מגזין סרטים (עמוד 58)

לכבוד "לא זמן למות": על חמשת סרטי ג'יימס בונד בכיכובו של דניאל קרייג

"לא זמן למות". דניאל קרייג.

ההתרגשות לקראת הבונד החדש "לא זמן למות" היתה אצלי בשיאה בימים האחרונים. אם הייתם אומרים לי לפני עשר שנים שאני כל כך אתרגש ושאשב עם בני לראות בשלושה ימים את ארבעת הסרטים הקודמים בסדרה, הייתי אומר שזה מופרך כמעט כמו הסרטים המדוברים. סרטי בונד מעולם לא עניינו אותי במיוחד. ראיתי לא מעט, אבל בעיקר בבית ולא בקולנוע.

מתישהו בתחילת העשור הקודם משהו גרם לי לרצות לקרוא את הספרים של איאן פלמינג. הספר הראשון, "קזינו רויאל", היה הפתעה מהנה כל כך, שגמעתי ברצף את כל 14 הספרים. כשאכתוב על הספרים אתרכז בכאבי על ההידרדרות של הדמות לקראת סוף הסדרה, אבל כיצירה כוללת אני מאוד אוהב את הספרים ועל דמותו של בונד אני מת.

ג'יימס בונד של פלמינג דומה בהרבה לגיבורי ספרי הבלש הפרטי של צ'נדלר מאשר לדמות הקולנועית שלו לאורך השנים. בונד של הספרים קשוח, אלים, בעל חוש הומור יבש ומתאהב סדרתי.

לאחר קריאת הספרים החלטתי לצפות בכל סרטי בונד. הבנתי מיד שגם אם הסרטים הראשונים נאמנים מבחינה עלילתית לספרים, בונד עצמו לא דומה לדמות שהתאהבתי בה, אלא לדמות אליה הפך בספרים המאוחרים יותר. דמות שהיתה לי קשה. בכל זאת, נהנתי מהסרטים של קונרי ודלטון. נהנתי הרבה פחות מאלו של ברוסנן ומור. כשהגעתי לסרטים עם דניאל קרייג פתאום, בפעם הראשונה, התאהבתי בסדרה. בעיני דניאל קרייג הוא בונד מושלם. אני די משוכנע שפלמינג היה אוהב אותו מאוד.

התלונה הגדולה ביותר של אנשים לקרייג ולסרטים שלו היא שזה לא ג'יימס בונד. לפחות לא מה שהם היו רגילים אליו. הם צודקים, וכמה טוב שזה קרה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לא זמן למות" – ביקורת #2: מרשים על אף חולשותיו

"לא זמן למות". דניאל קרייג.

"לא זמן למות", הסרט האחרון של דניאל קרייג כסוכן 007, מאכזב ומתגמל גם יחד.

כשבוחנים את סדרת ג'יימס בונד בתקופת קרייג נראה כי התקבלה בהם החלטה מודעת להתנגש חזיתית במיתולוגיה של סרטי הסדרה שקדמו להם. בעוד שהסדרה החדשה מקבלת את החיזוק שלה מספרי ג'יימס בונד של איאן פלמינג, שבהם בונד הוא דמות שונה מאוד מהדמות המוכרת, הסרטים בכיכובו של קרייג פירקו את המיתולוגיה הבונדית, הרכיבו אותה מחדש, פירקו אותה בשנית וחוזר חלילה. זו הסיבה שהסרט החדש, המוזר והלא אחיד, מהווה שני סרטים בעטיפה אחת. הראשון הוא סיומו של הסיפור שסופר במשך חמישה סרטים וככזה, נעשים דברים יפים מאוד שאי אפשר שלא להעריך. השני הוא סרט אקשן בו הנבל מאיים על העולם ובונד מנסה לעצור אותו, וככזה הסרט כושל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לא זמן למות" – ביקורת #1: קטעי הפעולה מוצלחים בסרט ארוך מדי

"לא זמן למות". דניאל קרייג.

