ביקורות קולנוע (עמוד 4)

"נגמרה החגיגה" – ביקורת: הומור מיושן וצפוי שאמור להיות פאסה

"נגמרה החגיגה!".

"נגמרה החגיגה!".

"נגמרה החגיגה" היא קומדיה צרפתית בבימויו של אנתוני קורדייה, שניתן לשייכה למסורת הקומדיה הצרפתית הפופולרית, בסגנון סרטיהם של פרנסיס וובר ודני בון, רק בלי בדיחות מצחיקות ועם סצינות של פיפי-קקי. אפילו בארץ כבר לא עושים את הדברים האלה יותר.

לפיליפ ולור יש בית קיץ מפואר בדרום צרפת, בו הם מבלים את חופשתם מדי שנה. השנה הם מגיעים לשם עם בתם, גראנס ובן זוגה, מהדי.
תקוותם לחופשה שקטה ונעימה נכזבה לאחר שסכסוך פורץ בינהם לבין טוני ונאדין, הזוג שאמון על משק הבית. העניין מתדרדר כמיטב המסורת בסרטים אלה ומגיע למחוזות קיצוניים שבו כל אחד מהזוגות מנסה לגבור על המשפחה היריבה, באמצעות תעלולים כאלה ואחרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תזמורת המצעדים" – ביקורת: קשר יפה בין אחים

"תזמורת המצעדים". בנז'מין לאוורן, פייר לוטין.

"תזמורת המצעדים". בנז'מין לאוורן, פייר לוטין.

"תזמורת המצעדים" הוא סרט דרמה צרפתי שהיה מועמד ל-7 פרסי סזאר, כולל לסרט הטוב ביותר. בסרט יש לא מעט מוזיקה קלאסית והוא כמו שילוב של "התזמורת", הסרט הבריטי מ-1996 עם יואן מקגרגור, מכרה פחם בסכנת סגירה והתזמורת המקומית, ועשרות סרטים צרפתיים שבהם שתי דמויות מרקע שונה נפגשות (בדרך כלל שני גברים) ומשפיעות זו על זו.

טיבּו (בנז'מן לוורן) הוא מנצח תזמורת מצליח בפריז עם קריירה בין-לאומית. כשהוא מאובחן עם לוקמיה וצריך תרומת מוח עצם (זה "מוֹח" ולא "מֵח" כמו שכתוב בכתוביות התרגום), אחותו הצעירה עושה בדיקת דם והם מגלים שהיא לא אחותו. הדבר מוביל לגילוי שטיבו מאומץ ושיש לו אח צעיר: ג'ימי (פייר לוטן, "כשקיץ הופך לסתיו" של פרנסואה אוזון) שעובד בקפיטריה של בית ספר וגר עם אמו המאמצת מחוץ לפריז.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קרב רודף קרב" – ביקורת: מרשים, בזכות הבימוי של פול תומאס אנדרסון

"קרב רודף קרב". ליאונרדו די'קפריו.

"קרב רודף קרב". ליאונרדו די'קפריו.

"קרב רודף קרב" הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של פול תומאס אנדרסון, וזה אומר הרבה על מי שכתב וביים את "לילות בוגי" ו"מגנוליה". כן, כמו הרבה יותר מדי סרטים זה עוד סרט ארוך מדי, שהיה מועיל לחתוך דברים מ-161 דקותיו, הוא והצופים רק היו יוצאים נשכרים מכך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"השלישייה" – ביקורת: בידור חביב עם רגישות ובגרות

"השלישיה". רובי קרוז, זואי דויטש, ג'ונה האוור-קינג.

"השלישייה". רובי קרוז, זואי דויטש, ג'ונה האוור-קינג.

"השלישייה" היא קומדיה חמודה ומשעשעת, שהרגעים הדרמטיים הרבים שבה מטופלים ברגישות ובבגרות.

קונור בלייק (ג'ונה האוור-קינג, שגילם את אריק ב"בת הים הקטנה"), שעובד באולפן הקלטות, מאוהב במלצרית אוליביה (זואי דויטש, "מושבע מס' 2", ובתם של הבמאי האוורד דויטש וליאה תומפסון, האמא מ"בחזרה לעתיד"), שבוכה רק ברוב הקטעים בסרט ולא בכולם, ולא נענית לחיזוריו …עד שהיא רואה אותו מבלה עם מישהי אחרת (רובי קרוז, "מרימות" [Bottoms]). השלושה מבלים יחד לילה אחד שישנה את חייהם. ועדיף לא לדעת את כל המשך העלילה. דמויות המשנה אמינות ונחמדות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הרועה" – ביקורת: חן של סרט שעיקרו בחיק הטבע

"הרועה". פליקס-אנטואן דובל, סולין ריגו.

"הרועה". פליקס-אנטואן דובל, סולין ריגו.

"הרועה" הוא סרט דרמה קנדי שמתרחש בפרובנס ומבוסס על סיפור אמיתי. יש חן בסרט שמתרחש בעיקר בחיק הטבע, וחלק נכבד מהסרט תופסים כבשים.

מתיאס הוא בחור צעיר מקנדה שמתייר בדרום צרפת. הוא מתפטר מעבודתו בחברת פרסום ומחליט לא לחזור למולדתו ובמקום זאת לשנות את חייו, להתרחק מהציוויליזציה ולהיות רועה צאן. הוא קונה ספרים שעוסקים בנושא ומציע את שירותיו לכל מי שמוכן לקחת מישהו ללא ניסיון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שלושת המוסקטרים: מיליידי" – ביקורת: מרתק לצפות בהמשך ההרפתקאות

"שלושת המוסקטרים - חלק שני: מיליידי".

"שלושת המוסקטרים – חלק שני: מיליידי".

"שלושת המוסקטרים: מיליידי" הוא סרט המשך ישיר ל"שלושת המוסקטרים: דארטנאן", אחד הסרטים הטובים ביותר של השנים האחרונות. החלק השני פחות טוב ומרשים מהראשון, אך עדיין מדובר בסרט טוב, על אף הסיום של "המשך יבוא" שלו, כשלא בטוח אם או מתי הוא יבוא.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האקדח מת מצחוק" (2025) – ביקורת: הבחירה בליאם ניסן היא טעות איומה

"האקדח מת מצחוק". ליאם ניסן.

"האקדח מת מצחוק". ליאם ניסן.

"האקדח מת מצחוק" הוא סרט קומדיה אבל הוא לא מספיק מצחיק ויש בו שני פגמים מהותיים, מעבר לחוש הומור לוקה בחסר.

בניגוד ל"באפי ציידת הערפדים" שהיה סרט כושל אך הפך לסדרה מעולה ומצליחה בת שבע עונותסדרת-בת, חוברות קומיקס וסדרת המשך שבדרך), "האקדח מת מצחוק" היא דוגמה נדירה לסדרת טלוויזיה בת שישה פרקים בלבד שהיוותה בסיס לשלושה סרטי קולנוע מצליחים, כל אחד פחות טוב מהקודם, אך שלושתם מצחיקים והראשון שבהם טוב מאוד. היוצרים של הסדרה והסרט, האחים ג'רי ודויד צוקר וג'ים אברהמס, שיצרו את שני סרטי הפרודיה המעולים והמקוריים "טיסה נעימה" ו"סודי ביותר", אינם מעורבים בהפקה החדשה, שבה אגב מוזכרת הסדרה "באפי ציידת הערפדים".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בעל החלומות" – ביקורת: אאוטסיידר נצחי

"בעל החלומות". יוסף שילוח.

יוסף שילוח. צילום באדיבות הפקת הסרט "בעל החלומות".

"בעל החלומות" הוא דוקו המסכם את הקריירה של אחד האייקונים הגדולים בתרבות הישראלית, יוסף שילוח, שמגיע סוף סוף כעבור 14 שנים ממותו. צמד הבמאים הדוקומנטריים קובי פרג' ומוריס בן מיור ("סרט בסנטר", "להאיר את יוסי") משתף כאן פעולה עם עומר שילוח, בתו של יוסף, שערכה עם אביה סדרת ראיונות בטרם הלך לעולמו בשל מחלה קשה. יחד הם יוצרים פורטרט מעניין המשלב בין האישי ללאומי, בין החלום שהתגשם לזה שלא.

חומר הגלם העיקרי ביצירת "בעל החלומות" הוא הריאיונות שקיימה עומר שילוח עם אביה, מושא הסרט, בפרויקט הדוקומנטרי השישי של צמד הבמאים פרג' ובן מיור. הסרט ערוך בסדר כרונולוגי פחות או יותר, ומגולל את חייו האישיים והמקצועיים של שילוח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מאץ' מושלם" – ביקורת: רעיון טוב שהיה יכול לקבל ביצוע יותר טוב

"מאץ' מושלם". פדרו פסקל, דקוטה ג'ונסון.

"מאץ' מושלם". פדרו פסקל, דקוטה ג'ונסון. צילום: Atsushi Nishijima.

"מאץ' מושלם" הוא סרט דרמה על רומנטיקה ואהבה בימים אלו. את הסרט ביימה סלין סונג, שביימה והיתה מועמדת לאוסקר על התסריט של "חיים שלמים", אחד הסרטים המוצלחים בשנים האחרונות, ו"מאץ' מושלם" אינו מספיק טוב. יש לו רעיון בסיסי מבטיח ושלושה כוכבים (עם או בלי מרכאות) אך גם לגבי הליהוק יש לי השגות.

ב"מאץ' מושלם" לוסי הרווקה (דקוטה ג'ונסון) עובדת בחברת שידוכים בעיר ניו יורק, לקוחה שלה עומדת להתחתן ולקוחה אחרת מתקשה למצוא מישהו שמוצא חן בעיניה באותה מידה שהיא מוצאת חן בעיניו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מסייה אזנבור" – ביקורת: מבט מוצלח על אישיות נחושה עם חוש הומור

"מסייה אזנבור". טאהר רחים.

"מסייה אזנבור". טאהר רחים. צילום: ANTOINE AGOUDJIAN.

"מסייה אזנבור" הוא סרט צרפתי על הזמר שארל אזנבור. הסרט היה מועמד לארבעה פרסי סזאר: שחקן ראשי, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות ואפקטים חזותיים (בין השאר כי הסרט מתרחש בעבר ונעזרים במחשבים לכך). העיצוב נהדר בכך שהוא משרת את הסיפור מבלי למשוך אליו תשומת לב. רוב הזמן הסרט מתקדם בעניין ונראה שהצליחו לתפוס את האישיות הנחושה וחוש ההומור של הזמר הנודע הפורה מהמוצא הארמני.

מאז ומתמיד נעשו סרטים ביוגרפיים על זמרים. בעקבות ההצלחה של "רפסודיה בוהמית" על פרדי מרקורי ולהקת קווין, ולפניו -במידה פחותה יותר- של "אדית פיאף- החיים בוורוד", זה חזר שוב לאופנה ונאלצנו לסבול את "רוקטמן" על אלטון ג'ון, "ריספקט" על ארית'ה פרנקלין, "אנונימי לגמרי" על בוב דילן וסרטים אחרים, כשיש נוספים בדרך (השנה על ברוס ספרינגסטין, בעתיד על להקת הבי ג'יז). אין הרבה זמרים צרפתיים ידועים בכל העולם כמו אדית פיאף, אך שארל אזנבור הוא טוען רציני לכתר. מעבר לעובדה שלזמרת אדית פיאף היה חלק חשוב בקריירה של אזנבור, לסרט מ-2007 בכיכובה של מריון קוטיאר גם היתה השפעה על הסרט, במעברים בין הקטעים, בסגנון הצילום.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" – ביקורת: לא יותר מבסדר

"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים". פדרו פסקל, ג'וזף קווין.

"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים". פדרו פסקל, ג'וזף קווין.

"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" הוא סרט גיבורי-על של "מארוול" שבעיקרו מנותק משרשרת הסרטים שבאה לפניו. הוא בסדר, לא מצטיין בדבר, לא יוצא מן הכלל אבל הוא עובד.

ב"מארוול" הבינו שהתפוקה שלהם גדולה מדי (הפתעה גדולה), ושאנשים לא כל כך אוהבים להרגיש שהם לא מבינים משהו כי לא צפו בסרט ובסדרה קודמים. אז ימשיך ויהיה הקשר בין הפרויקטים השונים אך לא הדוק ובמקרה של "ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" זה קל כי הסרט מתרחש בסביבות 1970.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דיוקן של אב אבוד" – ביקורת פסטיבל ירושלים: משהו אחר לגמרי ממה שהוצהר

"דיוקן של אב אבוד".

"דיוקן של אב אבוד".

ההבדל המשמעותי, מבחינתי לפחות, בין סרט דוקומנטרי לבין כתבה חדשותית הוא שהכתבה החדשותית עוסקת בדיוק במה שהיא אמורה לעסוק (אחרת היא לא יכולה להיחשב ככתבה מוצלחת) ואילו הסרט הדוקומנטרי לכאורה מצהיר על נושא כלשהו, אבל התוצאה ממש לא מוגבלת למה שהוצהר מראש. במקרים מסוימים, התוצאה תהיה אפילו הפוכה, במידה מסוימת, למה שלכאורה הוצהר מראש.

כך, סרטו המונומנטלי של ורנר הרצוג, "גריזלי מן" (שהגיע למקום ה-98 ברשימת הסרטים הכי טובים של המילניום הנוכחי של הניו יורק טיימס), כביכול עוסק בחיבור בין דב פראי לפעיל למען הדובים, אבל למעשה הוא מוכיח במידה מסוימת שהחיבור בין האדם התרבותי לחיה הפראית הוא פנטסיה בלתי ניתנת למימוש.

וכך גם במקרה של "דיוקן של אב אבוד", מדובר בדוקו שלפי תקצירו ניתן להניח שאנחנו עומדים לצפות בסרט מאוד מסוים, אבל בדיעבד אנחנו מקבלים משהו אחר לגמרי.
בגדול, מדובר ביצירה שמתעדת עשורים שלמים בחייו של בנו של הבמאי גונאר הול ינסן, מלידתו ועד נסיעתו של הילד (שכבר בגר) לברזיל כ-20 ומשהו שנים לאחר מכן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »