ביקורות קולנוע (עמוד 36)

"לשבור את הקרח 2" – ביקורת: מקוריות שמוצגת בצורה שטוחה

"לשבור את הקרח 2".

בדיוק כשהשיר "Let It Go" הפסיק להתנגן לנו בראש, מגיע "לשבור את הקרח 2" – סרט ההמשך ללהיט האנימציה ההיסטרי של דיסני משנת 2013 על שתי האחיות בנות המלוכה אנה ואלזה, כשלזו האחרונה יש כוח הקפאה קסום. גילוי נאות, הסרט הראשון היה בעיני לא מוצלח במיוחד, כך שמי שאהב אותו מאוד, צריך לקרוא את הביקורת בערבון מוגבל. סביר להניח שהסרט יצליח מבלי קשר לאיכויות שלו, ואולי על זה דיסני הסתמכו כשאישרו תסריט כל כך לא מעניין ותבניתי. העיקר שאלזה מחליפה מספר תלבושות במהלכו (וזאת, חברים, חשיבה עסקית!).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פורד נגד פרארי" – ביקורת #3: סוחף ומהנה עם סצינות מיותרות

"פורד נגד פרארי". כריסטיאן בייל, מאט דיימון.

"פורד נגד פרארי" הוא דרמת מרוצים המבוססת על סיפורם האמיתי של קרול שלבי, נהג מרוצים לשעבר ומנהל עסק לבניית מכוניות מרוץ ושל קן מיילס, מכונאי ונהג מרוצים, אשר מציגה את הדינמיקה המיוחדת ביניהם וההישג המפעים אליו הגיעו בשנת 1966. הסרט מתחיל טוב מאוד בצלילה עמוקה לתוך עולם הרכב, אך מתלכלך בסצינות מיותרות שנועדו לנפח את העלילה ללא צורך. ובכל זאת, מדובר בסרט סוחף ומהנה לצפייה על המסך הגדול.

אין אחידות באיכות ובתוכן סרטיו של הבמאי ג'יימס מנגולד – מסרטים שאהבתי מאוד, הדרמה "נערה בהפרעה" (1999), המערבון "3:10 ליומה" (2007) וסרט הפעולה-מד"ב "וולברין" (2013) ועד לסרטים שהיו סבירים עד בלתי צפיים – "כמו יום ולילה" (2010) ו"קייט וליאופולד" (2001). הוא ללא ספק יודע להציג מכלול סיפורי בצורה טובה, אך מתקשה להתמקד בעיקר, מה שלא רק פוגם בקצב של הסרט, אלא גם מסכן את העיניים שלי מפגיעה אחרי מספר רב של גלגולי עיניים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המלאכיות של צ'רלי" (2019) – ביקורת #2: מלהיב ומשעשע לבאים עם הציפיות המתאימות

"המלאכיות של צ'רלי". נעמי סקוט, אלה בלינסקה, קריסטן סטוארט.

"המלאכיות של צ'רלי" הוא סרט פעולה מהסוג החדש – כזה שמצד אחד מנסה להרגיש אותנטי, מסוכן ועוצמתי ומן הצד השני להיות הומוריסטי ומודע לעצמו, תוך העברת מסר חברתי, כשכמובן, במקרה הזה הוא העצמה נשית. הסרט על סוכנות הריגול היפהפיות והמיומנות סוחף, מלהיב ומשעשע, אבל צריך להגיע אליו עם ציפיות מותאמות לסרט שלא מספק איזשהי הבנה עמוקה יותר על העולם, שזה, כמובן, לא דבר רע ("ניקוי הראש הוא הכרחי", ככה לימדו אותי).

