להטריף אותנו מבפנים ולטרוף את החיים שלנו. הוא מורכב ‏מהרבה רגעים קטנים שיוצרים מארג שלם של יום בחייו של מישהו שעובר פרידה קשה. היו מספר צופים שהחליטו לנטוש באמצע את אולם הקולנוע, אבל זה אחד המקרים האלו שבאמת ‏לא היה ברור לי למה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אין גברים כאלה" – ביקורת #2: מצחיק ונאמן לחיים האמיתיים

"אין גברים כאלה". לוק מקפרליין, בילי אייכנר.

"אין גברים כאלה" היא קומדיה רומנטית של סיפור אהבה בין שני גברים, שמצליחה להתגבר על תפיסות שגויות שהושרשו ולהציג את האופן בו מערכת יחסית כזאת מתנהלת (ולא כאלטרנטיבה למערכת יחסים הטרו-נורמטיבית). בילי אייכנר, כוכב הסרט ומי שכתב את התסריט ביחד עם במאי הסרט (ניקולס סטולר, "שכנים"), הוא קומיקאי אמריקאי שידוע בישירות שלו והאהבה שלו לעולם הבידור וטביעת האצבע שלו נמצאת על כולו (ולא רק כי הוא כמעט בכל הסצינות). הסרט ללא ספק מצחיק וגם אפילו קצת מרגש, אבל הניסיון לכלול את האג'נדה הלהטב"קית על שלל גווניה וקלישאותיה גורם לו להתפזר ולהתיש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כרטיס לגן עדן" – ביקורת: קלישאה שאפילו רוברטס וקלוני לא מצילים

"כרטיס לגן עדן". ג'ורג' קלוני, ג'וליה רוברטס.

"כרטיס לגן עדן" הוא קומדיה רומנטית עם ג'ורג' קלוני ("אי.אר") וג'וליה רוברטס ("אישה יפה") על זוג הורים שמנסים לחבל בחתונה של בתם לתושב באלי, ובכך משנה כיוון מהעתיד המבטיח שמחכה לה. שני השחקנים הראשיים מקסימים, כצפוי, אבל לא מצליחים להציל את הסרט מלהיות צפוי (יותר מהרגיל בז'אנר), מעצבן ועם תסריט מטופש. בסך הכל לא מדובר בסרט משעמם ואני מאמין שיהיו מי שיוכלו להנות מהדבר הזה, רק שאני לא בטוח שאלו צופים שלא צריכים לכוון גבוה יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משולש העצבות" – ביקורת: המון נקודות חכמות על פני זמן רב מדי

"משולש העצבות". האריס דיקינסון, שרלבי דין.

מכירים את זה שיש לכם אורחים מעניינים שאתם נהנים בחברתם אבל הם יושבים אצלכם יותר מדי זמן, לא קולטים מתי צריך ללכת? הקשבתם פעם למישהו מספר סיפור מעניין והרבה אחרי הפואנטה הוא ממשיך ומדבר על מה שקרה עוד ועוד? או נתקלתם בהקדמה לביקורת שבה נותנים משהו כדוגמה ומתעקשים להמשיך ולהסביר עד שהעיקר כמעט ונשכח ושעמום מתחיל לחלחל? אז כזה הוא "משולש העצבות", הסרט זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן השנה.

ברור לגמרי למה הסרט זכה בפסטיבל קאן: הוא סרט אמנותי (אפשר לדעת, למשל, על פי זה שהמצלמה נשארת לאורך זמן מרוחקת ממקום ההתרחשות המרכזי, כולל כשסירה מגיעה לחוף עם אנשים), עם מספר אמירות על בני האדם, כולל על מעמדות בחברה, ושל במאי שכבר זכה בפסטיבל עם סרטו הקודם, "הריבוע", שגם היה מועמד לאוסקר לסרט זר מטעם שוודיה. את שניהם כתב וביים רובן אוסטלנד שאוהב לבחון את הטבע האנושי. יש לו רעיונות טובים אך אולי עדיף שלא יהיה אחד העורכים של סרטיו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אין גברים כאלה" – ביקורת #1: קומדיה רומנטית חמודה שמנסה להיות רגילה וגם לא-רגילה

"אין גברים כאלה". בילי אייכנר.