"לא זמן למות" הוא סרט ג'יימס בונד ה-25, החמישי והאחרון של דניאל קרייג, והארוך ביותר בסדרת הסרטים הוותיקה בקולנוע. הוא פחות טוב מ"סקייפול", יותר טוב מ"ספקטר", עם כל מה שמצפים לראות בסרט ג'יימס בונד, אך בסרט כה ארוך אני מצפה ליותר. קטעי הפעולה מוצלחים, המרדפים נהדרים, לא בלתי נשכחים כמו הפתיחות של שני הסרטים הקודמים.

ארבעת הסרטים הקודמים בכיכובו של דניאל קרייג הם המצליחים ביותר בסדרת הסרטים שלא תיגמר לעולם; שני הראשונים הכניסו מעל 550 מיליון דולר ברחבי העולם, "סקייפול" (2012) כ-1.1 מיליארד, ו"ספקטר" 880 מיליון דולר. "לא זמן למות" בוודאי יתקרב לשיא של "סקייפול" (2015), למרות המצב העולמי שהביא לדחיית הסרט בשנה וחצי מהתאריך המקורי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לאה צמל, עורכת דין" הישראלי זכה בפרס האמי לסרט התיעודי הטוב ביותר 2021

"לאה צמל, עורכת דין".

הסרט הישראלי "לאה צמל, עורכת דין" של רחל לאה ג'ונס ופיליפ בלאיש זכה בפרס סרט התעודה הטוב ביותר של טקס פרסי האמי לסרטי תעודה והפקות חדשותיות 2021 (ה-42 במספר). הסרט היה גם מועמד לפרס סרט התעודה הפוליטי-מדיני הטוב ביותר אך הפסיד אותו ל"ממלכת השתיקה" (ש.ל.ר, Kingdom of Silence).

הסרט ששודר בארץ ב-HOT8 ובסינמטקים, עוקב אחר פעילותה של עו"ד לאה צמל, המייצגת את מי שמכונים אסירים פוליטיים, מזה חמישה עשורים. המועמדות לפרסים בטקס האמריקאי, ממשפחת פרסי האמי, שהבולטת בה היא תחרות האמי לפריים-טיים (מועמדים), התאפשרה לאחר שהסרט שודר ברצועה התיעודית של ה-PBS (השידור הציבורי האמריקאי).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

הוכרזו הזוכים בפסטיבל כרמל לקצרים 2021: "התאונה" העלילתי הטוב ביותר

"התאונה".

הוכרזו הזוכים בפסטיבל כרמל הבינלאומי לקולנוע קצר 2021 (השני במספר) בזכרון יעקב, ובראשם קטף "התאונה" של אמרי דקל קדוש עם עלמה זק ומוריס כהן את פרס הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר בסך 10,000 ש"ח (מענק פיתוח לסרט הקצר הבא של היוצר מאת קרן מקור לסרטי קולנוע וטלויזיה). גובה הפרס שווה גם בקטגורית סרט האנימציה הטוב ביותר שהלך ל"פלומות" של תום קוריס וחני דומבה, ובפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר זכה "רינה וזאכי" של עילי מבורך, הוא מענק בגובה 8,000 ש"ח. את הזוכים בחר חבר השופטים שמנה את המלחין-במאי-מפיק נפתלי אלטר (יו"ר), המבקרים יעל שוב, רון פוגל, ויונתן גת, המפיקה נאוה לוין, הצלם-במאי איתן חריס, והאנימטורית יהלי הרבט.

מייסד הפסטיבל והמנהל האמנותי שלו, השחקן דוד "דדי" שאדי, מסר: "הפסטיבל היה הצלחה כבירה ומשך עשרות אלפי צופים בזירה הוירטואלית ובסמטאות זכרון יעקב. קולנוע קצר הוא מדיום, שצובר תאוצה בשנים האחרונות, ואני שמח שהצלחנו גם השנה להנגיש את התחום לקהל הישראלי, שצמא לתרבות, והצביע ברגליים."

רשימת הסרטים הזוכים בפסטיבל כרמל 2021:

הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר
"התאונה", אמרי דקל קדוש

אנימציה
"פלומות", תום קוריס וחני דומבה

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ויואריום" – ביקורת: משחק נהדר של ג'סי אייזנברג ואימוג'ין פוטס

"ויואריום". אימוג'ן פוטס, ג'סי אייזנברג.

"ויואריום" (Vivarium) הוא שילוב לא מאוד נדיר של ביקורת-חברתית ואימה. בשעה שמגפת הקורונה הכניסה את כולנו חזרה אל הבתים (אולי האנושות משתקמת בהדרגה אבל אין ספק שקיננו יותר מהרגיל בשנה האחרונה), הדימוי הפרברי של בית רחב ידיים, דשא ירוק ומחירי רצפה עשוי להישמע נפלא, אך "ויואריום" הופכת את קערת האיקאה הזו על פיה.

זהו לא הסרט הראשון בו מציג לורקאן פינגאן ("Without Name" שלא הופץ בישראל) ביקורת נוקבת על החברה המודרנית, אך בניגוד לשפה הקולנועית בה השתמש פינגאן עד עתה, "ויואריום" הוא סרט על טהרת הסוריאליזם. נדמה לעיתים כאילו הסרט הופשט מעלילה של ממש ונותר רק שלד המבנה, חשוף והצהרתי. מאז הוצג בחו"ל כבר ב-2019, "ויואריום" מגיע ארצה באיחור עם פרסים מפסטיבל קאן, מפסטיבל הקולנוע האירי ומפסטיבל L'Étrange הפריזאי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

קופות: אכזבה ל"אוון הנסן היקר"; "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" עקף "האלמנה השחורה"

"אוון הנסן היקר". בן פלאט.

ההימור החצי-בטוח של המחזמר הקולנועי "אוון הנסן היקר" התברר כאכזבה עם בכורה של 7.5 מיליון דולרים על פי הערכות, בקרב 3,364 בתי קולנוע בצפון אמריקה. הגרסה הקולנועית מבוססת על מחזמר מצליח במיוחד בברודוויי, שאמנם נחשב לנאמן מאד למקור, אבל עלה על המסך הגדול בעיתוי מאד לא מוצלח: זהו מחזמר קולנועי דרמתי מאד העוסק בהתאבדות – לא בדיוק החומר החם ביותר תוך כדי מגיפה עולמית, כשהקהל מחפש בעיקר אסקפיזם (לפי מה שלמדנו מההצלחות הקופתיות של החודשים הקודמים). כדאי להבחין שהסרט לא נחשב כישלון חרוץ כמו "קאטס", ומפתיע לגלות שהקהל שכן בחר לצפות בו ענה בחיוביות יתרה על סקרים מחוץ לבתי הקולנוע בנוגע אליו (ציון A-), זאת בניגוד למבקרים האמריקאים שקטלו אותו בפסטיבל טורונטו (שננעל שבוע לפני שהסרט עלה לאקרנים). בזכות ציוני הקהל, יש סיכוי טוב שנראה את הסרט עומד היטב במבחן הזמן בקופות ומתפשט מפה לאוזן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

הקולנוען וחוקר הקולנוע יהודה ג'אד נאמן הלך לעולמו

הקולנוען וחוקר הקולנוע פרופ' יהודה "ג'אד" נאמן, הלך הבוקר (א') לעולמו בגיל 85, בביתו ומוקף בבני משפחתו, לאחר מאבק של שנים במחלת הסרטן. הוא ביים את הסרטים הבולטים "מסע אלונקות" (1977) ו"השמלה" (1970), נמנה על מקימי קרן הקולנוע הישראלי, גידל דורות של קולנוענים ישראלים בתור מרצה ותיק באוניברסיטת תל אביב, וזכה בפרס ישראל בתחום אמנות הקולנוע (2009).

נאמן נולד בתל אביב, גדל בפתח תקוה, ולמד בנעוריו בגימנסיה הרצליה. בהמשך התגייס לנח"ל והיה מדריך בבסיס טירונים שבו התאבד חייל. ב-1964 סיים תואר דוקטור ברפואה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, והתמחה בבית החולים איכילוב בתל אביב. בהמשך השתתף בהפקת הסרטים "אישה בחדר השני" ו"סיירים", שניהם ראו אור ב-1967, שנת מלחמת ששת הימים בה שירת נאמן במילואים כרופא בגדוד צנחנים וקיבל את "אות המופת" על טיפול בפצועים בקרב אום-כתף. הוא ימשיך בתפקיד גם במלחמת ההתשה וגם במלחמת יום כיפור.

ב-1970 יצא סרטו הקצר והראשון כבמאי, "השמלה" (1970) עם ליאורה ריבלין, אסי דיין וג'וזי כץ, סרט שלימים יהיה מבין מבשרי תנועת 'הרגישות החדשה' (מונח שנאמן עצמו טבע) המושפעת מהקולנוע הצרפתי. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן. סרטו המפורסם ביותר של נאמן היה סרט הביכורים הארוך שלו "מסע אלונקות" (1977) שהכיר לעולם סוללה של שחקנים מפורסמים עד היום כגון גידי גוב, מוני מושונוב, דובל'ה גליקמן, שלמה בראבא ודליק ווליניץ, ועסק בהתעללות בחיילים בצה"ל שמובילה לתוצאות נוראיות. בשנה העוקבת הצטרף לסגל של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וב-1979 לאחר מאבק עיקש ביחד עם במאים צעירים נוספים מקבוצת קי"ץ ('קולנוע ישראלי צעיר') כגון ניסים דיין, יעוד לבנון ורנן שור, החלה לפעול קרן הקולנוע הישראלי (בזמנו 'הקרן לעידוד סרטי קולנוע ישראלים איכותיים').

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לשחרר את שולי" משך למעלה ממיליון צופים; ה-4 הנצפה ביותר בהיסטוריה

"לשחרר את שולי". שלום מיכאלשווילי, ציון ברוך, אסי ישראלוף. צילום: אייל רפאלוב.

סרט הקומדיה הישראלי "לשחרר את שולי" משך למעלה ממיליון צופים אל בתי הקולנוע בתוך 13 שבועות (החל ב-1 ביולי), כך על פי הודעת חברת ההפקה-הפצה יונייטד קינג. הוא הסרט הישראלי הראשון שחוצה את הרף הנדיר מזה 43 שנה (מאז "אסקימו לימון", 1978). בחברה מסרבים למסור את המספר המדויק, מה שמעורר קצת חשד לגבי המספר העגול מאד, ומה שקורה בדרך כלל במקרים שכאלה הוא שהסרט ממש מדגדג את הרף והמפיצים מנסים לגרור הייפ תקשורתי שיעורר התעניינות מחדש וידחוף את הסרט סופית אל מעבר ליעד (אפילו יצא פוסטר לגרות את הקהל, ראו בסוף הכתבה). גם אם "שולי" מדגדג את המיליון ורק בימים הקרובים יעבור אותו, זה אומר שלראשונה מזה 35 שנה עקף סרט ישראלי את 920 אלף הצופים של "שתי אצבעות מצידון" (1986) והפך לסרט ישראלי ה-4 הכי נצפה בהיסטוריה, אחרי "אסקימו לימון" (1.35 מיליון צופים), "קזבלן" (1.2 מיליון) ו"סלאח שבתי" (1.19 מיליון).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות פסטיבל חיפה 2021: "הנהגת של מר יוסוקה", "סופר הקלפים", "פראי אדם"

"סופר הקלפים". אוסקר אייזק.

פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2021 (ה-37 במספר) חזר להקרנות פיזיות, לאור היחלשות השפעת מגפת הקורונה על חיי השגרה שלנו, אך לא זנח את האפשרות לצפייה מקוונת. בסינמטק בחיפה תאלצו לעטות מסכה במשך כל ההקרנה והייתי עד לכמה היתקלויות מביכות בסביבתי עם צופים שהחליטו שיותר נוח להם ללא המסיכה. הצגתי את התו הירוק שלי במהלך היום לפחות עשר פעמים, החבר'ה שם לוקחים את זה מאוד ברצינות. הפסטיבל מציג מגוון רחב מאוד של סרטים מכל רחבי העולם מז'אנרים רבים, כך שסביר להניח שתמצאו משהו שיעניין אתכם. בהמשך סקירות קצרות לסרטים עליהם אני וחברי הימרנו:

"הנהגת של מר יוסוקה" (2021, יפן)
סרט דרמה רגיש וארוך מאוד (שלוש שעות) שמבוסס על סיפורו של הארוקי מוראקמי ("יער נורווגי", שגם עוּבד לסרט). ריוסוקה המגוצ'י הבמאי ותסריטאי הסרט לוקח אותנו למסע בנבכי נפשו של יוסוקה קאפוקו והוא עושה זאת בהדרגתיות ובעדינות רבה. הסרט היה מרוויח מאוד מקיצור משמעותי באורך שלו, אך גם באורך זה, הצפייה מהנה, זורמת (לרוב) ומרגשת. הסרט זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן ועכשיו אני יכול לאשרר את הזכייה – התסריט אכן מצוין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טד לאסו", עונה 2 – ביקורת אמצע העונה: כמו חיסון טבעי נגד ציניות ומרירות

"טד לאסו". ג'ייסון סודייקיס.

לא תכננתי גם אני לכתוב על הסדרה הזו, בטח לא עד שאסיים לצפות בה, אבל פרק 5 של "טד לאסו" הוא פשוט הדבר הכי מקסים שראיתי השנה.

די מדהים שלמרות שחצי העונה שראיתי עד כה פחות טובה מהעונה הקודמת, היא עדיין מצליחה להיות סדרה מופלאה ויוצאת דופן בנוף הטלוויזיוני. אם בעונה הראשונה היו דמויות שליליות שטד לאסו היה צריך להמיר אותן, בעונה הזו, החל מהפרק הראשון, כולם אנשים טובים ונעימים. כולם! זה לא אמור לעבוד בשום צורה שהיא אבל זה עובד וזה נפלא והיא מצליחה לומר דברים יפים על מערכות יחסים ועל החיים. הסדרה הזו היא כמו חיסון טבעי נגד ציניות ומרירות (או למתנגדי חיסונים – היא כמו פרוביוטיקה טבעית).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סמטת הסיוט" – טריילר: גיירמו דל טורו מביא גודש כוכבים, ובראשם בראדלי קופר וקייט בלאנשט

"סמטת הסיוט". בראדלי קופר, קייט בלאנשט.

חביב האימה והפנטסיה גיירמו דל טורו חוזר אחרי זכייתו האחרונה באוסקר עם סרט מפתיע ברזומה: פילם נואר עמוס כוכבים בשם "סמטת הסיוט" (ש.ל.ר, Nightmare Alley), שהתחדש בקדימון-טריילר רשמי ראשון. בראדלי קופר וקייט בלאנשט מככבים בראש הסרט, שמבוסס על ספר מ-1946 שכתב וויליאם לינדזי גרשם (וכבר עובד לסרט בשנה העוקבת, וכיכב בו טיירון פאואר). העלילה מוצאת את קופר בתור עובד קרקס לשעבר שהופך לסוג-של אמן חושים המופיע במועדוני לילה ומשתמש בכישוריו כדי להונות כסף ממיליונרים, עד שהוא פוגש בפסיכיאטרית ד"ר לילית' ריטר (בלאנשט), אשר מנסה לחשוף אותו. שלא כדרכו של דל טורו, בסרט אין שום אלמנט על טבעי, ועיקר העיסוק יהיה עד כמה תמימות הן שתי הדמויות הראשיות. עוד מופיעים בסרט טוני קולט, ווילם דפו, רוני מארה, ריצ'ארד ג'נקינס, רון פרלמן, הולט מקלני, דייוויד סטרת'יירן, קליפטון קולינס ג'וניור, טים בלייק נלסון ומרי סטינבורגן.

חלפו כ-4 שנים מאז יצא "צורת המים" זוכה האוסקר של דל טורו, שגם הצליח יפה בקופות (כ-196 מיליון דולרים מסביב לעולם), ולפני מגיפת הקורונה והסגרים וכו', הספיקו לצלם רק חצי מהסרט (החצי השני, אגב). ואז שכתובים כבר עפו באויר, הסטים לצילומים והשחקנים היו פחות זמינים להמשיך לצלם (קופר למשל עבר לגור בניו יורק, ודרש דחיה בצילומים כדי להתמקם) וכן הלאה. המירוץ להשלים את הסרט עוד נמשך עד לפני חודש וחצי, כשדל טורו עוד ניסה להספיק להתקבל לפסטיבל ונציה, אליו רצה לחזור אחרי "צורת המים", אבל זה לא עלה בידו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »