"גן עדן".
ישראליות מלאה בסטיראוטיפים, עדות ומגזרים מציפה את "גן עדן", סרטו הדוקומנטרי החדש של הבמאי רן טל. במשך יותר משנה עקב טל אחר קהל המבקרים המגוון בבריכת הסחנה ונתן למצלמה לקבץ אותם למציאות אחת שהיא קודם כל ישראלית ויותר מהכל אנושית. בעזרת צילומים מרהיבים וצנועים, סיפורים אישיים והרבה שתיקות, מצליח טל לחשוף את הישראליות העממית במערומיה ובד בבד להעניק לה חסד נדיר ורכות.
אביב אלוש עם רומי אבולעפיה, מתוך "אלנבי".
הכוכב העולה אביב אלוש ("אלנבי", "תא גורדין") לוהק לתפקיד הראשי בסרט "כיפה אדומה" של ארנון צדוק. את התסריט לסרטו הבא של צדוק ("ניקה") כתב ערן ב.י ("גיבורים קטנים").
אלוש יגלם עבריין מרוקאי בשם זאב אבוטבול, שישב מספר שנים בכלא הרוסי, וכעת חוזר לישראל. הימים השתנו, המאפיה הרוסית בעלייה ואבוטבול הוא בדיוק האיש להחזיר למאפיה המרוקאית את תהילתה. על מנת לחסל את הבוס הרוסי השמור של המאפיה מגייס ומפתה אבוטבול את נערה בת 17 בשם קטיה, על מנת שתבצע את ההתנקשות. השם "כיפה אדומה" מתיחס למושג בעולם הפשע שמשמעו חיסול בידי אדם קרוב, אך גם מתאר את מערכת היחסים בין אבוטבול לקטיה.
טרם נקבעו תאריכים לתחילת ההפקה של הסרט, אשר יופק בידי עמית ודורון ערן.
"זייתון". סטיבן דורף עם עבדאללה אל אקל.
הסרט הישראלי "זייתון" של ערן ריקליס נמכר להפצה באנגליה בידי חברת 'ארטיפישל איי' (Artificial Eye). על המכירה היתה אחראית חברת Pathé, שגם תטפל בהפצתו בצרפת. הסרט כבר נמכר להפצה בגרמניה ובאוסטריה דרך Senator/Telepool, ביפן דרך CCC ובפולין דרך Kinoswiat.
עלילת הסרט מספרת על ברית לא-שגרתית בין פליט פלשתיני בן 12 לבין טייס קרב ישראלי (סטיבן דורף, "נקודת שבירה") שמטוסו הופל בביירות של שנת 1982. חוסר האמון הראשוני בינהם מתפתח לכדי ידידות שפורצת דרך מילוט החוצה מלבנון אל מקום ששניהם קוראים לו בית.
"זייתון" הוקרן בפסטיבל טורונטו וקטף את הפרס השלישי של קטגורית פרסי הקהל. באנגליה הוקרן בפסטיבל לונדון BFI, והוא עתיד להיות מוקרן בפסטיבל האנגלי לסרטים יהודים, כמו גם בפסטיבל AFI האמריקאי.
"סברי מרנן". יהורם גאון, יונה אליאן, רותם אבוהב, דביר בנדק, סנדרה שדה, טוביה צפיר.
רשת הטלויזיה האמריקאית ABC רכשה את הזכויות ותחל בפיתוח גרסה משלה לסדרה הישראלית "סברי מרנן" שתיקרא "שבטים" (ש.ל.ר, Tribes). על ההפקה אמונים גרג מאלינס ("איך פגשתי את אמא", "חברים") וסוני פיקצ'רס טלויזיה (Sony Pictures TV).
העלילה של הסדרה חובקת משפחה ישראלית רגילה, שבכל פרק נודדת אל חיק המשפחה המורחבת – פעם זו של הבעל ופעם זו של האישה. יהורם גאון, יונה אליאן, דביר בנדק, רותם אבוהב, סנדרה שדה וטוביה צפיר מככבים בגרסה הישראלית שלא זכתה לשבחי הביקורת (בצדק) אבל בהחלט הצליחה בתחום הרייטינג בזכיינית ערוץ 2 קשת.
אודי פרסי.
אודי פרסי עומד בפני שינויים גדולים בחיים שלו. בשבוע הבא יחגוג את יום הולדתו ה-30, בסוף השנה הוא יתחתן, והחל ממחר (ה') יוקרן בבתי הקולנוע בארץ הסרט "חדר 514" שבו הוא מככב.