אליזבת' בנקס ביימה, כתבה, הפיקה ומשחקת בסרט והוא מתאים כמו כפפה ליד למישהי שחרטה על דגלה קידום תפקידים נשיים עגולים. כמו בסרט הארוך הראשון אותו ביימה, "פיץ' פרקפט 2" משנת 2015 (שלא היה טוב), היא דאוגת לשלב הומור שנון, ברמה זו או אחרת, והומור פיזי. שלא כמו בסרטים הקודמים בזיכיון (מהשנים 2000 ו-2003), האווירה הקאמפית נחתכה מסרט זה ופינתה מקום לסצינות פעולה בסגנון "משימה בלתי אפשרית" שכמעט ולא עוצרות לקחת אוויר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המלאכיות של צ'רלי" (2019) – ביקורת #1: כימיה לא מושלמת בסרט מבדר

"המלאכיות של צ'רלי". אליזבת' בנקס, אלה בלינסקה, קריסטן סטוארט, נעמי סקוט.

"המלאכיות של צ'רלי" הוא סרט פעולה קליל שבכל שנה יש כמה כמותו, אך בזה מככבות ארבע נשים (שלוש מלאכיות ובוסלי) ותחת מותג מפורסם מאוד.

אל קריסטין סטוארט (סרטי "דמדומים") צירפו שתי שחקניות ממוצא בריטי בתחילת דרכן: נעמי סקוט (יסמין ב"אלאדין" השנה) ואלה בלינסקי. כל אחת מהן בסדר, אך יחד הכימיה עוד לא לגמרי שם; אולי בסרט ההמשך שיופק אם הסרט יצליח מאוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פורד נגד פרארי" – ביקורת #2: לכריסטיאן בייל סיכוי טוב באוסקר

"פורד נגד פרארי". כריסטיאן בייל.

עולם הרכב ומכוניות המרוץ, ובוודאי זה של שנות ה-60 בארה"ב, היה גברי (ולבן) מאוד לכן אין כמעט נשים ב"פורד נגד פרארי". יש בסרט בן השעתיים וחצי הרבה מנועים, צמיגים, נהגים וגברים בחליפות. בחלק גדול מהסרט רואים מישהו נוהג אבל זה לא משעמם.

קרול שלבּי (מאט דיימון, שנדמה שנעדר הרבה זמן מסרטים), אלוף מרוץ 24 השעות "לה מאן", נאלץ לפרוש מהספורט מסיבות בריאותיות ומשתמש בפרסום שלו למכירת מכוניות. מלבד זה אין לו חיים פרטיים, לא חושפים פרט נוסף כלשהו עליו מעבר לעבודתו. אחד ממכריו הוא קן מיילס (כריסטיאן בייל), מוסכניק נשוי חובב מרוצים ממוצא בריטי, עם בן שמעריץ אותו. קרול מגייס את קן לעזרתו כשחברת "פורד מוטורס" שוכרת אותו כדי לעצב את מכונית המרוצים הראשונה שלהם. המטרה הסופית: זכייה במרוץ "לה מאן".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דיוקן של נערה עולה באש" – ביקורת: פוטנציאל שנופל ליותר מדי רגעים מתים

"דיוקן של נערה עולה באש". נעמי מרלן, אדל האנל.

"דיוקן של נערה עולה באש" הוא סרט דרמה צרפתי תקופתי, שזכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן, והיה לו פוטנציאל להיות סרט טוב אבל הרעיון שלו מוצלח יותר מהביצוע. אפילו השם המוצלח, שנשמע כמו שם של יצירה אמיתית, חוטא לסרט גם אם הוא משמש בעיקר כמטפורה.

יש סיפור מסגרת קטן ומיותר ורוב העלילה מתרחשת ב-1770. ה"נערה" שבשם המקורי של הסרט היא "ליידי", כלומר "אישה" וגם מעיד על המעמד שלה. זוהי אלואיז (אדל האנל בת ה-30 מ-"120 פעימות בדקה") שחזרה לאחרונה לגור באחוזה המשפחתית בצרפת עם אמה ומשרתת. מריאן (נעמי מרלן, שנראית כמו בת דודה צרפתייה ופחות יפה של אמה ווטסון מסרטי הארי פוטר) מובאת כדי לצייר דיוקן שלה מאחורי גבה, מבלי שהיא תדע שזו המשימה שלשמה הגיעה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החוחית" – ביקורת: דרמה שחוזרת על עצמה עם משחק מאולץ

"החוחית". ניקול קידמן, אוקס פגלי.

