"שלושת המוסקטרים – חלק שני: מיליידי".
"שלושת המוסקטרים: מיליידי" הוא סרט המשך ישיר ל"שלושת המוסקטרים: דארטנאן", אחד הסרטים הטובים ביותר של השנים האחרונות. החלק השני פחות טוב ומרשים מהראשון, אך עדיין מדובר בסרט טוב, על אף הסיום של "המשך יבוא" שלו, כשלא בטוח אם או מתי הוא יבוא.
"האקדח מת מצחוק". ליאם ניסן.
"האקדח מת מצחוק" הוא סרט קומדיה אבל הוא לא מספיק מצחיק ויש בו שני פגמים מהותיים, מעבר לחוש הומור לוקה בחסר.
בניגוד ל"באפי ציידת הערפדים" שהיה סרט כושל אך הפך לסדרה מעולה ומצליחה בת שבע עונות (וסדרת-בת, חוברות קומיקס וסדרת המשך שבדרך), "האקדח מת מצחוק" היא דוגמה נדירה לסדרת טלוויזיה בת שישה פרקים בלבד שהיוותה בסיס לשלושה סרטי קולנוע מצליחים, כל אחד פחות טוב מהקודם, אך שלושתם מצחיקים והראשון שבהם טוב מאוד. היוצרים של הסדרה והסרט, האחים ג'רי ודויד צוקר וג'ים אברהמס, שיצרו את שני סרטי הפרודיה המעולים והמקוריים "טיסה נעימה" ו"סודי ביותר", אינם מעורבים בהפקה החדשה, שבה אגב מוזכרת הסדרה "באפי ציידת הערפדים".
יוסף שילוח. צילום באדיבות הפקת הסרט "בעל החלומות".
"בעל החלומות" הוא דוקו המסכם את הקריירה של אחד האייקונים הגדולים בתרבות הישראלית, יוסף שילוח, שמגיע סוף סוף כעבור 14 שנים ממותו. צמד הבמאים הדוקומנטריים קובי פרג' ומוריס בן מיור ("סרט בסנטר", "להאיר את יוסי") משתף כאן פעולה עם עומר שילוח, בתו של יוסף, שערכה עם אביה סדרת ראיונות בטרם הלך לעולמו בשל מחלה קשה. יחד הם יוצרים פורטרט מעניין המשלב בין האישי ללאומי, בין החלום שהתגשם לזה שלא.
חומר הגלם העיקרי ביצירת "בעל החלומות" הוא הריאיונות שקיימה עומר שילוח עם אביה, מושא הסרט, בפרויקט הדוקומנטרי השישי של צמד הבמאים פרג' ובן מיור. הסרט ערוך בסדר כרונולוגי פחות או יותר, ומגולל את חייו האישיים והמקצועיים של שילוח.
"מאץ' מושלם". פדרו פסקל, דקוטה ג'ונסון. צילום: Atsushi Nishijima.
"מאץ' מושלם" הוא סרט דרמה על רומנטיקה ואהבה בימים אלו. את הסרט ביימה סלין סונג, שביימה והיתה מועמדת לאוסקר על התסריט של "חיים שלמים", אחד הסרטים המוצלחים בשנים האחרונות, ו"מאץ' מושלם" אינו מספיק טוב. יש לו רעיון בסיסי מבטיח ושלושה כוכבים (עם או בלי מרכאות) אך גם לגבי הליהוק יש לי השגות.
ב"מאץ' מושלם" לוסי הרווקה (דקוטה ג'ונסון) עובדת בחברת שידוכים בעיר ניו יורק, לקוחה שלה עומדת להתחתן ולקוחה אחרת מתקשה למצוא מישהו שמוצא חן בעיניה באותה מידה שהיא מוצאת חן בעיניו.
"מסייה אזנבור". טאהר רחים. צילום: ANTOINE AGOUDJIAN.
"מסייה אזנבור" הוא סרט צרפתי על הזמר שארל אזנבור. הסרט היה מועמד לארבעה פרסי סזאר: שחקן ראשי, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות ואפקטים חזותיים (בין השאר כי הסרט מתרחש בעבר ונעזרים במחשבים לכך). העיצוב נהדר בכך שהוא משרת את הסיפור מבלי למשוך אליו תשומת לב. רוב הזמן הסרט מתקדם בעניין ונראה שהצליחו לתפוס את האישיות הנחושה וחוש ההומור של הזמר הנודע הפורה מהמוצא הארמני.
