אופיר איל - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 4)

"מועדון הלקוחות של דאלאס" – ביקורת

"מועדון הלקוחות של דאלאס". מתיו מקונוהיי.

"מועדון הלקוחות של דאלאס" הוא דרמה ביוגרפית המתרחשת בשנות ה- 80' ובמרכזה רון וודוורף, קאובוי קל דעת המקפיד על הימורים ויחסי מין מזדמנים. כאשר וודוורף מאובחן כנשא של נגיף ה-HIV, הוא מתחיל במאבק הישרדות מול המערכת הרפואית וחברות התרופות. אדם שמתחיל מסע מהמקום האנוכי ביותר וסרט שהצלחתו נובעת מיכולתו לחבק אנוכיות זו, גם כאשר נוספים לה חמלה וחסד.

בעקבות קטטה מזדמנת, מתגלגל רון וודרוף (מת'יו מקונוהיי), לבית החולים, שם הוא מאובחן כנשא HIV הצפוי לתוכלת חיים של חודש בלבד. כאשר הוא מבין שהפוליטיקה המסואבת של רשות התרופות עומדת למנוע ממנו טיפול מציל חיים, נאמן לעצמו ולייצר ההישרדות הטבוע בו, פותח וודוורף מועדון לקוחות המאפשר לחבריו לקבל תרופות החיוניות לטיפול במחלה. בני הברית שאוסף וודוורף בדרך משנים את חייו, במיוחד מערכת היחסים המפתיעה שהוא מפתח עם טרנווסטייט בשם ריון (ג'ראד לטו בתפקיד זוכה גלובוס הזהב), ההופך לקולגה העסקית שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ק ראיין: גיוס הצללים" – ביקורת #2

"ג'ק ריאן: גיוס הצללים". כריס פיין.

אנליסט צעיר העובד עבור ה- CIA חושף מזימה להפיל את כלכלת ארצות הברית באמצעות פיגוע טרור. עד פה נשמע סביר עבור עלילת סרט פעולה. רק שאותו אנליסט הוא נחת לשעבר וגיבור פצוע, פטריוט נלהב שהתגייס לצבא העל של אמריקה על מנת לתמוך בארצו ומלחמתה בטירור בעקבות הפיגוע בבנייני התאומים. בנייני התאומים? לאומנות זה הכי אחי? כן. עלילת הסרט "ג'ק ראיין: גיוס הצללים" היא לא-פחות מדוגמא מופתית למכונת זמן שהסיעה את במאי הסרט, קנת' בראנה, ל-2013 ועמו תסריט שהוא כנראה שמר במגירה עוד מהפעם האחרונה בה הוא היה שחקן רלוונטי, נאמר שנות ה-90?

אין דבר אחד מוצלח בסרט הזה. במקום לשמש ספינת הצלה לשחקנים מדשדשים בשולי ההצלחה ההוליוודית הוא הופך לקאנו עם חור עבור קווין קוסטנר וקירה נייטלי המגלמים בהתאמה את מפקדו וחברתו של הכוכב הראשי (ובעל הגבות הבלתי סבירות בעליל), כריס פיין ("סטארטרק").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"12 שנים של עבדות" – ביקורת

"12 שנים של עבדות". צ'יווטל אג'יופור.

ישנם נושאים שאמנם הדיון והעיסוק בהם חשוב אך מבחינה קולנועית הם מאוסים. לדוגמא, נושא השואה קיבל עיסוק נרחב בסדרות, בסרטי תעודה ובקולנוע וכך לא בכדי, בשנים האחרונות, סרטי שואה המופיעים מתמקדים פחות בסבלם של היהודים ויותר בוחנים את קורות האזרחים שמצאו עצמם חיים לצד תהליך השמדה והבחירות שלקחו או שנכפו עליהם בעקבות כך ("הזייפנים", "הנער בפיג'מת הפסים", "ממזרים חסרי כבוד", "באפילה").