"החוחית" הוא דרמה כבדה ואיטית, המבוססת על ספר רב מכר באותו השם, על התבגרות בצל טראומה, שיכולה הייתה להיות טובה בהרבה, אילו לא הייתה חוזרת על עצמה לדעת. בעיה רצינית נוספת היא המשחק המאולץ של שני השחקנים הראשיים (שמגלמים את אותה הדמות בנערותה ובבגרותה). הניסיון לרגש את הצופים ניכר, אבל בשל המתיחה המיותרת של העלילה, המטען הרגשי כמעט מתפוגג. אולי קוראים שאהבו את הספר יוכלו למצוא איזשהו חן בעיבוד שלו לקולנוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שליחות קטלנית: גורל אפל" – ביקורת #2: שום דבר מסעיר בסצינות האקשן

"שליחות קטלנית: גורל אפל". ארנולד שוורצנגר.

"שליחות קטלנית: גורל אפל" הוא סרט מיותר לחלוטין. זה לא הופך אותו באופן מיידי לסרט גרוע – בשביל זה צריך אלמנטים רבים אחרים, שלצערי כולם נמצאים בו.

כל סרט המשך הוא מיותר בבסיסו. מעטות הפעמים שסרט המשך מצדיק באמת את קיומו. אבל אם סרט המשך מצליח להיות מהנה, זה מספיק כדי להפוך אותו לבעל ערך כלשהו, כי בסופו של דבר תמיד כיף להיפגש שוב עם דמויות אהובות.

אחרי כמה המשכים לא מושכים, החלק החדש בסדרת "שליחות קטלנית" הבטיח להחזיר את העניין לסדרה כי ג'יימס קמרון, היוצר ומי שביים וכתב את שני הסרטים הראשונים, נמצא בעמדת המפיק. טים מילר, שביים את סרט דדפול הראשון, הבטיח להביא רעננות חצופה. ואולי הכי חשוב: ארנולד שוורצנגר ולינדה המילטון חזרו לתפקידים המיתולוגיים שלהם. הציפייה מכל אלה היא, כנראה, הסיבה שהתוצאה מאכזבת במיוחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שליחות קטלנית: גורל אפל" – ביקורת #1: הבנה שטחית של הרעיון

"שליחות קטלנית: גורל אפל". ארנולד שוורצנגר, גבריאל לונה.

אפשר להאשים גם את הנשיא דונלד טראמפ בחסרונות של "שליחות קטלנית: גורל אפל", אך בראש ובראשונה נדמה שהיוצרים לא הבינו את המהות שבסרטי "שליחות קטלנית" אלא רק לקחו את הרעיון באופן שטחי, וזה כולל את ג'יימס קמרון, שביים את שני הסרטים הראשונים בסדרה ובנוסף להיותו אחד המפיקים של הסרט חתום גם על הרעיון לתסריט.

אף אחד לא יזדעק שמתעלמים כאן מסדרות הטלוויזיה ומסרטי ההמשך שנעשו אחרי "שליחות קטלנית 2" (1991), שהיה סרט פעולה נהדר עם אפקטים חדשניים ומרהיבים וקצב נפלא, יחד עם דמויות מעניינות בנוסף לשתיים מהסרט הראשון (ג'ון הנער, המחסל T-1000 המאיים). בניגוד ל"שליחות קטלנית 2" ול"שובו של הנוסע השמיני", שקמרון ביים ויצר בהם משהו שונה מהסרט שקדם לכל אחד מהם, בסרט הזה משתמשים ומשחזרים קטעים אייקוניים במקום לנסות לייצר חדשים, בין השאר עם מסוק ומראה המפעל שבו נלחמים ברשע. נראה שלג'יימס קמרון יש אובססיה כלשהי למים. עם "טיטאניק", "מצולות" וסרט המשך של "אווטאר" שיתרחש בתוך ים, פה יש קטע שלם מתחת למים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מי אתה חושב שאני?" – ביקורת: ז'ולייט בינוש ברכבת הרים רגשית

"מי אתה חושב שאני?". פרנסואה סיוויל, ז'ולייט בינוש.

