"החיים האלה". אוסקר אייזק, אוליביה ווילד.
הסרט "החיים האלה" מתחיל חלש ומשם ממשיך לחלש מאוד, גרוע ואיום ונורא. סרט כל כך מניפולטיבי ומרגיז לא ראיתי הרבה זמן.
המלודרמה עמוסת הסבל הזו עוקבת אחר סיפורם של מספר זוגות ומספרת על הקשר הגורלי שנוצר בינהם. הסיפורים מתחילים באושר ונגמרים באומללות או גרוע מכך, כשהכל נעשה בעדינות ורגישות של פיל. מכיון שהסרט הזה כל כך משעמם, לפחות אשאיר לכם לגלות מהו סיפורו של כל זוג ולא ארחיב.
"רפסודיה בוהמית".
הסרט "רפסודיה בוהמית" כל כך סוחף, ועשיר במוסיקה כה מופלאה, שגם שלל פגמיו לא מצליחים לפגום בהנאה הגדולה שהוא מספק לצופיו.
הסרט מספר את סיפורו של פרדי מרקורי ולהקת קווין. הוא מתחיל במפגש בין חברי הלהקה בתחילת שנות ה-70, באוניברסיטה בה הם למדו, ומסתיים בהופעתם ב"לייב אייד" ב-1985. בין לבין הוא מציג ומסביר את דמותו המורכבת של פרדי מרקורי ומתאר את ההצלחה המטאורית של הלהקה.
"האדם הראשון". ריאן גוסלינג.
בבסיס הסרט "האדם הראשון" עומד רעיון יפה מאוד, מקורי ואף נועז, אבל הצפייה בו מוכיחה כי רעיון טוב הוא לא בהכרח ערובה לסרט טוב.
סרטו החדש של הבמאי דמיאן שאזל מטעה. לכאורה ניתן היה לחשוב כי הוא עוסק באופן ההרואי בה התרחשה הטיסה המאויישת הראשונה לירח. למעשה, מדובר בדרמה אישית, קטנה ומינורית על ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שדרך על הירח, כשהדרך לשם נמצאת רק ברקע. שלא תבינו אותי לא נכון, חלקים גדולים מהסרט מתרחשים בחלל, ואנו שותפים למירוץ החלל של נאס"א, אבל מרכז ליבו של הסרט אינו קשור בכלל לחלל, אלא לליבו השבור של ארמסטרונג ובדרך אותה הוא עובר לריפוי עצמי. זאת כנראה הסיבה שקוראים לסרט "האדם הראשון", שכן הוא, ולא הנחיתה על הירח, במרכז הסרט.
"כוכב נולד". בראדלי קופר, ליידי גאגא.
איך שלא מסתכלים על זה, "כוכב נולד" הוא אכזבה גדולה, במיוחד לאור הפוטנציאל הטמון בו.
לקראת סופו של הסרט אומרת הדמות שמשחק סם אליוט הנפלא כי המוזיקה כולה היא 12 תווים. אלה אותם תווים שוב ושוב, אותו סיפור, אותו שיר. ההבדל הוא במי שמשתמש ב-12 התווים האלה ומה הוא עושה איתם. אני מניח שבראדלי קופר, כבמאי וכאחד התסריטאים, היה מודע לכך שהוא מדבר למעשה על הסרט שלו. לצערי, השימוש שעשה ב-12 התווים שעמדו לרשותו הוא פחות טוב בהרבה מאלו שעשו זאת לפניו.
"ונום".
"ונום" הוא סרט אקשן קומיקסי מהנה למדי, ואם אתם זוכרים לאיזה סוג סרט אתם הולכים, לא תתאכזבו. אם לוקחים את הסרט "משודרג", שהוקרן לא מזמן, מוציאים את כל קטעי הדרמה ומשאירים את הדמות הראשית והצ'יפ שמושתל בה, מתאחד איתה, מדבר אליה, ונלחם במקומה תוך שימוש בגופה – מקבלים את "ונום". רק שהפעם במקום טום הארדי השני (כינוי לכוכב "משודרג", לוגאן מרשל-גרין, שנראה ממש כמוהו), ליהקו את טום הארדי האמיתי. וכמה שזה כיף.
"חיפוש". ג'ון צ'ו.
הסרט "חיפוש" מצליח לעורר עניין למרות השבלוניות של התסריט שלו, בזכות עשייה מרתקת וייחודית שהופכת אותו ראוי לצפייה.
הסרט מספר על אב (אותו מגלם ג'ון צ'ו) שמחפש את בתו שנעלמת. במקביל לפנייתו למשטרה הוא פועל לבד למציאתה ומגלה תוך כדי כך שהוא לא מכיר את בתו כלל. הוא חושף את הפרטים על חייה דרך חיפוש במדיות החברתיות שלה, שכבה אחר שכבה, ותוך כך מצליח למצוא פרטים שעוזרים לו ולמשטרה בפיענוח המקרה.
"נקמה חריפה". ג'ניפר גארנר.
הסרט "נקמה חריפה" ארוך מהנדרש בערך ב-102 דקות. במהלך הדקות הארוכות האלה הצופה יוכל לחוות דז'ה וו לכל כך הרבה סרטים אחרים, לתכנן את הקניות שהוא צריך לעשות בסופרמרקט או לנמנם על כתף הצופה שלידו (בתקווה שהם מכירים וזה בהסכמה). מה שהוא לא יעשה זה להצטער כשהאורות ידלקו והוא ישוחרר אל האוויר הצח.