מאז ומתמיד נעשו סרטים ביוגרפיים על זמרים. בעקבות ההצלחה של "רפסודיה בוהמית" על פרדי מרקורי ולהקת קווין, ולפניו -במידה פחותה יותר- של "אדית פיאף- החיים בוורוד", זה חזר שוב לאופנה ונאלצנו לסבול את "רוקטמן" על אלטון ג'ון, "ריספקט" על ארית'ה פרנקלין, "אנונימי לגמרי" על בוב דילן וסרטים אחרים, כשיש נוספים בדרך (השנה על ברוס ספרינגסטין, בעתיד על להקת הבי ג'יז). אין הרבה זמרים צרפתיים ידועים בכל העולם כמו אדית פיאף, אך שארל אזנבור הוא טוען רציני לכתר. מעבר לעובדה שלזמרת אדית פיאף היה חלק חשוב בקריירה של אזנבור, לסרט מ-2007 בכיכובה של מריון קוטיאר גם היתה השפעה על הסרט, במעברים בין הקטעים, בסגנון הצילום.
"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים". פדרו פסקל, ג'וזף קווין.
"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" הוא סרט גיבורי-על של "מארוול" שבעיקרו מנותק משרשרת הסרטים שבאה לפניו. הוא בסדר, לא מצטיין בדבר, לא יוצא מן הכלל אבל הוא עובד.
ב"מארוול" הבינו שהתפוקה שלהם גדולה מדי (הפתעה גדולה), ושאנשים לא כל כך אוהבים להרגיש שהם לא מבינים משהו כי לא צפו בסרט ובסדרה קודמים. אז ימשיך ויהיה הקשר בין הפרויקטים השונים אך לא הדוק ובמקרה של "ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" זה קל כי הסרט מתרחש בסביבות 1970.
"דיוקן של אב אבוד".
ההבדל המשמעותי, מבחינתי לפחות, בין סרט דוקומנטרי לבין כתבה חדשותית הוא שהכתבה החדשותית עוסקת בדיוק במה שהיא אמורה לעסוק (אחרת היא לא יכולה להיחשב ככתבה מוצלחת) ואילו הסרט הדוקומנטרי לכאורה מצהיר על נושא כלשהו, אבל התוצאה ממש לא מוגבלת למה שהוצהר מראש. במקרים מסוימים, התוצאה תהיה אפילו הפוכה, במידה מסוימת, למה שלכאורה הוצהר מראש.
כך, סרטו המונומנטלי של ורנר הרצוג, "גריזלי מן" (שהגיע למקום ה-98 ברשימת הסרטים הכי טובים של המילניום הנוכחי של הניו יורק טיימס), כביכול עוסק בחיבור בין דב פראי לפעיל למען הדובים, אבל למעשה הוא מוכיח במידה מסוימת שהחיבור בין האדם התרבותי לחיה הפראית הוא פנטסיה בלתי ניתנת למימוש.
וכך גם במקרה של "דיוקן של אב אבוד", מדובר בדוקו שלפי תקצירו ניתן להניח שאנחנו עומדים לצפות בסרט מאוד מסוים, אבל בדיעבד אנחנו מקבלים משהו אחר לגמרי.
בגדול, מדובר ביצירה שמתעדת עשורים שלמים בחייו של בנו של הבמאי גונאר הול ינסן, מלידתו ועד נסיעתו של הילד (שכבר בגר) לברזיל כ-20 ומשהו שנים לאחר מכן.
"אבודים בבולטימור". ליזי לרסן, מייקל סטרסנר.
"אבודים בבולטימור" (The Baltimorons) הוא סרט עצמאי קומי שמתרחש במהלך ערב חג המולד. הוא מוקרן בימים אלו במסגרת פסטיבל ירושלים (נכון לכתיבת שורות אלו עוד נותרו כרטיסים לשתי ההקרנות האחרונות מתוך השלוש), סביר להניח שיופץ באופן מסחרי בבתי הקולנוע -על אף שאין בו שחקנים ידועים- ובכל מקרה כדאי לצפות בו, גם אם בטלוויזיה בסופו של דבר.
את הסרט כתבו יחד במאי הסרט ג'יי דופלאס והשחקן הראשי שלו מייקל סטרסנר.