נושא נוסף בו נרשם עיסוק רב הוא העבדות של האדם השחור בארצות הברית. סדרות וסרטים רבים עסקו בו, בכולם תיאור המציאות הקשה של תקופת העבדות והאכזריות המתנשאת והברוטלית של האדם הלבן. בדומה לשואה, גם כאן העיסוק המרובה (והחשוב) מכתיב כי קשה מאוד ליצור עניין קולנועי בנושא. בהתאמה, הסרטים האחרונים בנושא העבדות- "לינקולן" עטור השבחים ו"ג'אנגו ללא מעצורים" (שוב טרנטינו שוחט פרות קדושות), לא מביאים עלילה "שגרתית" של חיי היומיום של העבדים אלא כל אחד בדרכו ביקש להציע נדבך חדש לדיון בנושא. "12 שנים של עבדות" המגיע כעת לבתי הקולנוע, מבקש לעשות דבר דומה אך בדרך שונה לחלוטין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הזאב מוול סטריט" – ביקורת

"הזאב מוול סטריט". ליאונרדו די'קפריו.

"הזאב מוול סטריט" הוא עיבוד סיפורו האמיתי של ג'ורדן בלפורט, ברוקר צעיר הכובש בסערה את וול סטריט המתפתחת. בדומה לאותו זאב רע מהאגדות, בלפורט התמחה בפיתוי עובדיו ולקוחותיו ברהב ועושר מהולים בכל סם אפשרי ועוד נשאר בחיים לכתוב על כך ספר. כעת מגיע העיבוד לקולנוע ועל מלאכת הבימוי אמון מרטין סקורסזה המציע סאגה שאורכה לא פחות מ-3 שעות, ונראה שלא בצדק. הסרט מלא סצינות שחוזרות על עצמן, מדגישות נקודות שכבר הודגשו, מציגות סיטואציות שפשרן העלילתי לא ברור ואורכן מעיק. תוסיפו לכך את הצעקות הבלתי פוסקות של כלל השחקנים, בהובלת ליאונרדו דיקפריו, ותקבלו תוצר שיש בו מעט רענון והרבה כאב ראש.

לא מפתיע לפגוש בסרט את ליאונרדו דיקפריו ולא רק כי בינו לבין סקורסזה יש מערכת יחסים מקצועית ארוכה מאוד ("כנופיות ניו יורק", "הטייס", "שאטר איילנד"). מבט ארוך על הפילמוגרפיה שלו מגלה כי לדיקפריו העדפה ברורה לסרטים העוסקים בסיפורים אמריקאים מיתיים כגון "טיטאניק" או "תפוס אותי אם תוכל", וגילום דמויות אמיתיות כגון ג'יי אדגר הובר או הווארד יוז. בנוסף, ניכר כי השחקן השאיר את ימי "מה עובר על גילברט" מאחור ועבר לסרטים רחבי יריעה וקצב הרבה יותר. מבחינה זו, "הזאב מוול סטריט" מושלם עבורו בכך שמתאפשר לו לגלם דמות מיתית מימי הפריחה של וול סטריט, ועוד באופן פיסי ואינטנסיבי ביותר. נהדר עבור דיקפריו, קצת פחות עבור הצופה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חלום אמריקאי" – ביקורת

"חלום אמריקאי". איימי אדמס, כריסטיאן בייל, בראדלי קופר.

"חלום אמריקאי" היא דרמת פשע קומית המתארת את סיפורם של שני נוכלים זוטרים, הנאלצים לקחת חלק בתרמית פרי דמיונו של סוכן FBI שאפתן. כאשר כל אחד מהם מונע על ידי חלומו- להצליח, להיות נאהב, למצוא ביטחון, נרקמת סביב השלושה הרפתקה הגוררת פנימה פוליטיקאים, אנשי מאפיה, חברים ובני משפחה. מתובל בהומור חכם וקצב טוב, "חלום אמריקאי" מבטיח כי יש בו את כל המרכיבים הנכונים להפוך ללהיט. זו הסיבה שעל אף שחלקי הסרט לא חוברים זה לזה באופן חלק, "חלום אמריקאי" מצליח עדיין להיות מהנה ונחמד, גם אם פספס את האפשרות להיות סרט נהדר באמת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חייו הסודיים של וולטר מיטי" – ביקורת

"חייו הסודיים של וולטר מיטי". בן סטילר.

אם גם אתם נתקלתם במונולוג של בן סטילר, המוצג בקולנוע כהקדמה לטריילר של סרטו החדש "חייו הסודיים של וולטר מיטי", ייתכן שגם אתם שאלתם את עצמכם כיצד להבין פניה נרגשת זו. השחקן מקדיש יותר מדקה להסבר כמה הפרויקט אישי עבורו וכמה הוא מקווה שהקהל יהנה ממנו לפחות כמוהו. האם זו פניה שמטרתה לשכנע את הקהל לבוא ולצפות בסרט שלמעשה הוא אינו מוצלח או שמא יש כנות פשוטה בדבריו? צפייה ב"חייו הסודיים של וולטר מיטי" מגלה שהאופציה השניה היא כנראה הנכונה מאחר ודרמת ההרפקתאות של סטילר היא בעיקר מסע אישי ומרשים ויזואלית אותו הוא מבקש לחלוק עם הקהל. זה נעים, זה מעורר אמפתיה וזה אפילו מפתה את הצופה לשקול להגשים חלומות ישנים. עם זאת, זה בוודאי לא מרגש כפי שסטילר התכוון לו ונותר כסרט חמוד ובינוני בלבד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אוגוסט: מחוז אוסייג'" – ביקורת #2

"אוגוסט: מחוז אוסייג'". מריל סטריפ, ג'ולייט לואיס.

העובדה שמדובר במאורע איכותי הוא אולי הדבר הבולט ביותר שניתן לומר על "אוגוסט: מחוז אוסייג'". הטקסט המתוחכם וצוות השחקנים המרשים והכשרוני ממלאים את המסך במלוא הדרם, שלא לומר משקלם הלא-קליל, ויש להודות שהתוצר נפלא גם אם אינו בהכרח קל להכלה. בכל זאת, עם איכות כל כך בולטת וברורה לא ניתן להתווכח, במיוחד לא כשלצידה טקסט והעמדת הדמויות חכמות כל כך. כאשר מוסיפים לזה צוות שחקנים מדויק ונהדר, המובל על ידי מריל סטריפ המופלאה, מתקבל סרט שאינו מתפשר על טיבו ועושה זאת בצורה מצויינת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סיפור משפחתי" – ביקורת

"סיפור משפחתי". מסהארו פוקויאמה, מאצ'יקו אונו.

"סיפור משפחתי" מגולל את סיפורה של משפחה יפנית המגלה כי בנה בן ה-6 אינו בנה הביולוגי. בעקבות המידע יוצאים ההורים למסע רגשי מורכב, שבסופו עליהם לקבל החלטה כיצד לנהוג בבנם. הסרט דן בפערים בין מסורת לבין רגש, כאשר הדגש הוא על קשר בין אב לבנו והעברה בין דורית של יחסים אלה. העלילה והאופן בן היא נפרשת מדגישה כי "סיפור משפחתי" הינו סרט יפני – העלילה מחולקת לסצנות מדודות ונקיות המוגשות זו אחר זו וסך הכל נפרשות באיטיות על פני 120 דקות. מצד אחד יש בכך יופי ועניין אך מצד שני, מאחר והתסריט אינו מצטיין, יש מספר סצנות מיותרות המאריכות את הסרט ומעניקות לו רושם מעט פשטני.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החגיגה של פולט" – ביקורת

"החגיגה של פולט". ברנדט לפונט.

"החגיגה של פולט" היא לא פחות מחגיגה צרפתית, המציעה עלילה מצחיקה להפליא ומהנה באופן שטותי ופשוט. זוהי קומדיית פשע שבמרכזה סבתא עצבנית וגזענית המואסת, בחיי העוני ומחליטה להצטרף למקצוע הפופולרי בשכונתה- סחר בסמים. בחן מוגבל וסבלנות מינימלית, מצליחה פולט לעשות ולהגיד את כל הדברים הלא נכונים רק שיחד הם יוצרים סרט נפלא המעורר צחוק ואהבה גדולים לסבתא המשונה שבמרכזו. בזכות התסריט, השומר על קצב ודיוק לכל אורכו, וברנדט לפונט המגלמת בהצלחה יתרה את פולט, אין ספק ש"החגיגה של פולט" מציעה את אחת החוויות המהנות והמחויכות ביותר שהחורף הקר יכול להציע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דיברנו מספיק" – ביקורת

"דיברנו מספיק". ג'וליה לואי-דרייפוס, ג'יימס גנדולפיני.