"אין גברים כאלה" (שם גרוע כמעט כמו השם המקורי Bros) היא קומדיה רומנטית שבמרכזה שני גברים. הסרט חמוד, ובעיקר מוצלח כשהוא מתרכז בחיי האהבה של הדמות הראשית.
מדהים שב-2022 עושים עניין מכך שאולפן הוליוודי מפיק סוף סוף סרט שכזה, אבל העולם הוא כזה עדיין, למרבה הצער. ישראל מוקפת מדינות שבהן לא יוקרן הסרט, ובשבוע הראשון של ההקרנות בארה"ב הסרט הכניס ממש מעט כסף. אני משער שיצבור צופים ומעריצים כשיגיע בעוד כמה חודשים לטלוויזיה/שירות סטרימינג כלשהו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תראו אותם רצים" – ביקורת: תעלומת רצח בינונית וקלילה לאסקפיזם

"תראו אותם רצים". סירשה רונאן, סאם רוקוול.

"תראו אותם רצים" הוא סרט קומי תקופתי מסוגנן שסובב סביב תעלומת רצח בסגנון אגת'ה כריסטי, שמתגוללת בתיאטרון בו משחקת הצגה הכוללת תעלומת רצח שכתבה אגת'ה כריסטי. סרט נחמד וקליל, שאפילו מצליח לשעשע לפעמים, אבל נכשל בלשמור על מתח או עניין, שכל כך חשובים בסרט מהסוג הזה. יתאים למי שמחפשים אסקפיזם שיגרום להם לחשוב שצפו במשהו מתוחכם, בלי שהיה מתוחכם כלל ולא היה צורך שיפעילו מחשבה (הטריק הוא במבטא הבריטי).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קריוקי" – ביקורת: כתוב היטב ועם תצוגות משחק מצוינות

"קריוקי". ריטה שוקרון, ששון גבאי. צילום: דניאל מילר.

עלילת "קריוקי", סרטו הראשון באורך מלא של משה רוזנטל, שעולה בבתי הקולנוע ושזכה לפני ימים מספר ב-4 פרסים בטקס אופיר (שחקן ראשי לששון גבאי, שחקנית ראשית לריטה שוקרון, סאונד ומוזיקה מקורית), סובבת את המתרחש בבניין רב קומות באחת השכונות החדשות בחולון, כאשר כניסתו של דייר חדש ועשיר אל הפנטהאוס בקומה העליונה מנערת חיי הדיירים משלוותם המשועממת ומכניסה קצת ריגוש לחייהם וגם תקוות לעתיד טוב יותר, ומתגלה כיצירה מינימליסטית ומאופקת, כתובה היטב, עם תצוגות משחק מצוינות.

מאיר (ששון גבאי) וטובה (ריטה שוקרון) הם גיבורי הסרט והדמויות שדרך נקודת המבט שלהן אנחנו חווים את ההתרחשויות בסרט. בעוד שטובה, בעלת בוטיק, הינה מוחצנת, אסרטיבית ולכאורה, מלאת ביטחון עצמי, הרי שבעלה, מורה בשנת שבתון, הוא בדיוק ההיפך ממנה: נחבא אל הכלים, מופנם וחסר בטחון עצמי. יחסי הכוחות בינהם מתחילים להשתנות כאשר איציק, סוכן דוגמניות שמגיע ממיאמי (ליאור אשכנזי המצוין), נכנס אל הפנטהאוס ומנסה להתחבב על שכניו על ידי הזמנתם לדירתו ועריכת מסיבות קריוקי, אלכוהול וחומרים משמחים אחרים בהשתתפותם. כמו כן, הוא מבטיח לקדם את מאיר מקצועית ולהגשים את חלומו להפוך לשחקן מפורסם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תא מספר שש" – ביקורת: מסע ברכבת למיטבי לכת שאוהבים אווירה

"תא מספר 6". סיידי הארלה.

