"שומרי האגדות".
"שומרי האגדות", אחד מסרטי האנימציה הרבים שמוקרנים כעת בבתי הקולנוע בארץ, מלא קסם והאנימציה שבו יפה, אך כמו סרטים רבים (מדי) הוא ארוך מדי והיה מרוויח מקיצוצים מסוימים.
"שומרי האגדות" הוא הסרט ה-24 של אולפני דרימוורקס, וביים אותו פיטר רמזי, שעד כה עבד כאמן סטוריבורד ("מועדון קרב"). כמו ב"שרק" שלהם, התסריט מבוסס על ספר; אך במקרה הזה לא מדובר בדמויות מתוך אגדות, אלא בדמויות אגדתיות דוגמת פיית השיניים וסנטה קלאוס.
"פיצ' פרפקט". אנה קנדריק, רבל ווילסון.
אם אתם מחפשים אחר סרט נעורים, שהוא גם סרט בנות – משהו כיפי לחג החנוכה – "פיץ' פרפקט" יענה על משאלתכם. הסרט נראה כמו אחיו התאום של סאגת הריקודים "סטפ אפ", רק הפעם בתחום השירה, ולמזלו באופן פחות צעקני ותזזיתי. על אף רמה מינורית של בדיחות חסרות טעם בנושא יציאות גופניות, הסרט מקפיד להישאר תמים ומלא רוח נעורים כך שאם סרטי תחרויות תיכונים עושה לכם את זה, פנו שעה וחצי ותהנו מחוויה קלילה ומטופשת בדיוק במידה הנעימה.
"ראלף ההורס".
"ראלף ההורס" הוא סרט האנימציה השנתי של דיסני, אך האם להיות סרט מצויר של דיסני (עדיין) אומר משהו? לא בטוח. הסרט מהנה, נראה טוב, ויש בו חלקים מוצלחים ובדיחות מצחיקות. אחרי כשעה מימיני ומשמאלי בדקו חבריי מה השעה (לא סימן טוב לְסרט) ולא התאפקתי וראיתי שנותרה בסרט עוד יותר מחצי שעה, וזה לא מצא חן בעיניי. למעשה, זהו סרט האנימציה העלילתי (כלומר, לא כולל את "פנטזיה") הארוך ביותר של דיסני, ואין לו סיבה להיות כל כך ארוך.
זהו סרטו הראשון של הבמאי ריץ' מור, שבתחילת שנות ה-90 ביים כמה מהפרקים הטובים ביותר של הסדרה "משפחת סימפסון", כולל אחד הפרקים הטובים ביותר בתולדות הסדרה: Cape Feare שבו בוב (קלסי גרמר) משתחרר מהכלא ויוצא להרוג את בארט, שעלה על ניסיונו להפליל את קראסטי בפרק מוקדם יותר.
בתחילת הסרט רואים את ההכרזה על סוף היום במשחקייה של מכונות משחקים שצריך לשלם 25 סנט למשחק, שנפוצו בשנות ה-80 ועדיין יש פה ושם גם היום (בעיקר בארה"ב), וחשבתי שזו הולכת להיות גרסת דמויות ממכונות משחק כמו ב"צעצוע של סיפור", מעין מה קורה כשהלקוחות אינם וכולם מסתובבים חופשי. אך זה רק חלק, ולא ממש כך.
"המלכודת". אוליביה ווילד.
"המלכודת" מצליח להיות מותח בסצינות האקשן שלו, אבל גם אותן מקלקל עם תצוגה של זוועות לא נעימות לעיכול, ומסתכם בתור סרט שהיה צריך לדלג על בתי הקולנוע ולהעביר את הזמן לאנשים שמעדיפים לצפות בסרטים בבית.
את "המלכודת" ביים סטפן רוזוביצקי, שקנה לעצמו תהילה הוליוודית בזכות סרטו זוכה פרס האוסקר "הזייפנים" (קראו סקירה מעולה מצד יונתן דורון כאן באידיבי). בפועל, גם "הזייפנים" לא היה סרט מי-יודע-מה, אבל כשהנושא שלך הוא השואה והצלחת לייצר סרט ברמה בינונית לפחות, הפרס הנחשק בכיס שלך.
"בחזרה למשחק". קלינט איסטווד עם איימי אדמס.
"בחזרה למשחק" הוא לא עוד סרט בייסבול על קבוצה מפסידנית ('אנדרדוג', במונח המקצועי) שאיכשהו עושה את הבלתי אפשרי ובסוף הסרט זוכה באליפות. זהו סרט על משחק הבייסבול עצמו, תמצית החיים של אנשים מסוימים – אהבתם האינסופית. אפשר לקרוא לסרט הזה "שיר אהבה לבייסבול", ואין ספק שמי שחי ונושם את הספורט הזה (בעיקר אמריקאים, מה לעשות), יעריך את כל המחוות הקטנות (וגם הגדולות) ששזורות לאורכו.
"בחזרה למשחק", "Trouble With The Curve" במקור, הוא הסרט הראשון שבו קלינט איסטווד מככב מבלי לביים, מאז 1993. אנחנו ציפינו בכלל לסרט שכן איסטווד מביים, ועל כן גם ציפינו לסרט ראוי; ובעוד הבימוי של רוברט לורנס לא איכזב – לא ניתן לומר את אותו הדבר על הופעתו של איסטווד.
"בתוך הבית". ארנסט אומהור.
השאלה 'מהי חווית כתיבה?' עומדת במרכזו של הסרט "בתוך הבית" של פרנסואה אוזון. הסרט מוגדר כמותחן אך מאחר ועיסוקו הוא בחינת האופן בו אנו מתארים את המציאות ולאו דווקא הצגת פיסת מציאות כלשהי, העלילה המותחת הנה רק אמצעי. העיסוק האמיתי של הסרט הוא רתימת הצופה לבחינת האופן בו אנו מספרים סיפור והתוצאה היא סרט משעשע ולא שיגרתי אך גם כזה שמתמיד להשאיר את הקהל בעמדתו כצופה חיצוני ולא מאפשר לו לשקוע לתוך היצירה.
פרנסואה אוזון הוא מהבמאים והתסריטאים הצרפתים הבולטים כיום ("פוטיש – אישה – צעצוע", "8 נשים"). נטייתו לספק נקודת מבט יחודית ונטולת מעצורים על יחסים הכנתה לו מעמד כילד הרע של הקולנוע הצרפתי והוא מוכר גם כבמאי המקפיד לשלב סאטירה והומור חד בסרטיו. מבחינה זו "בתוך הבית" אינו יוצא דופן אך מה שמייחד אותו הוא העמדה שאוזון נוטל בו – הוא אינו מציג בפני הצופה נושא ומזמין אותו לחשוב עליו, כפי שעשה עם "בריכת שחייה", סרט נוסף שלו העוסק בחווית הכתיבה, אלא הוא מצליח לקחת את הצופה יחד עמו להתלבטות אקטיבית בנושא.
"דמדומים 4: שחר מפציע – חלק 2". קריסטן סטוארט, רוברט פטינסון.
"דמדומים 4: שחר מפציע – חלק 2" הוא סרט מפתיע במתח והאימה שהוא מייצר, וכנראה האפקטיבי ביותר בסדרה עבור קהל יעד משני המינים. מדובר בסיום הולם בהחלט לסדרת הסרטים הרומנטית לנוער, גם אם התסריט התפזר הרבה יותר מדי.
זהו הסרט השני שביל קונדון ("נערות החלומות", "קנדימן 2") מביים בסדרת "דמדומים" המצליחה, והוא מצליח למתוח כאן את החבל כמו שאיש לא עשה בסדרת סרטי נוער מוכוונת-המין-הנשי, שאני מצליח לזכור. להבדיל מסדרת סרטי "הארי פוטר", שנפתחה ב-2001 עם שחקנים-ילדים צעירים-ביותר ונסתיימה עשר שנים מאוחר יותר כשגם הקהל וגם השחקנים התבגרו מאד; "דמדומים" אפילו לא ארכה חצי מהטווח הזה.
כך, עוצמת המתח והאימה שמשרה קונדון בסרט האחרון מצליחה להפתיע, ובהתאם, אמנע מלקלקל לצופים שעוד לא ראו בתיאור מעשי האלימות הנוראים שעולים על המסך. בואו רק נאמר שיתדות כסף שהופכים את הערפדים לאבק והיו פופולרים בעלילות ערפדים אחרות ("באפי"! "באפי"!), לא השתתפו בעלילה של "דמדומים 4.2".
"ארץ יבשה". שיה לה'בוף.
"ארץ יבשה" אינו סרט משעמם במיוחד, אך גם אינו סרט מענין במיוחד. האמריקאים מסרבים להניח לתקופת היובש שאסרה על מכירת משקאות אלכוהולים בארה"ב, וממשיכים להערים סדרות וסרטים תקופתיים שיעסקו בנושא, ויהיו יבשים בהתאם.
על "ארץ יבשה" המתרחש בעשור השלישי-רביעי של המאה העשרים בארה"ב, אחראים שני אוסטרלים: הבמאי ג'ון הילקוט, והתסריטאי-מוסיקאי ניק קייב, שכבר עבדו יחד בסרט "ההצעה" (2005). הילקוט ביים את כל שלושת הסרטים שכתב קייב, בדרך כלל ידוע כמוסיקאי מוערך, ובין השני לשלישי גם הספיק לביים את הסרט "הדרך", שגרף כמה וכמה תשבוחות, אך לטעמי היה יבש לא פחות מ"ארץ".
"פרנקנוויני".
"פרנקנוויני" הוא סרט סטופ-מושן (stop motion, שבו עוסקים אנשים בעלי הסבלנות הגדולה בעולם, ולפיו מזיזים בובות במילימטרים ספורים בכל פעם כדי ליצור תנועה רציפה של סרט), שיטה שבה יש לטים ברטון ניסיון כבמאי "חתונת רפאים" וכמפיק "הסיוט שלפני חג המולד" ו"ג'יימס והאפרסק הענק". הסרט נראה מדהים, ויש בו תנועות מצלמה יפות, אפקטים ודמויות מצחיקות עד שלגמרי שוכחים שמדובר בבובות קטנטנות בשחור-לבן. "פרנקנוויני" הוא סרט טים ברטון טיפוסי, עם לא מעט הומור. השעה הראשונה שלו נהדרת, ואז יש עוד 25 דקות.
יש מעט מאוד במאים עם סגנון ייחודי וקל לזיהוי כמו זה של טים ברטון. מספיק לראות פריים מסרט ולדעת שזה סרט שלו. בשנים הראשונות העיצוב שירת את הסיפורים והסרטים שלו: "ביטלג'וס", "באטמן", "המספריים של אדוורד" ועד "סליפי הולו". אך בשנים האחרונות ההשקעה בעיצוב עלתה על איכות הסרטים: "אליס בארץ הפלאות", "צ'רלי בממלכת השוקולד", "צללים אפלים".
"הורג אותם ברכות". בראד פיט.
טרנטינו וגיא ריצ'י הלכו לים ולמען האמת בסרטו החדש של אנדרו דומיניק "הורג אותם ברכות", שניהם טבעו ואיש לא נשאר. מציאות פוליטית מזויפת ומצב כלכלי קשה אמורים היו להיות הרקע לסרט נושך ומטאפורי, אך רצונות לחוד ומציאות לחוד, ובסופו של דבר מדובר בדרמת פשע שמתחילה טוב ומסתיימת בצורה כל כך פשטנית וחסרת פשר, שייתכן ואין טעם להתחיל לצפות בה.
"גן עדן".
ישראליות מלאה בסטיראוטיפים, עדות ומגזרים מציפה את "גן עדן", סרטו הדוקומנטרי החדש של הבמאי רן טל. במשך יותר משנה עקב טל אחר קהל המבקרים המגוון בבריכת הסחנה ונתן למצלמה לקבץ אותם למציאות אחת שהיא קודם כל ישראלית ויותר מהכל אנושית. בעזרת צילומים מרהיבים וצנועים, סיפורים אישיים והרבה שתיקות, מצליח טל לחשוף את הישראליות העממית במערומיה ובד בבד להעניק לה חסד נדיר ורכות.
"סקייפול". דניאל קרייג.
הסרט ה-23 בסדרה של סוכן 007 ג'יימס בונד, "סקייפול", מתהדר סוף סוף בעלילה, דיאלוגים מעניינים, ודמויות קצת יותר מורכבות מאשר מכונות יריה. ההדר הזה מחוויר מאד כאשר מתברר כי הסרט לא סתם הושפע מ"האביר האפל", אלא ממש מחקה אותו בכל המרכיבים החשובים בעלילה.
"סקייפול" הוא לא רק חגיגת 50 השנים של ג'יימס בונד בקולנוע ("ד"ר נו", 1962), אלא נקודת מפנה בתולדותיה הקולנועיות של הדמות. לא עוד סרטים עם דמות קולית שהגברים רוצים לחקות והנשים רוצות שתהיה להן. מעכשיו דעו שלדמות יש עומק והיסטוריה, והסרט החדש הוא ההיפך הגמור מ"קוואנטום של נחמה" (2008) עמוס האקשן ונטול כל דבר אחר (כמו סיפור). "סקייפול" מגיע לאקרנים ארבע שנים אחרי "קוואנטום", בשל הצרות הכלכליות של אולפני MGM, שהכריזו בדרך על פשיטת רגל.