רובו המוחץ של "חדר 514" מתרחש בחדר אחד, חקר חקירות צבאי, והוא עוקב אחרי החוקרת הצבאית אנה, שאותה מגלמת אסיה נייפלד (ושהיתה מועמדת על התפקיד לפרס אופיר). פרסי מגלם מ"פ המואשם בהתנהגות אלימה, ורגע השיא בסרט שייך לו. את הסרט כתב וביים שרון בר-זיו ומשחקים בו גם גיא קפולניק, אוהד הול ורפי קלמר.
איך הגיע אליך התפקיד הזה?
"אני הגעתי אל שרון עם הסרט הזה. שרון בחן כל מיני שחקנים, ובא אליי שחקן, חבר טוב שלי, שאני אכין אותו לתפקיד בסרט."
לתפקיד שלך?
"לאחד משני תפקידים. אחרי שעזרתי לו להיבחן, והוא לא התקבל, ביקשתי ממנו רשות לפנות לבמאי. הוא חבר טוב מאוד, ולא היתה לו שום בעיה עם זה, ושלחתי לשרון הודעה שקראתי את הטקסטים שלו ונראה לי שאני מתאים לאחד התפקידים ומאוד אשמח שהוא יראה אותי. לקח לו כמעט איזה חודש לחזור אליי. הוא עשה לי משהו כמו חמישה אודישנים."
אודי פרסי עם אסיה נייפלד בסרט "חדר 514".
באופן יוצא מן הכלל לסרטים בכלל ולסרטים ישראלים בפרט, קדם לצילומים של "חדר 514" תהליך חזרות של חמישה חודשים. הצילומים התפרשו על ארבעה ימים וחצי בלבד. תאר לי את תהליך החזרות.
"לסרט יש אמירה פוליטית אבל לא דיברנו בכלל על פוליטיקה. דיברנו על אנשים, על פחדים, על רצונות, ולא התעסקנו בפוליטיקה."
ואז כשהגעת לצילומים, מה הרגשת?
"באנו מוכנים, באנו לקרב. אני באתי לקרב, להילחם על המקום שלי. שרון נתן לנו מצע של ביטחון, שיכולנו להפתיע אחד את השני והוא הלך אתנו. הוא במאי מוכשר והוא יכול לדבר אתך על ין ויאנג אבל בסופו של דבר הוא במאי פרקטי בצילומים, וזאת מתנה לכל שחקן."
הסרט נהנה מהמשיכה בשנים האחרונות בחו"ל לסרטים ישראלים. הוא נקנה להפצה בארה"ב, והוא הוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, כולל בקאן, בהולנד ובטורקיה. אילו תגובות אתה קיבלת?
"התגובות בעולם מדהימות. אנשים תפסו אותי ויכלו לדבר על הסרט שעות, ועל התפקיד שעשיתי. סרטים שקשורים לצבא מעניינים אנשים בחו"ל. כל שיח של ימין-שמאל מעניין אנשים מבחוץ."
אודי פרסי הוא יליד בת ים, ובגיל 13 עבר עם משפחתו לראשון לציון. הוא היה ילד מופנם וביישן, אחד שלא חלם מאז גיל שלוש לבדר את ההמונים. ובכל זאת, לקראת סוף השירות הצבאי שלו כחייל קרבי ערך רשימה של עשרה חלומות, דברים שהוא רוצה להגשים ובראש הרשימה כתב: להיות בצוות הווי ובידור במלון באילת; הדבר השני ברשימה היה לטוס לאוסטרליה. כמעט עשור לאחר מכן, הוא עדיין לא הגיע לדבר השני ברשימה כיוון שתחת שמי אילת, על שפת בריכה של מלון, התאהב בעולם הבמה.
אודי פרסי עם יהלי פרידמן מתוך "10% ילדה שלי". צילום: יעל לב-רם
הוא למד בסמינר הקיבוצים שלוש שנים משחק ושלוש שנים נוספות כדי להוציא תואר ראשון בבימוי והוראת תאטרון. אחרי תפקידים בהצגות פרינג' ובתאטרון הקאמרי ("האריסטוקרטים"), הגיע תפקיד ראשון גדול בסרט ישראלי. "חדר 514" צולם לפני כשנתיים ומאז הספיק גם להופיע בתפקיד קטן ב"העולם מצחיק" של שמי זרחין, לשחק בתפקיד ראשי בסרט נוסף, והוא ממשיך להופיע בתאטרון.
מה הפרויקטים הבאים שלך?
"צילמתי סרט שכתב וביים אורי בר-און ושנקרא "10% ילדה שלי". הוא נמצא בשלבי עריכה ואמור לצאת בשנה הבאה. אני מגלם את ניקו, החבר החדש של אמא של פראני בת ה-7. בכל פעם אנחנו פוגשים דמויות אחרות בתל אביב, שאותן מגלמים עידן אלתרמן, ורד פלדמן, גור בנטביץ' ואורי קלאוזנר."
"המטרה שלי היא לא תהילה. המטרה היא להתעסק בדמויות מורכבות ולנסות לספר איזה סיפור דרך הדברים שאני עברתי בחיים, שנפגשים ביחד עם הסיפור, ולספר את זה לקהל. כשאני קורא מחזה, או דברים שאני קורא ומרגשים אותי, בא לי לתת את המתנה הזאת גם לאנשים אחרים, וזה חלק מהדבר הזה."
אתה גם מלמד.
"חשוב לי להתעסק בהוראה. אני מלמד משחק בסמינר הקיבוצים, גם במכינה וגם קורס בוגרים פרטי שאני פותח. הייתי חודש וחצי אצל אוונה צ'בק בלימודים בלוס אנג'לס. היא נחשבת לאחת ממנחי השחקנים הגדולים ביותר היום. עשיתי סצנות אצלה בסטודיו עם שחקנים שהם כוכבים גדולים ביוון, באיטליה, בצרפת, באוסטרליה, בגרמניה… זו היתה מהחוויות היותר משמעותיות שעברתי בחיים שלי. היא פשוט מורה מדהימה. הייתי על גג העולם אצלה, החוויה לעבוד איתה ולקבל ממנה פידבק תרמה בעיקר לחיזוק הערך העצמי שלי והגושפנקה שאני במקום הנכון ובזמן הנכון."
חדר 514
ישראל, 2012
הפצה: החל מה-25.10.2012 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
"למלא את החלל". הדס ירון.
הסרט הישראלי "למלא את החלל" עלה בסוף השבוע האחרון להקרנות ברחבי הארץ, ושבר קופות: למעלה מ-30 אלף צופים צפו בסרט ב-31 בתי קולנוע, לפי דיווח של ההפקה. מדובר בסרט הביכורים של רמה בורשטין, חוזרת בתשובה שגם ביימה סרט על המגזר החרדי, והסכימה להקרין אותו ברחבי הארץ שלא בין כניסת ליציאת השבת. לשם השוואה, "הערת שוליים" של יוסף סידר פתח מול כ-20 אלף צופים ללא 'הפסקות' במהלך סוף השבוע הראשון שלו ביוני אשתקד, והסרט "העולם מצחיק" של שמי זרחין פתח מול כ-19 אלף צופים ביוני השנה.
אפשר להתווכח האם "למלא את החלל" מסחרי יותר מ"הערת שוליים", אבל ודאי לא בהשוואה ל"העולם מצחיק". מה גרם להפצה העצמאית של סרט ביכורים מבית אסף אמיר ו'נורמה הפקות' שלו, להצליח יותר משתי הפצות של הענקית 'יונייטד קינג', עם במאים מבוססים? -שימוש מצוין במומנטום.
"נויורק". איתי תורג'מן.
השחקנית אורנה בנאי ("אמאל'ה") תגלם את אימו של איתי תורג'מן ("הדילרים", "הישרדות VIP") בסדרה "זמר מזרחי" שאמורה להתחיל את צילומיה בימים אלה עבור זכיינית ערוץ 2, קשת. מדובר בסדרה הראשונה שבנאי תככב עבור הזכיינית, מאז הפיצוץ מאחורי תפקידה בסרט "זוהי סדום".
בסדרה, שמשווקת בתעשיה בתור הגרסה הישראלית ל"פמליה", תורג'מן יגלם זמר מזרחי שכובש יחד עם שלושת חבריו את הז'אנר המוסיקלי.
קשת ככל הנראה הכניסה את ההפקה להילוך מהיר, ולצד פרק פיילוט שאמור להצטלם בימים אלה, הסדרה צפויה לעלות בתחילת-אמצע 2013 לשידור. הזכיינית ודאי מנסה לא לפספס מדי את המומנטום היח"צני סביב תורג'מן, כוכב עונת ה-VIP האחרונה של "הישרדות" בערוץ 10, שבנתה לו מוניטין אופי בעיתי-משהו.
"בשם הכסף". יהודה לוי.
יש בארץ שחקנים שיכולים לשאת סרט לבדם, אני טוען כנגד המאמר שפורסם בוואלה תחת הכותרת: "למה אין בארץ שחקנים שיכולים לשאת סרט לבדם?" הבעיה היא לא בשחקנים, הבעיה היא בסרטים וביוצרים שלהם, שמרביתם לא עושים סרטים מסחריים אלא סרטים שקורצים לאירופה, לפסטיבלים, לאיכות-בכאילו.
בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה הקודמת, מנחם גולן, יצחק שני, אורי זוהר ונוספים – הפיקו סרטים שהציבור הישראלי רצה לראות. לגולן יש בין היתר את "קזבלן", "מבצע יונתן" ו"אסקימו לימון", לזוהר את "מוישה ונטילטור" ו"מציצים", ולשני יש את "עזית הכלבה הצנחנית", "גבעת חלפון אינה עונה", "אלכס חולה אהבה" ו"חמש מאות אלף שחור". הסרטים הללו לא רק הצליחו בזמנם, אלא הפכו לקלאסיקות שמשפטים מהם טבועים במרבית הציבור הישראלי על כל גילאיו, עד היום.
לא כל הסרטים של המפיקים המסחריים עברו את מבחן הביקורת, וגם לא התקבלו לפסטיבלים יוקרתיים בחו"ל. הם נועדו לשעשע את הציבור, ולהרוויח כסף עבור המפיק – ולו כמעט רק בשביל להפיק את הסרט הבא ולא להשמין את כיסו (גולן וזוהר במיוחד – הראשון עשה זאת כדי ליצור את הלהיט הבא, ואילו השני עשה זאת כדי ליצור את סרטיו האישיים יותר וה'איכותיים' יותר).
"גבעת חלפון אינה עונה". שייקה לוי וישראל פוליאקוב.
בשלהי שנות השמונים ובמהלך כל שנות התשעים של המאה הקודמת, הקולנוע הישראלי חווה ירידה משמעותית בתכניו המסחריים. הסרטים כבר לא היו מצחיקים, גולן הפיק את סרטיו בארה"ב ("קפטן אמריקה" של 91' בינהם), זוהר חזר בתשובה והתנתק מעולם היצירה הקולנועית הבידורית ושני התמקד בפעילות בתי הקולנוע והפצת הסרטים מחו"ל שאישתו בחרה (חברת 'לב סרטים ובתי קולנוע' כיום).
המפיקים המסחריים גוועו, ועם פעילותם הנמרצת של קרן הקולנוע הישראלי והסכם קו-פרודוקציה עם צרפת, עלה מעמדו של הקולנוע האיכותי בישראל. סרטים ישראלים החלו להתקבל בקצב מהיר יותר לפסטיבלים נחשבים בעולם, קצרו שבחים וטיפחו דור של קולנוענים שמבקשים לעשות קולנוע 'עבור' חו"ל.
כוכבים מוכרים כאנשים שהציבור הרחב בא לצפות בהם שוב ושוב. הם לא חייבים לרצות את הקהל בכל הזדמנות, אבל כדאי להם להראות נוכחות מעניינת לעיתים תכופות מספיק כדי שלא ישכחו אותם. טום קרוז לא בנה את מעמד כוכב העל ש(היה?)לו על "צבע הכסף" של סקורסזה וגם לא על "נולד בארבעה ביולי" של אוליבר סטון. הוא בנה את מעמד הכוכב על סרטים כמו "שעשועים מסוכנים" ו"אהבה בשחקים". סרטים שבהם גברים רצו להיות כמוהו ונשים רצו להיאהב על ידו. יד ביד הוא גם מיצב עצמו כשחקן מצטיין עם הסרטים שהוזכרו קודם, כמו גם "איש הגשם" ו"בחורים טובים" למשל; אבל לא ויתר על ההזדמנויות להישאר כוכב בעיני הקהל עם "משימה בלתי אפשרית" ו"הפירמה".
"משימה בלתי אפשרית 4". טום קרוז.
היו שחקנים שזכו למעמד של כוכב, אבל לא של כוכב קולנוע. מדורי הרכילות דאגו לעדכן את הציבור במעשיהם של השחקנים ולשמור על ניצוץ הכוכב שלהם זוהר, אך זה עדיין לא אמר שהם הצליחו (או ניסו) להביא את הקהל לבתי הקולנוע. ג'וני דפ הוא דוגמה מובהקת לשחקן שכזה. דפ זכה למעמד של כוכב בזכות סדרת הטלויזיה "רחוב ג'אמפ 21" (מוקדם יותר השנה יצא סרט המבוסס על הסדרה), ושמר על המעמד בזכות מדורי הרכילות (עם רומנים והצעות נישואין מרובות, כמו גם פרשיות סמים וכו') אבל בתוך כמעט 20 שנה של קריירה, רק סרט אחד בכיכובו הרוויח יותר מ-12.5 מיליון דולר בסופ"ש הבכורה שלו ("סליפי הולו", 1999). גם אחרי ההצלחה הכבירה של "שודדי הקאריביים" (2003), היה לו קשה למשוך קהל לשאר הסרטים המסחריים בכיכובו ("התייר", "יומן הרום").
נינט טייב שהוזכרה במאמר בוואלה, אינה שונה מג'וני דפ במקרה הזה. היא כוכבת מדורי הרכילות ונחשבת ל'מאמי הלאומית' – חביבת הנשים. אבל כדי למשוך את גדודי המעריצות שלה לבתי הקולנוע, היה עליה לככב בסרט שידבר אליהן. סרט הפעולה "קירות" שבחרה ומן הסתם קהל היעד שלו הוא גברים – לא יכל להיות רחוק יותר ממה שהמעריצות שלה היו מוכנות לעשות למענה. כך קרה שהסרט בכיכובה של טייב לא משך יותר צופים מ"סוף העולם שמאלה" לו שרה את שיר הנושא (למעלה מ-400 אלף צופים).
"קירות". נינט טייב. צילום: ורד אדיר.
עד כה הבנו שכדי להיות כוכב קולנוע, כדאי להופיע לעיתים תכופות מספיק בסרטים שהקהל הרחב עשוי לרצות לראות; אבל צריך לשים לב לבחירה הגיונית שהולמת את המעריצים של הכוכב, וגם צריך להיזהר בין הגדרה של כוכב לבין הגדרה של כוכב קולנוע.
בארץ, לשחקן הישראלי אין בימינו אפשרות לבחור לככב בסרטים קלילים שפוטנציאל הפניה שלהם לקהל הרחב הוא גדול. מרבית הסרטים הם דרמתים, האוירה בתעשיה היא ששחקן צריך להיות רציני ואיכותי, וגם אם מישהו בוחר לככב בסרטים לקהל – הוא חלק מאנסמבל ענק. קשה אם כך לשחקן הישראלי למצוא דרכים לבלוט ולמשוך את הקהל הרחב בזכות עצמו. אם אין לך הזדמנויות למשוך את הקהל הרחב בשביל ובזכות עצמך, איך תספח לעצמך תואר של כוכב קולנוע?
"סשן". בר רפאלי.
כותב המאמר בוואלה מזכיר סרטים שכוכבים ישראלים עומדים בראשם ועליהם נתלים יחסי הציבור של הסרט. אבל כמו בארה"ב, גם בארץ – אם הסרט לא טוב, הקהל לא ינהר לצפות בו בקולנוע. ואם הסרט לא מתאים לקהל רחב מספיק, גם אז הוא לא יהפוך להצלחה כלכלית מסחררת:
– "פובידיליה" הוא סרט קטן ובדיוני שבוחן אגורופוב העובר למציאות שהיא בין המחשב לטלויזיה. בארה"ב, סרטי מדע בדיוני הם הסרטים הכי פחות מצליחים בקופות (אפילו פחות מסרטי אימה).
– "סשן" נחבט בידי המבקרים כאחד הסרטים הגרועים ביותר שיד ישראלית נגעה בו. "הפנטסיה הגדולה של סימיקו הקטן" לא היה רחוק משם.
– "קירות" הוא סרט פעולה שהכוכבת הראשית שלו היא אישה. גם בארה"ב, סרטים שכאלה לא מצליחים מדי (וראו "קולומביאנה" וכדומה).
– "חסר מנוחה" הוא סרט דרמה עצוב ועגום (וסרט לא טוב באופן כללי) שאינו נופל בקטגוריה של סרט קליל עם פוטנציאל לקהל הרחב.
– "עיניים פקוחות" הוא סרט דרמה על דילמות של גברים בקהילה החרדית שפונה לפלח אוכלוסיה מאד ממוקד: הקהילה ההומו-לסבית. גם כן אינו נופל בקטגוריה של סרט קליל עם פוטנציאל לקהל הרחב.
עוד במאמר בוואלה, המלהקת אורית אזולאי מונה קשר בודד של השחקנים ההוליוודים עם הקהל שלהם: "המגע היחיד שלהם עם הקהל הוא בפרמיירות עם שטיח אדום." שלל תמונות הרכילות שעולות מדי יום לאינטרנט דווקא מציבות את השחקנים ההוליוודים במצב שונה: גם הם קונים בסופרמרקט, שותים קפה בסטארבקס, ומסתובבים בשדרות חנויות שכל אדם אחר יכול ללכת אליהן. וגם בהוליווד, כוכבים משתתפים בהצגות, בטקסים ובפרסומות, חרף העובדה ששכרם לסרט אחד הוא גבוה יותר. הסיבה נעוצה בהגדלת כל אורח החיים בהתאם. אם כאן הכסף שמרוויח שחקן פופולרי אולי מספיק לו לתחזק דירה בתל אביב; בהוליווד הוא מתחזק אחוזה בבוורלי הילס, בהוליווד מאונטנס או במנהטן (ואולי בכלל כולם יחד). זה עסק יקר, וצריך תזרים מזומנים קבוע כדי לשמור על אורח חיים שכזה. יש כאלה שגם עושים את זה בשביל הכיף ואהבת המקצוע.
יחסי הגומלין של כוכב הוליוודי עם הסרט שבו הוא מככב לא נגמרים בהופעה על שטיח אדום. הסרט לא חושש להישען על הכוכב, וזה מתגמל אותו בקידום פעיל: ריאיונות בפני כלי תקשורת רבים ושונים, משיכת באזז באמצעות הגעה לפסטיבלים ואירועי הקרנה שונים והשתתפות בפאנלים וריאיונות תוך כדי, שיתוף התקשורת בחדשות אודותיהם (רכילותיות ומקצועיות כאחד) כדי שיוזכר הסרט הנוכחי, וכדומה. בארץ, המצב די שונה.
קאסט הסרט "פעם הייתי" בפרימיירה החגיגית. לא היה קהל שיריע ויבקש חתימות. צילום: רפי דלויה.
בארץ, הסרט אינו מטפח חשיבות להופעתו של השחקן בסרט, והשחקן משיב וממשיך לפרויקטים אחרים (התיאטרון, בדרך כלל). עם הקריאה לדגל (הצורך לקדם את הסרט), השחקן בארץ אינו מעניק ריאיונות רבים לכלי התקשורת, אינו מספיק חדשות טריות על עצמו (התעשיה אף מתנהגת לרוב כמו השב"כ בענין עתידם של השחקנים), ואינו מרבה להסתובב עם הסרט בפסטיבלים – וגם אילו כן היה, לא היה לו יותר מדי מה לעשות בנידון: פסטיבלים בארץ לא יודעים לעשות יחסי ציבור הולמים, אינם הופכים את אירועי ההגעה לפסטיבל לחגיגה של ממש, ואינם נוהגים לקיים פאנלים בהשתתפות הבמאי והשחקנים, שיספקו כותרות לתקשורת. גם הפרימיירות הן אירועים סגורים לצלמים, לכתבים ולמקורבי ההפקה, כך שאף ציבור אינו עומד בשום פתח של פרימיירה ומבקש חתימה מהשחקנים – בטח שלא מריע להם. אם לא עושים באמת ענין מהופעתו של השחקן בסרט, כיצד מצפים אם כן שהקהל ידע עליה?
מי שכן אמון על קידום הסרט באופן הרציני ביותר, הוא במאי הסרט. הבמאי מציג את הסרט בפסטיבלים, מתראיין לכל מי שמוכן להקשיב, מסתובב עם הסרט בין פסטיבלים ובין אולמות הקרנה, מקיים שיחות ודיונים לפני ואחרי הקרנות, ושמו לרוב מתנוסס בראש פרסומי הסרט (ביחוד אם זה לא סרט ביכורים). כך יוצא שהבמאים הופכים למותגים שמתאר יאיר רוה בהמשך המאמר בוואלה; ולא השחקנים. הבמאים הם גם אלו שנותנים את הטון של הסרט, ולכן הקהל רגיל שסרטים מאת אבי נשר, שמי זרחין ויוסף סידר הם קלילים ומהנים. הוא ממש מצפה לכך מהמותג, כמו שהוא מצפה לקומדיה ברמה השכלית החביבה עליו מאת המותג 'ארץ נהדרת'.
גורמי יחסי ציבור בארץ טוענים כי אין זה המצב, ויש משקל שווה של קידום הסרט בין הבמאי לבין השחקנים. בפועל, מניסיוני האישי בבחינת התקשורת באופן קבוע, לא ניכר כי זה המצב, זאת למרות שיש במאי אחד ולפעמים שלושה שחקנים שעומדים במרכז העלילה.
יש לנו כוכבי קולנוע ישראלים! אושרי כהן הוא כזה למשל. הוא בוחר את התפקידים שלו כהלכה, והסרטים בכיכובו מצליחים יפה מאד בקופות. קהל רב נהר לבתי הקולנוע, לצפות בסרטיו "הכוכבים של שלומי" (גם בשל השילוב עם מותג הבמאי שמי זרחין), "בופור" (שזכה למגה-פרסום בזכות סוגית השירות הצבאי של כהן ושל חבריו לקאסט), ו"איים אבודים" (הסרט שהוביל מיכאל מושונוב, אבל זהר בו כהן). גם לחזרה שלו לטלויזיה ב"נויורק", הצליח אושרי כהן למשוך קהל צופים מכובד.
"בופור". אושרי כהן.
יש לנו גם כוכבי קולנוע ישראלים פוטנציאלים. רן דנקר (שעשה חיל בטלויזיה עם "דני הוליווד", "השיר שלנו" ו"תא גורדין") ועוז זהבי ("עספור") יכולים להביא קהל רב, אם רק היו בוחרים פרויקטים שמתאימים לקהל היעד שהם מסוגלים להביא. אבל על המסך הגדול הם מעדיפים להתמקצע ולשדר איכות, במקום לשרת את הקופה ואת מעמדם. הם הולכים על תפקידים דרמתים ותפקידים שלא כל גבר מתחבר אליהם ורוצה להיות כמוהם (למשל תפקידים של הומוסקסואלים). התוצאה היא שהם נשארים בתור פוטנציאל בלבד, בשלב זה, וחבל. עכשיו נראה מה אביב אלוש יבחר לעשות אחרי הצלחת הסדרות "אלנבי" ו"תא גורדין" בכיכובו.
כותרת המאמר הזה (בעקבות המאמר עליו זה מגיב), טוענת שיש שחקנים ישראלים שיכולים לשאת סרט לבדם – וכך אנחנו מרחיבים מאד את מעגל הנבחרים שלנו: יפתח קליין עשה עבודה מצוינת בהחזקת החצי שלו ב"השוטר". גם אלי פיניש עשה עבודה מעולה ב"העולם מצחיק", ואדיר מילר גרף שבחים על "פעם הייתי". ואם יאיר רוה הזכיר במאמר בוואלה את וויל סמית', אני מרגיש בטוח להזכיר גם את ליאור אשכנזי (הצעיר ממנו בשנה).
"עמוד 68". איתי זבולון עם תמר אלקן.
סרט הגמר הישראלי "עמוד 68" של גלעד דויטש, קטף את הפרס השני לסרט חביב הקהל של פסטיבל מנהיים 'ברמודה שורטס' 2012 (הראשון במספר), בגרמניה. הפסטיבל מקרין שלושה סרטים מכל אחת מהערים-התאומות של העיר מנהיים, ובינהן העיר חיפה בה מתרחש סרטו של דויטש.
עלילת "עמוד 68" מתחילה בתוך קרון של הכרמלית בחיפה, בו נועם (איתי זבולון, "כבוד אחרון") פוגש במאיה (תמר אלקן, "גיא אוני"). ספר שהוא קורא מושך את תשומת לבה, ועל רקע נופיה הקסומים של חיפה נוצר חיבור חד-פעמי, אולי אהבה, בין שני צעירים בודדים עם מחשבות אובדניות.
הסרט הוא פרויקט הגמר של דויטש מבית הספר לקולנוע סם שפיגל. שני הסרטים הישראלים האחרים שיצגו את חיפה בפסטיבל הם: "תחנה אחרונה" של גלעד רייכנבאום, ו"גאות" של קרן אלכסנדרוני.
רוני קידר.
הוכרזו חמשת הזוכים בפרס אמנות הקולנוע מטעם משרד התרבות והספורט לשנת 2012: הבמאי אורי ברבש ("אביב 41", "טירונות"), הבמאית רוני קידר ("באני לאב", "ג'ו + בל"), הבמאי אילן יגודה ("זר במקום מוכר"), המפיק והבמאי לוי זיני ("א' תחסל אותם"), והצלם פיליפ בלאיש ("הדירה"). הפרס, בשווי כולל של 250 אלף ש"ח (ואשר יחולק בינהם באופן שווה – 50 אלף ש"ח לזוכה) מיועד לקולנוענים ישראלים פעילים העוסקים ביצירה קולנועית רציפה. צוות השופטים כלל השנה ד"ר ניסים קלדרון, אירית שמגר, ערה לפיד, מיכה שגריר ואילן מושנזון, ולהלן נימוקיו לבחירותיו:
אורי ברבש – "אורי ברבש מוותיקי במאי הקולנוע בארץ. הוא יצר הן בז'אנר התיעודי והן בז'אנר העלילתי. סרטיו מצטיינים ברגישות חברתית עמוקה וברמה גבוהה של מקצועיות באשר לתחומים השונים של אמנות הקולנוע. אורי ברבש מוסיף ומתחדש ומרענן את דרכי הביטוי הקולנועיות שלו."
רוני קידר – "רוני קידר היא מן הכישרונות הצעירים הבולטים. עבודתה מעידה על תשוקה והעזה וגם על הבנה עמוקה של המדיום הקולנוע."
אילן יגודה – "אילן יגודה הוא קולנוען בולט ומרכזי במפת הקולנוע התיעודי, בעל נכונות להשקיע עבודה שקדנית ומרובה ובעל מבט אישי בסרטיו."
"קרון".
הוכרזו הזוכים בפרסי הפסטיבל הבינלאומי למדע בדיוני ולפנטסיה אייקון TLV 2012 (ה-16 במספר), ובינהם את הפרס הראשון (בגובה 5,000 ש"ח) לסרט ישראלי קצר, קטף "קרון" של ארז אבני ואיתי אדרי. "הסרט משתמש בז'אנר כדי להראות מסע של אב ובן," כתבו השופטים בתחרות, "עם סיום מפתיע וטראגי, שמגובה במשחק חזק ומשכנע. זהו גם דיון חכם וביקורתי במנטאליות גברית מקומית, שמצליח להטריד, לגעת ולרגש." צוות השופטים מנה את מנהל התוכניה של פסטיבל הקולנוע הבדיוני בבריסל כריס אורגלט, מנהל פסטיבל פרינט-סקרין הישראלי ליאור זלמנסון, במאי האנימציה מיש, סופר המדע הבדיוני כריסטופר פריסט, וזוכה השנה שעברה שיר קומאי. בפרס ההשקעה בגובה 150 אלף ש"ח (בשיתוף קרן רבינוביץ') לסרט ז'אנר קצר, זכה הפרויקט "נוסטלגיה" של דן סחר וקאי מארק.
רשימת הזוכים בפרסי פסטיבל אייקון TLV 2012:
סרט קצר ישראלי
"קרון", ארז אבני ואיתי אדרי
סרט קצר ישראלי – פרס שני
"Sight", דניאל לאזו וערן מי-רז, בצלאל
סרט קצר ישראלי – ציון לשבח
"באני לאב", רוני קידר
הסרט הטוב ביותר באורך מלא
"על אחריותכם בלבד", קולין טרבארו
"למלא את החלל". הדס ירון. צילום: קארין בר
הסרט הישראלי "למלא את החלל" של רמה בורשטיין נמכר להפצה בצפון אמריקה בידי 'סוני פיקצ'רס קלאסיקס' (Sony Pictures Classics). זהו הסרט השני שהמפיק אסף אמיר מוכר לסוני, אחרי "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן מ-2003.
"למלא את החלל" הוא סיפור מאת במאית חרדית, על משפחה חרדית חסידית המתגוררת בתל אביב. אחותה של שירה נהרגת בתאונת דרכים רגע אחרי שהיא משודכת לאברך צעיר ומכובד. שמחת החתונה עומדת בצל האבל הכבד והמשפחה מתגייסת למציאת שידוך לאלמן הטרי של אחותה המנוחה, בינהם גם שירה שנשאבת למערכת יחסים מיוחדת איתו. הדס ירון, יפתח קליין, אירית שלג, חיים שריר, רזיה ישראלי והילה פלדמן מככבים בסרט.
הסרט כבר הספיק להיות מוקרן בפסטיבלים ונציה וטורונטו, לפני שקטף את פרס אופיר לסרט הטוב ביותר, וכעת הוא עתיד להיות מוקרן בפסטיבל ניו יורק מאוחר יותר החודש. על העסקה ניצח מייקל וובר מחברת 'מאצ' פקטורי' (Match Factory).