"האחים סופר מריו" הוא סרט אנימציה המבוסס על משחק הפלטפורמה הפופולרי עם השרברב החביב מריו ואחיו לואיג'י שנשאבים לעולם מקביל ומנסים לעזור לנסיכה פיץ' להציל את הממלכה שלה מפני באוזר האיום. הסרט מכוון לילדים ולמעריצים שרופים של המשחק המקורי והמשכיו הרבים והמגוונים, ומלא באזכורים שונים ומקסימים לאלמנטים שונים בהם. לכן אם גילך לא מתחת ל-10 או אם שום דבר ממה שכתוב במשפט הראשון מצלצל לך מוכר, כנראה שאין לך מה לחפש בסרט.
חוויאר ברדם מככב ב"הבוס הטוב", שהיה נציג ספרד לאוסקר בשנה שעברה; לקח לסרט הרבה זמן להגיע לבתי הקולנוע בארץ (הוא הוקרן בפסטיבלים לפני כן), ויש בו הרבה דברים טובים. הוא אחד הסרטים הכתובים והעשויים בחוכמה שנעשו לאחרונה, ורוב הזמן סומך על הקהל ולא מסביר כל דבר, עם גילויים לא צפויים והתפתחויות מעניינות. עם זאת, יש בו חזרתיות מיותרת שמאריכה אותו ללא צורך, והסוף היה יכול להיות מוצלח יותר.
"אייר" (Air) הוא סרט דרמה שביים בן אפלק ומככב בו חברו הוותיק מאט דיימון. במרכז הסרט הסיפור שהוביל ליצירת נעלי "אייר ג'ורדן" של "נייקי", אך זה לא סיפור על ספורט או עיצוב אלא על איך לעשות עסקים, נחישות, משא ומתן, בני אדם. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש ב-1984 ושינה את חייהם של אנשים רבים. הסרט פחות טוב מ"מאניבול", שעסק בבייסבול אבל לא היה סרט ספורט רגיל, אולם הוא מעניין ויש בו רגעים יפים ומרגשים.
בשנות ה-80 "נייקי" היתה חברה מצליחה מאוד שהרוויחה יפה מאוד אך נתח השוק שלה מול המתחרות היה קטן יחסית. "אדידס" ו"קונברס" הלבישו והנעילו את שחקני ה-NBA, ליגת הכדורסל של ארה"ב (שמתישהו תופק מיני סדרה על פועלו של הקומישנר דיויד סטרן המנוח שהפך אותה למותג משגשג). ב"נייקי" היתה חטיבה שהוקדשה לכדורסל, ובראשה הוצב סאני ויקריו (מאט דיימון). עם תקציב מוגבל הוטל עליו לקדם את המותג דרך שחקני כדורסל מתחילים לפני שהפכו לכוכבים מפורסמים. הוא שם את עינו על מייקל ג'ורדן, כוכב ליגת המכללות, לפני ששיחק משחק אחד ב-NBA.
"אייר". ויולה דיויס, מאט דיימון.
בתפקידי משנה ג'ייסון בייטמן, אפלק עצמו, כריס מסינה (כסוכן מבית היוצר של ג'רמי פיבן ב"הפמליה"), כריס טאקר (בתפקיד די מיותר). בולט מאוד שיש רק דמות אחת של אישה בסיפור, כשכל השאר הן עובדות ומזכירות חסרות שם ברקע, וזוהי אמו של מייקל ג'ורדן, שהיה לה תפקיד מרכזי בסיפור ובחייו. למרבה המזל, מגלמת אותה ויולה דיויס שמצליחה לצקת כל כך הרבה במה שעל הנייר היה יכול להיות חד-ממדי וצפוי. את בעלה מגלם בעלה של דיויס, ג'וליוס טאנון, שגם הוא מוצלח ונוגע ללב ברגעיו המעטים.
פיסות מידע שונות (כמו שגמר ה-NBA לא שודר אז בחי; פירוש השם "נייקי" ועל הלוגו של החברה) מוגשות באופן לא עדין, כמו לנפנף בתחקיר שנעשה, ועם פחות חיוּת מאשר בסרטים של אהרון סורקין (אחד משני הכותבים של "מאניבול" שהיה עושה מטעמים מהסיפור אך לאחרונה הוא בעיקר מגיש מנות מחוממות-מחדש והוא נופל לתבניות ולכמעט פרודיה של עצמו).
"אייר". בן אפלק.
מישהו (אפלק והעורך) נהנה מאוד להראות שוב ושוב אלמנטים פופולריים או מייצגים של שנות ה-80 באופן שרק מבליט שהסרט נעשה עשורים לאחר מכן כי אם היה נעשה זמן קצר לאחר ההתרחשות אז לא היו מתעכבים על הדברים האלה אלא הם היו פשוט "שם". בהתחלה זה הגיוני: כדי לבסס את התקופה, לאורך הסרט זה מיותר. בקטע ערוך ומוגש היטב רואים את הקריירה העתידית של ג'ורדן. לא פחות בשמחה עבדו על הפס-קול שכולל שירים רבים, ביניהם Born in the USA של ברוס ספרינגסטין, Time After Time של סידני לאופר ואת הנעימה מתוך "השוטר מבוורלי הילס".
למרבה האכזבה, הסוף הנמתח (לפני קטעי ארכיון של ג'ורדן על רקע הכתוביות) לא מרגיש לגמרי שייך לסרט שראינו. אחרי שתי השורות הראשונות שקשורות ישירות לסיפור שראינו (ואפשר היה להראות בדרך יצירתית ולא להגיש במילים על המסך) עוברים לדבר על העתיד של הדמויות השונות שראינו. זה יותר מתאים לספר עיון מקיף ולא לסרט שמתמקד בעלילה רזה יחסית ובפרק זמן קצר.
"מטרונום" של אלכסנדרו בלק שזכה בפרס הבימוי במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון, ממשיך את המסורת האולטרה ריאליסטית של ה"גל הרומני החדש" ובוחן כיצד נוצרת דיקטטורה ואילו מנגנונים מסייעים לה על מנת לשמר את כוחה- נושא שבוודאי יכול להיחשב רלוונטי למדינת ישראל של היום.
"שהאזאם 2: זעם האלים" הוא סרט מבדר סביר-עד-מהנה, שרוב גיבורי-העל שבו הם קטינים. זה לא אומר שקהל היעד חייב להיות בהתאם (כמו במקרה של "קרבה" הבלגי שמוקרן עכשיו בבתי הקולנוע) אך במקרה הזה הקהל שייהנה ממנו במיוחד הם בשנות העשרה לחייהם.
על אף שאינו יוצא מן הכלל משום בחינה, יש לכל אורכו דבר מה שפועל לטובתו מאוד: אנושיות רבה. בסרטי פעולה רבים, בעיקר על גיבורי-על, נוטים להתרכז באפקטים, באסון בקנה מידה כמו החרבת העולם שהרעים מאיימים עליה, ושוכחים שצופים בסרטים כדי לראות דמויות בעלות אופי עם יחסים כלשהם ביניהם. סרט ההמשך הזה דואג ומקפיד מהתחלה ועד הסוף שיהיה אכפת לנו ממה שקורה לדמויות, אפילו האנשים המזדמנים שנפגעים מההרס והאימה שמתרחשים.
"צעקה 6" הוא סרט המשך מאוד. מעבר למספר המתקדם (באנגלית הוא נכתב בספרות רומיות), העלילה מתרחשת שנה אחרי הסרט הקודם (מ-2022), האירועים שם מוזכרים שוב ושוב ורוב הדמויות מוכרות משם. כמו הסרטים האחרונים בסדרה שלעולם לא תיגווע (כמו נבל בסרט אימה שמסרב למות), מדובר במוצר מבדר, לא סרט טוב במיוחד, אך לא טוב כמו הסרט הראשון מ-1996 (או כמו השלישי). היכולת של מפיקי סרטי אימה להנפיק במהירות כה רבה סרט נוסף ראויה להערכה אך גם מעוררת תהיות בנוגע לאיכות והופכת את זה מיצירה למוצר. הלוואי ויסתפקו בסרט הזה אבל בטוח צפוי לנו סרט נוסף בעתיד הנראה לעין.
"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". רוני קובן, מרק רוזנבאום.
"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" הוא סרט העשוי טלאים טלאים, הוא אף עשוי היה להיקרא מונטז' אלמלא מבנה העלילה הקלאסי הרחב יותר שלו. הבמאי דני רוזנברג מנסה להיפרד מאביו תוך הליכה על הקו הדק שבין תיעוד לקולנוע עלילתי. בין דימויים של אב חולה מצולמים במצלמת יד ביתית לתסריט עלילתי של אב היוצא להציל את משפחתו ממלחמה קרבה בתוך הסרט, מסתתרים רבדים רבים המייצרים מבוך אינסופי בין בדיה למציאות, קולנוע וזיכרון.
"בין שני עולמות". ז'ולייט בינוש. צילום: Christine Tamalet.
"בין שני עולמות" הוא סרט דרמה צרפתי בכיכובה של ז'ולייט בינוש ("שוקולד", "הפצוע האנגלי") המבוסס על סיפורה האמיתי של אישה שמתחילה לעבוד בניקיון ונחשפת לתנאים המורכבים שכרוכים בכך. הסרט אפקטיבי מאוד בהעברת המסר על הבדלי מעמדות ועל העיוורון שיש לחלק גדול באוכלוסיה על מה שעוברים אנשים שעובדים בעבודות מהסוג הזה, ומצליח להימנע כמעט לחלוטין מסחטנות רגשית. שימו לב שאלו מהסרטים שהקדימון (וגם התיאור) הורס חלק מהתפניות בסרט, אז שווה להימנע.
"אי-אה" של יז'י סקולימובסקי, הבמאי הפולני הוותיק שתיכף חוגג 85 אביבים, קשה לצפיה ועלול לא להתאים לכל אחד, אבל אותם אלה שכן יצפו בו, יגלו סרט מקורי ושונה מאוד ממה שהם רגילים אליו בדרך כלל, כשגם התוכן וגם הצורה מוכפפים למען מטרת העל של הסרט – רווחתם של בעלי החיים.
עלילת הסרט "אי-אה" מינימליסטית מאוד ולמעשה עוקבת אחר גורלו העצוב של חמור (זה לא ספויילר, יש מישהו שמכיר חמור עם גורל שאיננו עצוב?) וקורותיו מהרגע שנזרק מהקרקס, עקב חוק האוסר על ניצול בעלי חיים במופעי קרקס, וכל מה שעובר עליו לאחר מכן, כשנקודת המבט בסרט היא של החמור, מה שיוצר את היחודיות הסגנונית של יצירה זו.
"מאסטרו" הוא סרט דרמה צרפתי על היחסים המתוחים בין אב ובנו ששניהם עוסקים בניצוח תזמורות ושגיאה שמכניסה את שניהם למבחן. הסרט, שמבוסס על הסרט הישראלי "הערת שוליים", החליף את עולמות האקדמיה התלמודית בעולמות המוסיקה הקלאסית ובכך הכניס אלמנט נוסף לסרט. אמנם רחוק מלהיות יצירת מופת, הוא מציג סיטואציה שמעוררת הזדהות באופן על-זמני לטווח רחב של גילים.
ברונו צ'ישה, במאי הסרט, עיבד ביחד עם יעל לנגמן את התסריט של יוסף סידר, עליו זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן (בנוסף ל-11 פרסי אופיר והמועמדות מטעם ישראל לפרס האוסקר), והם שינו חלקים לא מעטים ממנו והעמיסו בפרטים לא רלוונטיים כדי לנפח את הסיפור שהיה יכול להרוויח ממיקוד ועומק. בסך הכל, הסרט מתקדם בקצב אחיד לכל אורכו ומצליח לשמור על המתח באוויר.
את "טאר המנצחת" ביים טוד פילד, הזכור לנו מהעשור הראשון של המילניום עם שני סרטיו המעניינים: "בחדר המיטות" ו"ילדים קטנים". הוא מבצע קאמבק לאחר 15 שנים של היעדרות מעבודת הבימוי, ואפשר להגיד שהוא חוזר אפילו טוב יותר – עם יצירה שתכניס אותו מיידית לרשימת העלית של במאי הקולנוע שפועלים כרגע בעולם.