ג'יי דופלאס הוא החצי השני בצמד עם אחיו מארק דופלאס, שכתב ביימו ו/או הפיקו מספר סרטים עצמאיים בשנים האחרונות, חלקם עם שחקנים ידועים כמו ג'ייסון סיגל וסוזן סרנדון ב"ג'ף שחי בבית" שגם עלילתו נמשכת במהלך יום אחד ו"סיירוס" עם ג'ונה היל ומוריסה טומיי. ג'יי ומארק ידועים גם כשחקנים, הראשון שיחק ב"טרנספרנט" וב"מתה לסקס", והשני משחק בסדרה "תכנית הבוקר".
"סופרמן". דיויד קורנסווט.
יש סרט "סופרמן" חדש, למקרה שאיכשהו עברה מעליכם מכונת יחסי הציבור הענקית של הסרט. סופרמן היא דמות אהובה, שמעבר לקומיקס כיכבה בסדרות טלוויזיה ("סמולוויל", למשל) ובסרטים.
סופרמן הוא חזק מאוד, עף מהר, יש לו עיני רנטגן שגם יכולות לירות לייזר הרסני, הוא עיתונאי בעיתון ה"דיילי פלאנט" בעיר מטרופוליס. הכול יש פה, יחד עם הוריו המאמצים בקנזס, הודעה מוקלטת של הוריו הביולוגיים ששלחו אותו מכוכב קריפטון לפני חורבנו. כולם מכירים את סופרמן, לכן נהדר שלא מראים לנו איך סופרמן בא לכדור הארץ כתינוק. את שמיעתו יוצאת הדופן שמרו להמשך.
"חייו של צ'אק". טום הידלסטון.
"חייו של צ'אק" הוא סרט דרמה על פי נובלה של סטיבן קינג. קשה לדבר על הסרט מבלי לגלות מה קורה בו. הרעיון שלו יותר טוב מהביצוע והסרט ארוך מדי (בעיקר החלק הראשון; הוא מחולק לשלושה חלקים ברורים, כשבין הראשון לשני אחד המסכים השחורים הארוכים בתולדות הקולנוע, כנראה), וגם כשיש קטע מצוין אז הוא ארוך מדי. העורך, הבמאי והתסריטאי הוא מייק פלניגן.
מייק פלניגן, שכתב וביים את "חייו של צ'אק", יוצר סדרות אימה, כתב וביים את הסרטים "דוקטור סליפ", על פי ספר ההמשך ל"הניצוץ" ו"המשחקים של ג'ראלד" -שניהם עיבודים מסטיבן קינג-, ובשנה הבאה תעלה הסדרה שלו "קארי" על פי הספר הראשון של קינג (שעובד כבר פעמיים למסך הגדול).
"כשהאור נשבר". אלין האל, קטלה ניאלסדוטיר.
"כשהאור נשבר" הוא סרט איסלנדי שלאורך חלקים גדולים ממנו מישהו בוכה, וזה גרם לי לחשוב כמה עצוב מצב הקולנוע שסרט כזה מוקרן מחוץ לכיתת אוניברסיטה כתרגיל, על כך שהשקיעו בזה כסף, שמפיצים אותו בעולם, שהוא התקבל לפסטיבל קאן. איך יודעים שזה סרט אמנותי? יש אין-סוף טייקים ארוכים שאפשר היה לקצר לעשירית מאורכם ולקבל את אותו אפקט – ללא השעמום, העייפות, הטרחנות, הפלצנות והפוזה.
"כשקיץ הופך לסתיו". ז'וזיאן בלאסקו, הלן ונסן.
"כשהקיץ הופך לסתיו" הוא סרט דרמה צרפתי של התסריטאי-במאי הפורה פרנסואה אוזון. ארבעים הדקות האחרונות הרבה פחות טובות מהשעה הראשונה ובסופו של דבר אפשר להדביק את השורה התחתונה שזה סרט שאפשר לראות.
הסרט מתחיל נהדר, בתיאור סיפור פשוט למדי על אנשים והיחסים ביניהם, בקצב שקול מתאים ונכון. מישל חובבת החצאיות (הלן וינסן, ילידת 43', שהיתה מועמדת לסזאר על הסרט), אישה בערוב ימיה, מתגוררת בכפר קטן ושקט בחבל בורגונדי.