אדם נכנס לאולם קולנוע עם רצון למנה מדממת של סרט נקמה. אני חושב שתסכימו כי אין זו דרישה מוגזמת. ג'ניפר גארנר בתפקיד הראשי זה בונוס נאה, שכן היא תמיד מקסימה. מצד שני, עם בחירת התסריטים שלה זה היה צריך להדליק נורה אדומה, אבל כמה רע זה כבר יכול להיות?
"בובה של רצח". מליסה מקארתי.
"בובה של רצח" (אני כבר באמת לא יודע מה אפשר לומר על השמות האיומים שבוחרים פה לסרטים) הוא סרט מוזר שמחפש את הטון שלו לכל אורכו. לכן הוא מאוד לא אחיד ונע בין המוצלח מאוד למביך למדי. עדיין מדובר בניסיון מיוחד ומסקרן שכדאי לראות.
בריאן הנסון, במאי הסרט, הוא בנו של ג'ים הנסון הגדול, יוצר "החבובות", אבל הוא אינו ג'ים הנסון. את היכולת של הנסון האב לקחת בובות דוממות ולהפיח בהם רוח חיים כך שתתאהב בהם ותשכח שהן בובות, הוא לא ירש. זו אולי הסיבה שכל מוצר חבובות שהוא היה קשור אליו היה כישלון.
"עשיר בהפתעה". מישל יו.
"עשיר בהפתעה" היא קומדיה רומנטית חדשה חסרת השראה, חסרת חן אבל עשירה ברעש ושעמום.
הסרט, שמעובד מספר, מחליט להפתיע ולהגיש לנו קומדיה רומנטית בה במקום גיבורים ילידי אמריקה יככבו – אתם מחזיקים חזק – גיבורים אסייתים!!! וזהו. זה כל מה שיש לסרט למכור, כי כל שאר הדברים הבונים אותו הם מחזור חסר טעם של קטעים שראיתם נעשים טוב יותר בסרטים אחרים.
"משודרג". לוגאן מרשל-גרין.
סרט המדע הבדיוני "משודרג" מאוד לא אחיד ברמתו. לרגעים מדובר בסרט נפלא ולרגעים בסרט ממש מביך. זה חבל במיוחד לנוכח הפוטנציאל הגדול הטמון בו. עם זאת הוא עדיין מספיק מעניין בכדי שאמליץ עליו.
זהו סרטו השני כבמאי של לי ואנל (הידוע ככותב של "מסור" הראשון) והוא גם כתב את התסריט לסרט זה, כך שאני מניח שאפשר להפיל עליו את האחריות לדברים הרעים שבסרט, אך גם לזקוף לזכותו את הדברים הטובים.
"ג'ולייט, הגרסה העירומה". רוז בירן, איתן הוק.
"ג'ולייט, הגרסה העירומה", הוא סרט נפלא שמצליח להיות רומנטי ואופטימי בלי לוותר על הלכלוך שהחיים מוסיפים להכל.
זהו סרט נוסף שנעשה על פי ספר של ניק הורנבי, שלעיתים נדמה לי שהסרטים שנעשים על פי ספריו טובים מספריו – שתי דוגמאות מצוינות מהעבר הן "נאמנות גבוהה" ו"רווק פלוס ילד".
הסרט מספר על דאנקן (כריס אודאוד הנפלא), מעריץ מושבע של טאקר קרואו, זמר שהוציא תקליט מושלם לפני 25 שנים ומאז נעלם. דאנקן מתפעל בלוג ויש לו קהילה של מעריצי טאקר קרואו איתה הוא דן בכל פרט בקריירה ובחיים שלו ובכל תאוריה אפשרית על הימצאו.
"אימה במצולות".
"אימה במצולות" הוא שם מטעה, כי יש סיכוי שמי ששומע אותו יחשוב שקיימת בסרט איזושהי אימה או מתח. לכן ראוי היה אולי לתרגם את שמו ל"שעמום במצולות" או "חוסר השראה במצולות", כי בכל מקרה אין שום קשר בין השם העברי לשם המקורי.
לא משנה כמה ננסה להתעלם מכך, כאשר סרט מספר על אנשים בסירה בים כשמסביבם חג כריש, "מלתעות", סרטו המופלא של סטיבן שפילברג מ-1975, עולה באופן מיידי כמקור להשוואה. זה אולי לא הוגן, אבל כאלה הם החיים. בהשוואה הזו, ובהנחה שאתם מסכימים איתי ש"מלתעות" הוא סרט מעולה, "אימה במצולות" יקבל ציון של כוכבים במינוס, כלומר, יהיה חייב לי על השעתיים שבזבזתי מחיי. מדובר בסרט כל כך מגוחך שבאמת קשה להבין מה רצו להשיג היוצרים (לזכותם של במאי הסרט ג'ון טורטלטאוב וכוכב הסרט ג'ייסון סטיית'האם יאמר שהם טוענים כי האולפן חתך קטעים שלמים כדי להגיע לדירוג צפייה של 'מוגבל לגיל 13').