"דיברנו מספיק" היא קומדיה רומנטית נעימה ואינטימית, שהצפייה בה מעלה חיוך כן ונטול מאמץ. בניגוד לקומדיות רומנטיות אחרות, המתמקדות לרוב בצעירים ובני נוער, הסרט עוסק בדמויות הנמצאות בגיל העמידה ומצליח לעשות זאת עם המון פלפל וקסם. הסרט מציע ליהוק מצויין של שחקנים מוכרים ונהדרים, כאשר הבולט בהם הוא ג'יימס גנדולפיני. עבור גנדולפיני, "דיברנו מספיק" הוא אחד משני סרטים אחרונים שהספיק לצלם טרם מותו ולאור התפקיד המצויין שלו בו, הטרגדיה של מותו הופכת ברורה עוד יותר. "דיברנו מספיק" הוא סרט מלא נחת – מהכישרון, מהכנות ומהחזרת התקווה לאהבה טובה – והוא מומלץ לצפייה מנחמת ומפנקת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כל הזמן שבעולם" – ביקורת

"כל הזמן שבעולם". רייצ'ל מק'אדמס עם דומנל גליסון.

מה הייתם עושים לו יכלתם לנסוע בזמן לאחור? משנים את בחירותיכם? מתקנים טעויות? "כל הזמן שבעולם" מציע תשובות אבל באופן ממש פרטני ומלא. הקומדיה הבריטית מציגה בנימוס מנומנם את חייו של בחור המסוגל לנסוע לאחור בזמן. את כל חייו. היכולת המופלאה אינה נקשרת באירוע מסוים, לא עוזרת לו להציל אף אחד, אינה מפרידה בינו לבין אהובתו. היא פשוט שם וכמה נחמד. מה שמתחיל מחויך ובעל פוטנציאל אדיר מתברר כקומדיה שמרנית, כמעט ביוגרפית, קצת מייגעת ולגמרי מפוספסת.

ריצ'ארד קורטיס, תסריטאי סרטים מצליחים כגון "נוטינג היל" ו"יומנה של ברידג'ט ג'ונס", חוזר לביים בשלישית עם קומדיה רומנטית אך הפעם הקסם אינו לצידו. נראה כי הכנסת הגורם העל טבעי גרמה לכך שקורטיס יציע עלילה שאין בה עניין והיא נאחזת ביכולתו המופלאה של הגיבור הראשי. הבעיה מתחילה בכך שלאותה יכולת אין השפעה משמעותית על העלילה השגרתית וכך אין לצופה במה להיאחז- חיים שגרתיים מחד, יכולת מנומנת מאידך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קפטן פיליפס" – ביקורת

"קפטן פיליפס". טום הנקס.

ניסיונם של פיראטים סומליים להשתלט על ספינת מסע אמריקאית מסתבך והופך למסע חטיפה של קפטן הספינה, הלא הוא "קפטן פיליפס". טום הנקס מככב בסרט הפעולה כקפטן החטוף וכמו תמיד מותיר אחריו שובל של צדקנות והירואיות מהזן האמריקאי הסטריאוטיפי ביותר. מצד שני, לולא כיכובו של הנקס, כנראה שאיש לא היה טורח סביב הסרט הזה. אמנם יש בו רגעי פעולה קצביים וטובים אך כלל הצפייה מותירה תחושה של סרט שמוסיקת הרקע המותחת שלו מתאמצת לחפות על דלות עלילתית.

פול גרינגראס בעל הוותק בסרטי פעולה ("טיסה 93"), ביים את הסרט; ריצ'ארד פיליפס ובילי ריי אמונים על התסריט, שלמעשה מבוסס על הספר המתאר את סיפור החטיפה. מאחר ולריי יש ניסיון בכתיבת תסריט לסרטי פעולה המבוססים על ספרים, כגון "משחקי הרעב", אפשר להעלות השערה שאולי הבעיה נעוצה בהבדל הקיים בין עיבוד סיפור בדיוני לבין עיבוד סיפור ביוגרפי לכדי תסריט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »