מתוך 9.
הסרט "תשע" המקורי לא היה סרט אנימציה באורך מלא. ב-2005 שיין אקר יצר סרטון קצר בן 11 דקות, שהציג את הדמות 9 לעולם והסרט אף זכה למועמדות לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הקצר. הגירסה הארוכה מ-2009 של הסרט זכתה ל-79 דקות והפעם אקר חבר למנטור שלו טים ברטון, שעזר לו להפיק את הפרויקט המורחב. אז נכון, הסרט הארוך לא זכה לתגובות חיוביות כמו קודמו המקוצר, אולם אני חושבת שבמידה מסוימת נעשה לו עוול בקטילות לא רציונאליות שהתעלמו מהבגרות של התכנים, האנימציה והסגנון המיוחד של הסרט.
האמפרי בוגרט עם אינגריד ברגמן. מתוך קזבלנקה.
הנה הגיע הרגע שמדור הקלאסיקה שלי יגיע לסרט הרומנטי של כל הזמנים: "קזבלנקה" מ-1942. להסביר למה "קזבלנקה" הוא סרט קלאסי זה כמו לנסות להסביר למה השמיים הם כחולים. אין באמת הסבר, זו פשוט אקסיומה ברורה לכל. עם זאת אני אנסה להגדיר מדוע גם מי שלא ראה את הסרט עד היום, שמע אינספור ציטוטים ורפליקות מסרט הפולחן הזה. רבות נכתב על קזבלנקה – ספרים שלמים אפילו – ואיש לא הבין מהו סוד הקסם שכנראה לא יאבד אף פעם. יכול להיות שמה שמושך צופים לסרט הזה גם ב-2010 נובע בעיקר מכך שיש פה שני כוכבים מצויינים כמו האמפרי בוגרט ואינגריד ברגמן.
מתוך הבן של רמבו.
הסרט "הבן של רמבו" עוקב אחרי פועלם של שני ילדים אאוטסיידרים, שמטרתם המרכזית היא לצלם סרט לקראת מבחן בד לכישרונות בעיירה האנגלית בה הם מתגוררים. האמצעים הדלים שברשותם לא מקלים על המשימה, אבל הנחישות העצומה שלהם להצליח גוברת על כל רגעי המשבר. וויל ולי לומדים באותו בית ספר, אך עולמותיהם לא יכולים להיות שונים יותר. וויל גר עם אמו, סבתו ואחותו וארבעתם משתייכים לפלג דתי אדוק שמורה להם להסתפק במועט ולוותר על מותרות החיים המודרניים. לעומתו, לי מתגורר במעין בית אבות, שבחלקו האחורי מצוי ביתו שם הוא מתגורר עם אחיו הגדול.
דניאל דיי לואיס. מתוך זה יגמר בדם.
דניאל פליינוויו (דניאל דיי-לואיס) הוא אחד הגיבורים השנויים במחלוקת – ולא בכדי. "זה יגמר בדם" נפתח בשממה אינסופית. דניאל נמצא בפיר אדמה עמוק, מנסה למצוא עדויות ממשיות לנפט. הצגתו כבר מתחילת הסרט כגבר ארכאי וקדמון, שנאבק בכל הסובב אותו כדי לשרוד, תגבר בהמשך, למרות התקדמותו בסולם המעמדות. בחלוף הזמן, דניאל הופך לאיל נפט אימתני, שמאבד כל צלם אנוש והופך לחיית טרף, ששומרת מפני כל גורם חיצוני, שמאיים עליו ועל בנו. באמצעות כישורי המיקוח הקולחים שלו, דניאל מצליח לייצר לעצמו מוניטין שמרתיע רבים ממתחריו. הילד שלו, מבחינתו של דניאל, הוא החשוב מכל ובהמשך הוא גם הופך אותו לשותף מלא בעסקי הנפט המשפחתיים. מכאן והלאה נעקוב אחרי אדם שמאבד עצמו לדעת ונאחז בדבר היחיד שנותן לו הרגשה של סיפוק: הממון.
ז'אן רנו. מתוך 22 קליעים.
"22 קליעים" הוא סרט נקמה לא רע בכלל אבל הוא לא חף מבעיות. מצד אחד, יש בו אלמנטים שיכולים להעלות את סף הריגוש והאדרנלין של הצופה בסצנות מלאות אקשן ומתח ומצד שני, נוצרת במידת מה התחושה שהוא ממחזר קלישאות של ז'אנר הפשע ושהסיפור עצמו לוקה בחסר. אני בוחרת להתעלם מאותם חסרונות בעיקר משום שז'אן רנו ("לאון", "ניקיטה", "הכחול הגדול"), הוא אחד השחקנים הצרפתיים החביבים עלי ואפשר להכריז קבל עם ועדה שהוא נולד להיות המאפיונר מאטיי בסרט. הצילום והעריכה ב"22 קליעים" נעשו בצורה עילאית וניכר שלוק באסון ("לאון" "ארתור והמינימונים"), ניצח על הפרויקט כמפיק שהשגיח מקרוב על העניינים. בשילוב עם סיפור על עולם הפשע הצרפתי, שמבוסס בצורה חופשית על אירועים אמיתיים אפשר לומר שיש כאן בהחלט תמורה בעד האגרה והבמאי רישאר ברי בהחלט מצליח לרתק אותנו למסך.
ג'ואן קרופורד עם אן בליית'. מתוך מילדרד פירס.
ב"מילדרד פירס" צפיתי לראשונה אתמול ואני יכולה להצהיר באופן רשמי שהוא אחד מסרטי המלודרמה הטובים ביותר שראיתי אי פעם. הסרט משלב ומתעל את יתרונותיו האסתטים של זרם הפילם נואר לכדי אמירה חזקה, הן על הקפיטליזם האמריקאי והן על יחסי בנות-אמהות באמריקה שמקדשת את ערכי האינדבדואל. מה שבאמת נוגע ללב בסרט נובע מהמסירות של האם מילדרד לבתה וידה שמתגלה כמפלצת, שלא בוחלת בשום אמצעי כדי להשיג את מטרותיה הנלוזות. הבחירה בגיבורה הנשית בסרט, שללא ספק נכלל בזרם הנואר היא יחודית, כיוון שרוב גיבורי הסרטים הללו היו גברים וביניהם מרבית הכוכבים ההוליוודים של התקופה ביניהם: האמפרי בוגרט, פרד מקומריי, ג'וזף קוטון, אורסון וולס ורבים אחרים.
במאי הסרט, מייקל קורטיז ("קזבלנקה", "חג מולד לבן"), מביא כאן את אחד הסיפורים היותר נוגעים ללב על אישה שמוכנה להקריב הכל למען בתה. בניגוד למלודרמה מרגשת לא פחות כמו, "סטלה דאלאס" מ-1937 בבימויו של קינג וידור (שאף זכתה לחידוש מרנין עם בט מידלר בשנות ה-90), נראה שבסרט "מילדרד פירס" מ-1945, מרחק הזמן הביא להתדרדרות מוסרית של הבנות והמרידה כנגד סמכות האם הפכה הרבה יותר קטלנית. בנוסף לכך, נראה שהדימוי על נשיות חוזר בסרטו של קורטיז לשורשי דימוי האישה כמלאך-שטן וכיאה לסרטי הנואר וידה היא הפאם פאטל האולטימטיבית. ג'ואן קרופורד זכתה על תפקידה כמילדרד באוסקר בשנה העוקבת, אולם בשל מחלתה לא יכלה לקבל את הפרס בטקס הרשמי ועל כן הזמינה את העיתונאים לביתה כדי להעניק לה את הפרס.
מתוך איירון מן 2.
הנה גיבור הפח חוזר ב"איירון מן 2", סרט המשך חביב, אך הרבה פחות טוב ומעניין מקודמו. רוברט דאוני ג'וניור שוב מציל את הסרט ובניגוד לאכזבתי הרבה ממנו ב"שרלוק הולמס", כאן הוא שוב חוזר להיות נער המסיבות השובב והכייפי. גם הפעם הצליחו להביא אפקטים נהדרים והרבה אקשן למסך, אבל יש תחושה שלתסריטאים היה פחות כח להשקיע בעלילה, ובכלל דמותו של דאוני ג'וניור מאבדת את הכח המילולי שהיה לה בסרט הראשון מ-2008. סקרלט ג'והנסון היא תוספת נהדרת, שמביאה הרבה גירל פאוואר למסך לעומת גווינת' פאלטרו המשעממת, שהתלוננה לפני צאת הסרט, שתמונתה של ג'והנסון גדולה הרבה יותר משלה בכרזת הסרט – האם פאלטרו היא אנטישמית וקנאית? בסופו של עניין, "איירון מן 2", למרות נקודת המוצא הפחותה שלו כסרט המשך, עדיין מעניק לצופה ספקטקל של שעתיים שלא סובלים ממנו יותר מדי.
הבמאי ג'ון פאבריו שומר על המומנטום ובמגבלות הז'אנר וגיבור-העל "איירון מן" עצמו – שמעולם לא שבה את ליבם של אנשי הקומיקס (אני מאנשי הבאטמן בעצמי) – הצליח ב-2008 להפיח רוח חיים חדשה בגיבור, וכבר עם יציאת הסרט דאז עלה לדיון נושא סרט ההמשך ב-2010. כמובן שכאשר מדובר בגיבורי-על, סרטי ההמשך הם מן המתבקש, כיוון שחוברות קומיקס על גיבורי-העל הפופולרים ממשיכות לצאת מדי שנה. ראוי לציין שבניגוד לסאם ריימי שהביא לנו שלושה סרטי "ספיידר-מן" גרועים, ניכר שפאבריו בהחלט הצליח להימנע מיצירת גיבור מגוחך.
מרלון ברנדו עם ויויאן לי. מתוך חשמלית ושמה תשוקה.
"חשמלית ושמה תשוקה" מ-1951 הוא כנראה הסרט הקלאסי המשפיע ביותר שאפשר לחשוב עליו. העניין המהותי בסרט והסיבה שאני יוצאת כאן בהכרזה נרגשת שכזו נובעת מכך שבדיוק כמו "קזבלנקה", "חלף עם הרוח", "שדרות סאנסט" ורבים וטובים אחרים, גם על "חשמלית ושמה תשוקה" יש רפליקות ידועות ומצוטטות, שבין אם ראיתם את הסרט או לאו, נתקלתם בהן בשלב כזה או אחר בחיים. הצעקות של סטנלי בסרט: "סטללללללללללה" הן לא המצאה של ג'רי סיינפלד וכאן תוכלו לראות כיצד מרלון ברנדו (האיש וה"סנדק") הוא זה שהתחיל את הכל. "חשמלית ושמה תשוקה" הביא לקולנוע ההוליוודי סיפור מרגש על אישה (ויויאן לי המוכרת ביותר כסקרלט או'הרה מ"חלף עם הרוח") שמציגה התמודדות נשית בעולם בו אין אף אחד שיאהב אותה ויבין אותה וכל שנותר לה הוא לסמוך על אנשים זרים טובי לב.
קריסטן בל עם ג'וש דוהמל. מתוך להתאהב ברומא.
הקומדיה הרומנטית החדשה "להתאהב ברומא" לא ממש מחדשת שום דבר בז'אנר, שהתדרדר בשנים האחרונות לרמת פרווה צמחונית. ניתן להגדיר את הסרט כקומדיה חמודה ולא יותר מכך ועל כן מי שמגיע לצפות בה צריך להגיע עם ציפיות בהתאם. בקווים מאוד כלליים וקצת לא פוליטקלי קורקטיים, מדובר בצ'יק פליק עם סוף טוב והרבה רגעי מתקתקות. אז מה יש בו אתם שואלים? גיבורה בלונדינית רזה וטיפה מעצבנת, בחור חתיך אחד שגם יודע קצת איטלקית וכמובן רומא המהפנטת.
ברגעים מסוימים בסרט הקלישאות חוגגות וברגעים אחרים האובר רגשנות גורמת לצופה הפמינסטית המצויה לתהות מדוע עדיין קשה כל כך לראות אישה מצליחה שאין לה אהבה (בעיקר בקומדיות)? ומדוע תמיד כשהיא דווקא כן מוצאת אהבה, כבר לא איכפת לה מהקריירה שלה? למה לא מראים גבר כזה? ואחרי שיצאתי במאבק פמינסטי (קצר ואולי מבטיח לכל הקתרין ביגלו העתידיות שנמצאות שם בחוץ), אני חייבת לומר שנהניתי במידת מה מהסרט בעיקר בגלל הקאסט של שחקני המשנה, שביניהם ניתן למצוא את אנג'ליקה יוסטון ("הכבוד של פריצי", "משפחת אדמס") ודני דה ויטו ("'קן הקוקיה", "מלחמת רוז ברוז").
סאם וורת'ינגטון. מתוך התנגשות הטיטאנים.
אין לי דרך אחרת להגדיר זאת, "התנגשות הטיטאנים" מעליב את הצופה: הסרט מיוצג ככזה שמביא חוויה תלת מימדית מרהיבה, שתמשוך אותנו לקולנוע ותגרום לנו להוציא עוד מרשרשים מהארנק בעד הכרטיס. בפועל אל תצפו לראות בסרט שום אלמנט תלת מימדי מלבד הכתוביות שתהינה מטושטשות באם תורידו לרגע את המשקפיים (הממש לא אופנתיים). הסרט מתיימר להציג טכניקה תלת מימדית ואילו מה שהוא מציג בפועל זו גירסת התלת בהירות. כאשר הסרתי את המשקפיים, התמונה נראתה הרבה יותר בהירה ואסתטית מאשר עם המשקפיים. מה גם, שלא היה שום אלמנט בסרט שהצדיק נוכחות של טכנולוגיה שכזו ודי ברור שהסרט לא צולם במצלמת תלת המימד והמקרן הוא שעושה כביכול את הפלא שלא באמת קיים.
מרלין מונרו, ג'ק למון וטוני קרטיס. מתוך חמים וטעים.
"חמים וטעים" מ-1959 הוא אחד מסרטי הקומדיה הקלאסיים והמוכרים ביותר, ואחד מהאהובים עלי. בשילוב מופתי של שלושת השחקנים הטובים ביותר שהוליווד הקלאסית הביאה למסך הגדול – ג'ק למון, טוני קרטיס (כן, אבא של ג'ימי לי קרטיס) ומרלין מונרו, הדיווה האגדית – אי אפשר לטעות. כאשר מוסיפים למרקחה את אחד הבמאים הטובים ביותר וויליאם (בילי) ווילדר ("שדרות סאנסט", "אירמה לה דוס" ורבים אחרים) ברור לכל שמדובר באחת הקלאסיקות הקולנועיות שבל לפספס.
אהרון ג'ונסון. מתוך קיק אס.
הסרט "קיק אס" הולך לכבוש את צעירי הארץ בלי שום ספק. אחרי "זומבילנד" הנפלא שהפגיש אותנו עם עולם הזומבים בקריצות שנונות והומוריסטיות לכל רפרנס תרבותי אפשרי, הגיע הזמן שגם גיבורי העל שלנו יקבלו טיפול מאסיבי. מה שמיוחד ב"קיק אס" הוא שיש ניסיון כלשהו להחזיר את הכוח לאזרח הקטן – אופטימיות במיטבה ללא ספק. הסרט קורא שלא להביט עוד מהצד (ממש סוג של פרסומת ל"מה אתם הייתם עושים" עם חיים הכט), אולם עם הרבה קריצות ציניות כואבות במידת-מה על החברה שלנו, שרק מסתכלת מהצד כשמישהו בצרה. הסרט שם במרכז את נער התיכון השלומיאלי, שמתעלה על זוועות הגיל הפרטיות שלו ושם לעצמו מטרה להציל את עירו. כל מה שהוא מבקש זה שרק תתנו לו את ההזדמנות – אז תנו לו צ'אנס. אני נתתי.
אז תשכחו מכל הסופרמנים למיניהם, באטמן זה אאוט, וספיידרמן זה כל כך 2009. הגיבור החדש שלכם הוא "קיק אס". במאי הסרט מתיו ווהן לוקח אותנו למחוזות התיכון הבעייתיים ומציג בפנינו את האנדרדוגים בצורה קומית ומקסימה. יש כל כך הרבה קומדיות נעורים במחוזיתנו ולרגעים הסרט מחזיר אותנו לכל אותם שטיקים מוכרים והחלוקה הסטנדרטית בתיכון לקבוצות של פופאלריים, חנונים, ספורטאים ועוד. הגיבור שלנו דייב לא נכנס לשום קבוצה והוא מנודה חברתית – וזו הסיבה שאנחנו כל כך מחבבים את הסיפור שכבר סופר לנו מאות פעמים. דייב שונה ומיוחד כי הוא רוצה להיות גיבור למרות שזה לא סוד שאין לו גרם של שריר בגופו השברירי.