ביקורות קולנוע (עמוד 84)

"ארץ אוז" – ביקורת #1

"ארץ אוז".

הרבה פעמים במהלך הצפיה ב"ארץ אוז" של סאם ריימי, הרגשתי שאני צופה ב"אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון. לשני הסרטים הללו, אשר מבוססים על ספרי פנטסיה שהפכו מקובלים מאד בקרב ילדים, יש כמה אנשי מפתח שהיו מעורבים בשתי ההפקות, ובכללם המפיק ג'ו רות' והארט דיירקטור סטפן דקנט. אבל מי שמנצח על כל המופע הוא כאמור סאם ריימי, ועל כן "ארץ אוז" הוא כמו כל סרטיו האחרונים של הבמאי: סרט בינוני לחלוטין, שהפעם פשוט השתדרג במראה מופלא.

קורות חייו הקולנועיים של ריימי הם די מדהימים: בתור בחור צעיר הוא ביים כמה סרטי אימה שהפכו לקאלט בקרב חובבי הז'אנר, בינהם "מוות אכזרי" (שעומד לקבל חידוש) על שלושת חלקיו. מישהו באולפני סוני וקולומביה חשב שזה מקנה לו את הניסיון הנכון לעבד לקולנוע את גיבור העל השכונתי האהוב "ספיידר-מן", ואכן הסרט הפך להצלחה די מכובדת – חרף היותו בינוני לחלוטין, במקרה הטוב. העובדה שהעיבוד מחדש "ספיידרמן המופלא" פתח אשתקד עם סכום די דומה בקופות בארה"ב, מצביעה על כך שלמותג הקומיקס יש קהל מאד נאמן, ולאו דווקא היתה זו ידו הרמה של ריימי שהצליחה למשוך את הצופים. הווה אומר: כל שהיה על ריימי לעשות הוא לא לפשל בגדול, ואכן הוא הצליח שלא לפשל.

שש שנים חלפו מאז "ספיידר-מן 3", וריימי עושה פסק זמן מהפקה (ובימוי סרט אימה קליל אחד באמצע) כדי לשוב לביים סרטים קלילים לכל המשפחה. הקורבן הפעם: הקוסם מארץ עוץ (או באנגלית: ארץ אוז) מאת ל. פרנק באום. ועל פי האופנה של השנים האחרונות של סרטים-מקדימים (פריקוולים) או עיבודים-מחדש (ריבוּטים), הקוסם מארץ עוץ נבחר לאפשרות הראשונה, תחת ידיהם של מיטשל קפנר ודיויד לינדסי-אבייר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עלטה" – ביקורת

"עלטה". מיכאל אלוני, ניקולאס יעקוב.

סרט הבכורה של הבמאי הישראלי מיכאל מאיר, "עלטה", עולה בימים אלה בבתי הקולנוע בישראל. "עלטה" נמכר להפצה במדינות רבות בעולם ועורר עניין רב בפסטיבלים שונים, כולל פסטיבלי קאן וטורונטו. זכייתו במקום הראשון בפסטיבל חיפה (יחד עם "למלא את החלל"), התקבלה בהפתעה וכעת הגיע זמנו לנסות ולכבוש את הקהל הישראלי. העלילה עוסקת בקשיי הזהות הכרוכים בהומוסקסואליות בחברה פלסטינית ובפלסטיניות בחברה היהודית. הסרט, שברובו מלא חן ונועם, מתקשה לקראת סופו להתמודד עם מורכבות הנושא בו הוא עוסק. כתוצאה, למרות שהוא מרשים, מעניין ואף מקסים בחלקים ניכרים, בסופו של דבר הוא אינו מצליח לגמרי לפדות את ההבטחה שבו.

"עלטה" נוצר בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי וערוץ 10 וכאמור התקבל בזרועות פתוחות ברחבי העולם. מיכאל מאיר הוא כאמור הבמאי מאחורי הסרט וזה לו סרט ראשון באורך מלא. את התסריט כתב מאיר יחד עם יעל שפריר, ויחד עם ליהוא רוטר היה אחראי גם על ההפקה. צילום הסרט נעשה על ידי רן אביעד, ויחד עם הבימוי זכו חלקים אלה להתייחסות משבחת על ידי מבקרים בעולם. לצד זאת, קשה לקחת את המחמאות העולמיות כתעודת ביטחון מאחר וללא קשר לאיכות התוצר, נושא הסרט בפני עצמו מעורר עניין ורושם בצופים שאינם ישראלים. כעת כשהוא מתחיל את דרכו בבתי הקולנוע בישראל, סביר שהסרט יעמוד לאחד ממבחניו הקשים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הכול יחסים" – ביקורת

"הכל יחסים". פול ראד, לסלי מאן.

"הכול יחסים" הוא סרטו הרביעי כבמאי של ג'אד אפטאו, ושתי הדמויות הראשיות שלו (ומספר דמויות משנה מאוד) הופיעו לפני כן בסרטו הטוב ביותר עד היום, "הדייט שתקע אותי". אהבתי את ההתחלות והרעיונות והדמויות ב"בתול בן 40" וב"אנשים מצחיקים" אבל הם היו סרטים ארוכים מדי, מתישים, לא אחידים ברמתם ולא מספיק מצחיקים. "הכול יחסים" סובל במידה פחותה מבעיות דומות, אך הוא טוב מהם, בוגר ומשעשע מאוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פארקר" – ביקורת

"פארקר". ג'ייסון סטאת'ם

בינואר-פברואר 2013 מוקרנים בבתי הקולנוע סרטים בכיכובם של ברוס ויליס, ארנולד שוורצנגר וסילבסטר סטלון ("מת לחיות" החמישי, "עומד אחרון" ו"כדור בראש", בהתאמה). עם שלושתם מופיע בסרטי "הבלתי נשכחים" כוכב הפעולה הצעיר (לעומתם) ג'ייסון סטאת'ם, שמככב ב"פארקר".

"פארקר" הוא הסרט העלילתי ה-13 של הבמאי טיילור האקפורד, שביים מגוון סרטים שכולל דרמה רומנטית ("קצין וג'נטלמן"), ביוגרפיה מוסיקלית ("ריי" על ריי צ'רלס) ומותחן ("סימן חיים" עם ראסל קרואו ומג ראיין). הוא מוכיח את יכולתו גם בסרט הפעולה הזה, בחירה שעל פניו היא מעט משונה מצדו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שנה גג" – ביקורת

"שנה גג". רוז בירן, רייף ספאל.

"שנה גג" מספר את סיפורם של זוג שמיהר להתחתן וכעת, לאור חוסר ההתאמה המובהק ביניהם, נשאלת השאלה האם יצליחו לעבור יחד את שנת הנישואין הראשונה. קומדיה רומנטית בריטית שהדבר הכי טוב שניתן לומר עליה הוא שהיא נעימה לעין ושהעלילה הילדותית אינה מכבידה יתר על המידה. בכל זאת, מאחר והתוצר נסמך על סלחנות הצופה ועל מצב רוח קליל במיוחד, עדיף לשמור את החוויה ל-DVD  הפרטי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קוטלי המכשפות" – ביקורת

"קוטלי המכשפות". ג'רמי רנר.

אם אתם מדמיינים אגדת ילדים קלאסית שעברה עדכון לימינו, תחשבו שוב. התיאור המדויק של "קוטלי המכשפות" הוא עמי ותמי כתירוץ לסרט פעולת אימה, שבינו לבין המקור של האחים גרים אין שום קשר. 90 דקות של סצינות פעולה מהירות ודי בוטות, שאינן מתאימות לילדים וידברו בעיקר למי שאקדחים, דם ואנימציה ממחושבת בווליום גבוה מדי משמחים אותו. על תוכן אין ממש מה לדבר וגם לא על יצירתיות שאינה טכנית. אגדת ילדים שמבקרת בכל מה שפחות מוצלח בשנות ה-2000 והופכת למרחץ דמים בתלת מימד הזקוק לריטלין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חלודה ועצם" – ביקורת

"חלודה ועצם". מריון קוטיאר, מתיאס שונירטס.

"חלודה ועצם" הוא סרט נוסף שמצטרף לשורה ארוכה מדי של סרטים בשנים האחרונות שעשויים מצוין – צילום, עריכה, בימוי, משחק יוצאים מן הכלל – אך יש בהם פגמים, חסרים ו/או חסרונות שמונעים מהם להיות סרטים מצוינים. הסיפור לא "מחזיק" לכל אורך הסרט, משהו לא עובד, והבעיה, כרגיל, נעוצה בתסריט. שם הסרט, אגב, הוא ביטוי בצרפתית שפירושו דבר חסר ערך, שלא נשאר ממנו דבר מלבד… חלודה ועצם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מת לחיות 5: מת לחיות ביום טוב" – ביקורת

"מת לחיות ביום טוב". סבסטיאן קוך, ג'יי קורטני,  ברוס ויליס

הסרט החמישי בסדרת "מת לחיות" הנקרא "מת לחיות ביום טוב" אינו סרט טוב. הסיפור חלש, משפטי המחץ לא מצחיקים ורוב קטעי הפעולה לא מרשימים. זהו הסרט הקצר ביותר בסדרה בהפרש גדול מאוד. בעוד כולם נמשכו יותר משעתיים, הסרט בן פחות מ-100 דקות ובכל זאת הוא מרגיש ארוך מדי. הוא לא רק נופל מכל ארבעת הסרטים הקודמים, הוא פשוט סרט לא טוב בפני עצמו.

ברוס ויליס הפך לכוכב טלוויזיה כשגילם את הדמות החדשנית והמדהימה דיויד אדיסון בסדרה הנפלאה "בלשים בלילה", ובזכות התפקיד הזה – ואחרי שכל שחקן הוליוודי, בערך, דחה את התפקיד של ג'ון מקליין ב"מת לחיות" – הפך לכוכב קולנוע. "מת לחיות" (1988) הוא עדיין סרט פעולה מעולה (ראיתי אותו שוב לפני כשבוע). הסרט הראשון התרחש בגורד שחקים בלוס אנג'לס, "מת לחיות 2" (1990) בנמל תעופה בוושינגטון די-סי ובשניהם הופיעה אשתו של ג'ןו מקליין והזכירו את שני ילדיהם בשמותיהם. "מת לחיות 3" (1995) התרחש ברחובות ניו יורק. 12 שנה חלפו עד הסרט הרביעי, שהופיעה בו לוסי, בתו של ג'ון. "מת לחיות 4" הצליח מאוד בזכות שלושת הסרטים המוצלחים שקדמו לו ועל אף שהיה הכי פחות טוב, אבל אנשים אוהבים לראות את ברוס ויליס כג'ון מקליין. כעת 25 שנה אחרי הסרט הראשון, מגיע הסרט החמישי עם הבן של ג'ון מקליין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מפגשים" – ביקורת

"מפגשים". ג'ון הוקס.

הסרט "מפגשים" מציג את הסיפור האמיתי של מארק אובריאן, משורר שעקב מחלת ילדות שותק כמעט בכל גופו. כאשר בגיל 38 מחליט מארק כי הגיע זמנו לדעת אישה, הוא פונה לסרוגייט (מטפלת מינית), ועל מאמרו המתאר מפגשים אלה מבוססת העלילה. על אף האהדה לה זכה הסרט בפסטיבלי קולנוע שונים, מדובר בסרט שמרכיביו נחמדים אך הם אינם מפותחים מספיק. הסרט נותר פשוט וקטן ומפספס הזדמנות לרגש כפי שהיה צריך וכפי שללא ספק, יכל.

לאחר שחלה בגיל 6 במחלת הפוליו, הופך אובריאן (ג'ון הוקס, "קר עד העצם"), למשותק כמעט בכל חלקי גופו. כתוצאה הוא כבול רוב שעות היום לריאת ברזל המסייעת לו לנשום ונסמך על טיפול צמוד. כאשר אובריאן מפתח רגשות לאחת מהמטפלות שלו, גבריותו מתחילה להעסיק אותו יותר ויותר. המשורר המשותק, שמעולם לא התנסה במגע מיני, מחליט לנסות ולאבד את בתוליו ובעקבות כך הוא פונה לסרוגייט (הלן הנט, "מה נשים רוצות"), המסייעת לו לבחון את מיניותו.

על מפגשים אלה כתב אובריאן מאמר אותו עיבד בן לוין לתסריט. לוין גם ביים את הסרט והתוצר מוגדר כאחד הסרטים העצמאיים הבולטים של 2012 (זוכה פרס חבר השופטים ובחירת הקהל בפסטיבל סאנדאנס ועוד). לצד קרדיטים אלה, ראוי לציין שלמעשה "מפגשים" היה יכול להיות סרט גדול הרבה יותר ומאחר ולוין הוא בעל תפקיד מפתח ביצירה, האצבע המאשימה על כל מה שקטן ולא מפותח בו, מופנית אליו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עלובי החיים" – ביקורת

"עלובי החיים". אן האת'וואי.

נטלי: "עלובי החיים"הוא סרט טוב עבור מי שמבין לאן הוא מגיע ומה המשמעות של עיבוד הוליוודי חדש למחזמר מפורסם. בהקשר הזה חשוב לי לציין שלא ברורים לי כל הקיטורים ולא הגעתי לעומק דעתן של הביקורות אשר כותרתן מכילות את המילים "ארוך", "מייגע" או "משעמם". התחושה שלי היא שאנשים בימינו כבר לא יודעים לפרגן כשהם רואים משהו מושקע, ומחפשים את התכונות הרעות בכל דבר. נכון, יש בהחלט תכונות "רעות" למכביר. אבל מתחת לכל ה"ארוך", "מייגע" או "משעמם" מסתתר עיבוד יפהפה, עם שחקנים מוצלחים (ברובם) שתפקידם בסרט בהחלט מעורר פליאה (חיובית) ובעיקר חוסר פחד להתמודד עם מחזמר מהמפורסמים בעולם. בעניין הזה אני מורידה את הכובע. שאפו.

קשה להאמין שמישהו לא מכיר את ההיסטוריה של "עלובי החיים", ובכל זאת, להלן סקירה קצרצרה: באופן מפתיע (לא באמת) הסרט/המחזמר/איך-שלא-תקראו-לזה מבוסס במקור על ספר שכתב הסופר הצרפתי ויקטור הוגו בשנת 1862. השנה חשובה, שכן מדובר ב- 40 שנים אחרי המהפכה הצרפתית, כאשר צרפת הייתה בין רפובליקה ומונרכיה ובינתיים העוני שלט ואנשים מתו מרעב. הסרט הנוכחי הוא הפקה בריטית-אמריקאית המבוססת, מן הסתם, על ספרו של הוגו ועל המחזמר (בעל אותו השם) מאת אלאן בובליל וקלוד-מישל שנברג.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הטבחית של הנשיא" – ביקורת

"הטבחית של הנשיא". קתרין פרו.

בסרט שעוסק בהכנת אוכל ונקרא "הטבחית של הנשיא" מתבקש להשתמש בדימויים מתחום המזון, ובכל זאת אעשה זאת. סרט הדרמה הצרפתי "הטבחית של הנשיא" דומה למאכל טעים אך לא משביע. משום מה הסרט "עובד" על אף שהוא חסר תוכן ולא ממש מספר סיפור כלשהו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"היצ'קוק" – ביקורת

"היצ'קוק".

אחד הנושאים האהובים על יוצרי סרטים הם סרטים על הפקת סרטים. אלפרד היצ'קוק, אחד הבמאים המפורסמים אי פעם, היה ידוע עוד בחייו בזכות סרטי המתח שלו, הופעות האורח שלו בסרטיו, הצללית שלו, ההומור השחור שלו ואהבתו למשחקי מילים. הבמאי הבריטי המצליח שעבר לעבוד בהוליווד, ביים שוברי קופות וסרטים מוערכים ומעולם לא זכה באוסקר, ידע עליות ונפילות בקריירה שלו. כעת מגיע לקולנוע "היצ'קוק" שמתמקד בהפקת הסרט "פסיכו" (1960).

הסרט מורכב משלושה חלקים, לפי סדר העניין: הבמאי הדגול אלפרד היצ'קוק מחפש פרויקט, מוצא את "פסיכו" וסביב הפקת הסרט והפצתו; מערכת היחסים של אלפרד עם אלמה אשתו שליוותה וסייעה לו בקריירה לו; וקטעים מרגיזים ומיותרים לגמרי שבהם משוחח היצ'קוק עם רוחו של אד גין, הרוצח שהיווה השראה לספר "פסיכו".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »