סרטי הקולנוע של וודי אלן: 45- "איש ללא היגיון" (2015)

מאת
5 בינואר 2019 בשעה 9:30
"איש ללא היגיון". חואקין פיניקס, אמה סטון.

"איש ללא היגיון". חואקין פיניקס, אמה סטון.

סרט הדרמה "איש ללא היגיון" הוא סרט שני ברציפות עם אמה סטון, שלא זכתה לקבל מאלן תסריטים טובים למרות שהיא מתאימה מאוד לסרטיו (הוא הפסיק לכתוב תסריטים טובים כשהיא היתה בת 10 בערך).

שקט מתוח בתחילת כתוביות הפתיחה ואז נשמעים גלי ים (שנראה בסוף הסרט). "איש ללא היגיון" נפתח באייב לוקאס (חואקין פינקס) שמרכיב משקפי שמש, נוהג במכונית לצלילי The “In” Crowd של שלישיית רמסי לואיס (ששומעים לכל אורך הסרט) וקריינות שלו שבה הוא מציין את מרכיבי הסרט: מוסר, בחירה, רצח. הוא נוהג ומסתובב עם בקבוק צמוד.

אייב, פרופסור לפילוסופיה אשר כרס בולטת מעבר לחולצתו, מגיע ללמד באוניברסיטה ברוד איילנד. הסטודנטים אוהבים אותו, צוות המורים פחות כי הוא לא מתערה אִתם. אנחנו מגלים הרבה מאוד על אייב: הוא סובל מדיכאון אחרי שאשתו עזבה אותו בשביל החבר הכי טוב שלו. אמו התאבדה כשהיה בן 12. הוא מנסה לכתוב ספר על פילוסופיה ומרגיש תקוע. זה לא קרה לו לפני כן. בעבר כתב שירה, הוא סובל מאימפוטנציה ומהתקפי חרדה.

ריטה ריצ'רדס (פרקר פוסי), שמלמדת באוניברסיטה ונשואה לפול, ישירה מאוד בכוונותיה כלפי אייב. היא גם מודעת, כמו כולם, ליחסים הנרקמים בינו לבין ג'יל (אמה סטון), סטודנטית שלו, על אף שיש לה חבר (גם הוא סטודנט).
בבית הוריה של ג'יל יש פנסתר מכיוון שאמה מלמדת במחלקת המוזיקה של האוניברסיטה. ג'יל גם לוקחת שיעורי פסנתר בדירת המורה הפרטית שלה.

אייב וג'יל מקריינים לסירוגין לאורך הסרט. היא יושבת בכיתה שלו ואחרי הלימודים הם הולכים יחד למוזאון, לבית קולנוע ולפארק שעשועים. בדיינר שהם אוכלים בו הם מצותתים לשיחה של ארבעה אנשים שיושבים בתא מאחורי ג'יל, ביניהם קרול שמספרת לחבריה שהיא מתוסכלת מכך שבעלה פרנק עומד לזכות בחזקה על ילדיהם כי עורך הדין שלו מקורב לשופט שלהם, תומס ספנגלר.

"איש ללא היגיון". חואקין פיניקס, אמה סטון.

"איש ללא היגיון". חואקין פיניקס, אמה סטון.

הרצון לבצע רצח מושלם של השופט הרקוב (וחסר הילדים) נותן משמעות לחייו של אייב. הוא קם מהמיטה באמצע הלילה כי זה מרגש אותו ומכניס אנרגיה לצעדיו.

כמו ב"קסם לאור הירח" וחלק מ"לרומא באהבה" יש פה רעיון טוב שלא מתורגם לסרט טוב. ושוב חצי השעה הראשונה בסדר גמור ואז למרות ההתרחשות המעניינת (על הנייר) זה הופך לאטי, בלי מתח שצריך להיות במקרה הזה.

הקטע של ג'יל, הוריה ואייב בארוחת הערב אצל הוריה הוא בלתי נסבל, פשוט איום, ארוך ומיותר. ואפילו ההמשך מזדחל, הרבה באשמת המוזיקה. כפי שמוזיקה טובה יכולה לשדרג סרט, לרומם קטע טוב לקטע מצוין, הסרט הזה הוא דוגמה למוזיקה שפוגעת בסרט. המוזיקה נינוחה מדי, כמעט קלילה, רפטטיבית ולא מותחת. גם פוגעת הקריינות המסבירה דברים לא נחוצים או שכבר ידועים ("העבר שלי ב…", למקרה שאולי אתם לא זוכרים שאמרתי את זה לפני שעה). וגם משפטי הסיום של ג'יל לא מעוררים דבר.

"איש ללא היגיון". אמה סטון, פרקר פוסי.

"איש ללא היגיון". אמה סטון, פרקר פוסי.

לשם שינוי, ואריאציה קלה- ג'יל (סטון) לאייב (פינקס): ?Am I blushing right now [אני מסמיקה?] (ראו רשימה בסקירה על "רגשות".)
ב-95 דקות מוזכרים: ויאגרה, סיאליס, קאנט, נאצים (אחרי שהניח להם להרבה סרטים), קרל מרקס, דארפור, המלחמה בעיראק, דוסטוייבסקי, סימון דה בבואר, מרטין היידגר, ההוריקן בניו אורלינס, ז'אן פול סארטר, רולטה רוסית, קירקגור, המשוררת עדנה מיליי (שהוזכרה גם ב"כל דבר אחר"), אמילי דיקנסון, פול גוגן, מזל, גורל, טניס שולחן, "החטא ועונשו". אגב, את הסטודנטית אפריל מגלמת הבת של בט מידלר.

קראו כאן את הביקורת שכתבתי על הסרט לפני 3 שנים