"תא מספר שש" הוא סרט דרמה פיני-רוסי על בחורה שיוצאת למסע בן כמה ימים ברכבת וצריכה להתמודד עם הבחור שנמצא איתה בתא השינה. בשל אופיו המתפתח באיטיות ומצלמה שלעיתים עוברת לצילומים אומנותיים, הסרט, ללא ספק, מכוון למיטבי לכת. הסיטואציה שבה אנחנו צריכים להכיר בן אדם שנמצא איתנו, רק כי אנחנו תקועים ביחד, מעוררת המון הזדהות, בעיקר למטיילים, אך לא כולם יימצאו בה חן. צופים שיתחברו לסרט זה הם כאלו שאוהבים סרטים ששמים דגש על אווירה.

זהו סרטו השלישי של יוהו קוסמאנן הפיני שמוצא דווקא בתקופה המתוחה של רוסיה עם שאר העולם (והרבה חששות מצד פינלנד) את ההזדמנות להציג חיבור בין שני זרים, אחת פינית והשני רוסי, כחיונית בשביל שנזכור שמאחורי כל הממשלות והכוחניות כולנו רק אנשים. ביחד עם שותפים לכתיבה עיבד את ספרה של רוזה ליקסום הפינית (עליו זכתה בפרס פינלנדיה ב-2011). עם קצב איטי וחיבה יתרה לשיר "Voyage, Voyage" של Desireless, קוסמאנן מעביר אותנו את המסע ביחד עם הגיבורים שלה, על כל החסרונות המובהקים וגם רגעי הקסם שלא תמיד מצפים להם. הסרט זכה בגראן פרי בפסטיבל קאן 2021.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אשליות אבודות" – ביקורת: עשוי בתנופה רבה ולא-מעט הומור

"אשליות אבודות". בנג'מן וואזן.

"אשליות אבודות" הוא סרט דרמה תקופתית צרפתית עשויה בתנופה רבה, אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה.
הוא שונה מהסרטים הבריטיים שמעובדים מהספרים של דיקנס או אוסטין בקצב ובסגנון. יש בו לא מעט הומור, גם עוקצני, אבל אינו אישי וחד כמו הבריטי אלא יותר סאטירי. רוב הסרט מתרחש בפריז בעולם של מערכת עיתון, בית הוצאה לאור, תאטרון, ומתייחס לתרבות, מעט על פוליטיקה, על מעמדות, על אנשי החברה הגבוהה, עם הומור רב. ללא ספק הגבירו-הדגישו את החלקים על חדשות כוזבות, יחסי ציבור והטעיית הציבור, שרלוונטיים מאוד גם לימינו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דיוויד בואי: Moonage Daydream" – ביקורת: יצירת מופת אישית ומרתקת

"דיויד בואי: מונאג' דיידרים".

הסרט הדוקומנטרי "דיוויד בואי: Moonage Daydream" אודות האמן הוא יצירת מופת אישית ומרתקת של במאי מרתק. גם היותו מיועד בעיקר למעריצים אדוקים לא פוגעת ביופיו ובחשיבותו.

הקולנוע הדוקומנטרי שמוקדש לביוגרפיות של אמנים מסוגים שונים הוא די שבלוני וצועד בשבילים מוכרים. ראשים מדברים מספרים לנו על חשיבות האמן תוך שאנו עוברים מסע החל מילדותו, דרך חייו ועד מותו, ומגלים כמה נפלא הוא בעזרת קטעי ארכיון.
הסרט הזה אינו סרט ביוגרפי. ברט מורגן שידוע בהיותו יוצר דקומנטרי לא שגרתי (יצר בין היתר סרטים על קורט קוביין וג'יין גודול) יצר סרט אישי מאוד על אמן זיקית שמחפש את עצמו ואת המקום בו ירצה להישאר. הסרט הזה הוא על ברט מורגן לא פחות מאשר על דיוויד בואי. מדובר במסה בה מורגן מבקש לספר סיפור אישי באמצעות סיפורו של בואי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »