"חברה מושלמת". סופי תאצ'ר.
שני סרטי אימה קומיים הגיעו אלינו לאקרנים ואם מראות אלימים גרפיים עושים לך את זה, המשיכו לקרוא.
מהסרטים האלו שאסור לצפות בקדימון כי הוא ממש הורס טוויסט די מרכזי. למרות שהוא יחסית סתמי, עם מסר מרכזי לא מהודק, ויותר מדי קטעים של האכלת מידע בכפית של הצופים שממש פוגעים לו בקצב ובדיוק שלו, הוא די מהנה ולגמרי מתאים לצפייה עמוסת פופקורן בקולנוע.
"מרשעת". אריאנה גרנדה, סינתיה אריבו.
"מרשעת" הוא החלק הראשון בעיבוד הקולנועי המצופה (והמשווק בכל הכוח) למחזמר הפנטזיה מברודווי, באותו שם, שמשחק בעולם בעשרים השנים האחרונות. הסרט מגולל את סיפורה של המכשפה הרעה מהמערב, הנבלית מהספר/סרט "הקוסם מארץ עוץ", ומגלה למה היא רעה, ונוגע בנושאים של שונות והעצמה נשית. למרות שאני לא מחבב מחזות זמר במיוחד, האורך של שעתיים וארבעים שלו עובר יחסית מהר (מלבד כמה חלקים מעייפים), וזאת בזכות ההתרחשויות העלילתיות הרבות. מומלץ בחום לחובבי מחזות זמר, השאר מוזמנים לבחור סרט אחר.
"ביטלג'וס ביטלג'וס". מייקל קיטון, וינונה ריידר.
26 שנים אחרי יציאת הסרט הראשון, מגיעה אלינו "ביטלג'וס ביטלג'וס", קומדיית האימה שחוזרת אל הדמויות האהובות וממשיכה בקפיצת זמן בהתאמה את עלילותיהן עם שדים, רוחות והעולם שמעבר. יש הישענות מאוד גדולה על הנוסטלגיה מהסרט הראשון, ולחיוב היא נעשית ללא חזרתיות עלילתית, אלא רק בקריצות בטוב טעם. הבעיה היא שהעלילה שכן קיבלנו לא מאוד מעניינת ומתפרשת ליותר מדי כיוונים. לפחות נשאר להנות מהעיצוב המושקע. למי שלא ראו או אהבו את הסרט הראשון אין מה לצפות בחדש, ולא בטוח שזו צפיית חובה גם למי שכן.
"איתנו זה נגמר". בלייק לייבלי, ג'סטין בלדוני.
"איתנו זה נגמר" הוא סרט דרמה אמריקאי המבוסס על רב מכר באותו השם, המגולל את סיפורה של אישה צעירה שמנסה לבנות חיים בעיר חדשה ומשקעי העבר שמשפיעים על מערכות היחסים שהיא מפתחת. חשוב היה לי לציין שהוא אמריקאי, כי הוא קריקטורה של אמריקאיות – פשטני מדי לנושא שהוא נוגע בו, מצועצע באופן מוגזם ודוחף רגשנות בקיטשיות מובהקת, שלא מעבירה אותנטיות בהצלחה.
כוכבת הסרט, בלייק לייבלי המהממת, שגם הפיקה אותו, היא נחמה פורתא בכל החוויה. זה נכון שיש הנאה בדברים שלא צריך לחשוב יותר מדי כשצורכים אותם, אבל גם את זה חשוב לעשות במתינות. הסרט הוא משהו באזורים של סרטי הולמרק והסרטים דלי התסריט של נטפליקס.
"דדפול & וולברין".
שש שנים אחרי קודמו, "דדפול ו-וולברין" ממשיך את הקו המופרע של שני סרטי "דדפול" הכולל אלימות גרפית ותוכן מיני ומכוון לקהל מבוגר. ריאן ריינולדס, כוכב הסרט, המפיק והתסריטאי, קידם במשך זמן רב את שיתוף הפעולה בין שתי הדמויות הראשיות והתוצאה היא סרט כיפי, מצחיק (לפעמים ההומור קצת מתאמץ מדי), עם פסקול מושקע, אלים מאוד, שכולל הרבה מאוד תפקידי אורח (חלקם לא צפויים בכלל) ואזכורים מכל הקשת הקומיקסית וההוליוודית. לגמרי אפשרי לצפות בסרט מבלי ידע מוקדם על סרטי דדפול, כי העלילה לוקחת סיבוב חזק ימינה, אבל בהחלט עדיף, ולו רק בשביל להבין את רוב הבדיחות.
"הילד השישי".
"הילד השישי" הוא דרמה צרפתית המבוססת על ספר, שמספרת על שני זוגות מרקעים מאוד שונים שדרכיהם מצטלבות ומעוררות התמודדויות עם שאלות מוסריות מורכבות. המשחק הוא ללא ספק הצד החזק של הסרט, אך מהלך העלילה שמתברר בשלב יחסית מוקדם, לא מאפשר לדרמה הבין-אישית להיות מעניינת במיוחד. בכל זאת, זו בחירה לא רעה עבור אוהבי הדרמות הכבדות.
"מתחרים". ג'וש או'קונור, זנדאיה, מייק פייסט.
"מתחרים" הוא דרמה רומנטית על משולש אהבה בין שלושה טניסאים ומלווה אותם מנערותם לבגרותם. הסרט קופץ בזמנים בין הסצינות, שהסיבה היחידה שנראית היא המניעה מלספר סיפור בצורה כרונולוגית, שרק מכבידה על חווית הצפייה. אין שום גילויים מרעישים שמשנים את כל התמונה בהסתכלות אחורה. הדחיפה המאוד לא אלגנטית של מתח הומו-אירוטי גורמת לסצינות מסוימות להיות מאולצות ואפילו קצת מביכות לצפייה. גם המשחק הטוב של השחקנים הראשיים (שכמעט היחידים עם תפקידים מדברים) לא מצליח להפוך את הדרמה לבאמת מעניינת.
"דוג מן". קיילב לנדרי ג'ונס.
"דוג-מן" הוא דרמת פשע המגוללת את סיפורו של גבר צעיר עם חיבור מיוחד לכלבים וחיבה גדולה לתיאטרליות. אמנם החיבור בין מופעי דראג לחיים בשולי החברה לא עובר חלק בגרון, סיפור החיים הקשה של הדמות הראשית מצליח לפצות על כך ואפילו לרגש, בזכות תצוגת משחק מרהיבה, שמרוממת אפילו את כתיבת הדיאלוגים הממוצעת. הסרט כולל לא מעט סצינות אלימות, אך הן רק קישוטי רקע לסיפור ייחודי ששווה צפייה למי שיעיזו.
לוק בסון יצר בקריירת הבימוי שלו סרטים מדהימים, חלקם מהאהובים עליי ביותר ("הכחול הגדול", "ניקיטה", "לאון", "האלמנט החמישי"), אך במעבר לשנות האלפיים הוא התחיל לדשדש. למרות שהמשיך לקבל תקציבי עתק ושחקנים מהשורה הראשונה רצו לעבוד איתו, בסון לא הצליח לשחזר את ההצלחה. זכורים לרעה "לוסי" (2014) ו"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" (2017), שלא היה ברור בכלל לאן הוא רצה לקחת אותם. הסרט הזה מרגיש כמו חזרה לפשטות, סרט קטן עם סיפור שאפשר לספר בישירות.
"אווטאר: כשף האוויר האחרון".
לאחר העיבוד הקולנועי הכושל של מ. נייט שמאלאן משנת 2010 לסדרת האנימציה המצליחה "אווטאר כשף האוויר האחרון", היה נראה שלא נזכה לעיבוד מוצלח (האם צריך בכלל עיבוד, זו כבר שאלה אחרת). אבל אז הגיעה נטפליקס ובשיתוף פעולה עם ניקולודיאון (הערוץ בו שודרה הסדרה המקורית) והביאו לנו עיבוד חדש בתצורת סדרה בת שמונה פרקים של כ-45 דקות כל אחד לעונה הראשונה (מתוך שלוש). הקדימון היה נראה מבטיח, וחייב להודות שבתור מעריץ, התרגשתי לראות את הדמויות לובשות צורה חיה, והפעם ברוח סדרת האנימציה. רק שלאחר צפייה בכל העונה, אני לא בטוח שהתוצאה טובה מספיק, אבל היא בכל זאת מבדרת.
"כסף טיפש". פול דנו.
"כסף טיפש" הוא סרט דרמה קומית המבוסס על סיפור אמיתי משנת 2021 על מאבק של יוצר סרטונים (Vlogger) בתחום ההשקעות הפיננסיות לְאָחֵד את המשקיעים העצמאיים ולהרוויח ביחד. הסרט קצבי, קליל, מסביר מושגי יסוד בהשקעות בצורה ברורה, ולא היה אמין בשום צורה, אם לא היה מבוסס על אירועים שקרו (ככה זה עם הסיפורים הגאוניים באמת). אז בסדר, יש שם כמה בדיחות שמרגישות מאולצות מדי (כן, פיט דווידסון, אני מסתכל עליך), אבל בסך הכל עושה הרגשה טובה.
"הילד והאנפה".
"הילד והאנפה" הוא סרט אנימציה יפני מאת הבמאי המעוטר הייאו מיאזקי, יוצר סרטי פנטזיה מרהיבים, כמו "הנסיכה מונונוקי", "המסע המופלא" (שזכה באוסקר), "הטירה נעה" ועוד רבים ומופלאים. סרט זה מתרכז בנער שאיבד את אמו במלחמה (כן, אפילו הקולנוע הכניס אזהרת טריגר בתחילתו עקב המצב) וגילוי מפתיע בבית החדש אליו הוא ואביו עוברים כדי לחיות עם אשתו החדשה. למרות שבסרט יש לא מעט סצינות מדהימות, גם רעיונית וגם ויזואלית, הוא לא מצליח להתגבש לכדי יצירה מעניינת במיוחד.
"ילד אורז".
"ילד אורז" הוא סרט דרמה המתרחש בשנות ה-90 על אם ובנה הצעיר שהיגרו מדרום קוריאה לקנדה ועל תהליך ההסתגלות שלהם לסביבה החדשה. הסרט מציג ברגישות את הקשיים של הגירה והצורך בטשטוש הזהות המקורית כדי להיטמע טוב יותר בחברה הקולטת. הוא מבוים היטב ברובו, והקצב שלו איטי באופן שהולם מאוד את העלילה. על אף שחלק מהדרמה מרגישה מעט מאולצת, כאילו מבקשת לרגש את הצופה בכוח, היא בכל זאת מצליחה במטרה שלה.