"מי אתה חושב שאני?" הוא סרט דרמה המבוסס על ספר מאת קאמי לורנס על התבגרות, זהות ועל ההשפעה ההרסנית של מתיחת גבולות רגשיים בעידן הוירטואלי. ההתעסקות בסוגיית העמדת פנים והמחיר שהיא עלולה לגבות מרתקת. רובו של הסרט מאזן היטב את המשקל הרגשי מול המתח העלילתי, אך מאבד את שניהם באחת כשאופי הסרט משתנה בחציו השני. למרות זאת, הסרט מעניין ויפנה לקהל יחסית רחב, עם דגש על אוכלוסיה בוגרת יותר.

זהו לא הספר הראשון שהבמאי ספי נבּו בחר לעבד לתסריט ולביים. עיבוד טוב, כמו זה, מצליח לטשטש את התחושה שהוא מבוסס על יצירה אחרת. במקרה הזה הוא לא טשטש מספיק. הסרט, שמתמקד כמעט באופן בלעדי בדמות אחת, שומר על עניין וקצב טוב בחלקים גדולים ממנו. הצגת שיחות טלפון ככלי להעברת דרמה, כשרואים רק צד אחד של השיחה ורק שומעים את השני, היא לא פעולה פשוטה (פעולה שנעשתה באופן מופתי ב"האשמים" הדני) ונבו משתמש בכלי זה לא מעט במהלך הסרט ועושה זאת במקצועיות. ודאי שעוזר כשהשחקנית הראשית היא וירטואוזית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קופים" – ביקורת פסטיבל חיפה: חסר קשר רגשי

"קופים". מויסס אריאס.

פסטיבל חיפה 2019 – הסרט "קופים" (Monos) מרהיב לעין, וניכר שיש מאחוריו תסריט מענין, ברם הבמאי אלחנדרו לנדס אינו מצליח ליצור אצל הצופים קשר רגשי ואכפתיות כלפי הדמויות שלו, כך שאנו צופים באדישות גדולה בריקבון המוסרי ההולך וגדל של ילדים (בעיקר).

"קופים" מגיע לפסטיבל חיפה אחרי הקרנות מעוטרות בשבחים בפסטיבלים ברלין וסאנדנס, באחרון הוא זכה בפרס מיוחד של השופטים, ונבחר ליצג את קולומביה בפרס האוסקר. רגע לפני שצפיתי בסרט, הוא קטף ציון לשבח גם מפסטיבל חיפה. זהו סרטו העלילתי השני של לנדס והשלישי בסך הכל, והוא כתב את התסריט שלו עם אלכסיס דוס סנטוס. על הצילום הופקד ג'ספר וולף שמצליח ללכוד יופי מרשים מהזוהמה שבהתחלה ומהג'ונגלים שבהמשך, ואת המוסיקה המסעירה ברגעים הנכונים הלחינה מיכה לוי (הבריטית נטולת הקשר ישראלי, ככל הידוע לי).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יום גשום בניו יורק" – ביקורת: שטחיות בלתי נסבלת

"יום גשום בניו יורק". אל פאנינג, טימות'י שאלאמיי

וודי אלן ידע בעבר לעשות סרטים קלילים. ל"יום גשום בניו יורק" אין יומרות להיות סרט "רציני" או עמוק, אך השטחיות בלתי נסבלת. לא ברור איזה סיפור הוא רצה לספר וגם בלי להשוות אותו ליצירות קודמות שלו (והיו לו יצירות מופת), הסרט, שלא יוקרן בבתי הקולנוע בארה"ב אחרי ש"אמזון" חזרו בהם מההסכם עם אלן, לא מספק את הסחורה. הוא לא מבדר ולא מחדש דבר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »