אופיר איל - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 8)

"בתוך הבית" – ביקורת

"בתוך הבית". ארנסט אומהור.

השאלה 'מהי חווית כתיבה?' עומדת במרכזו של הסרט "בתוך הבית" של פרנסואה אוזון. הסרט מוגדר כמותחן אך מאחר ועיסוקו הוא בחינת האופן בו אנו מתארים את המציאות ולאו דווקא הצגת פיסת מציאות כלשהי, העלילה המותחת הנה רק אמצעי. העיסוק האמיתי של הסרט הוא רתימת הצופה לבחינת האופן בו אנו מספרים סיפור והתוצאה היא סרט משעשע ולא שיגרתי אך גם כזה שמתמיד להשאיר את הקהל בעמדתו כצופה חיצוני ולא מאפשר לו לשקוע לתוך היצירה.

פרנסואה אוזון הוא מהבמאים והתסריטאים הצרפתים הבולטים כיום ("פוטיש – אישה – צעצוע", "8 נשים"). נטייתו לספק נקודת מבט יחודית ונטולת מעצורים על יחסים הכנתה לו מעמד כילד הרע של הקולנוע הצרפתי והוא מוכר גם כבמאי המקפיד לשלב סאטירה והומור חד בסרטיו. מבחינה זו "בתוך הבית" אינו יוצא דופן אך מה שמייחד אותו הוא העמדה שאוזון נוטל בו – הוא אינו מציג בפני הצופה נושא ומזמין אותו לחשוב עליו, כפי שעשה עם "בריכת שחייה", סרט נוסף שלו העוסק בחווית הכתיבה, אלא הוא מצליח לקחת את הצופה יחד עמו להתלבטות אקטיבית בנושא.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הורג אותם ברכות" – ביקורת

"הורג אותם ברכות". בראד פיט.

טרנטינו וגיא ריצ'י הלכו לים ולמען האמת בסרטו החדש של אנדרו דומיניק "הורג אותם ברכות", שניהם טבעו ואיש לא נשאר. מציאות פוליטית מזויפת ומצב כלכלי קשה אמורים היו להיות הרקע לסרט נושך ומטאפורי, אך רצונות לחוד ומציאות לחוד, ובסופו של דבר מדובר בדרמת פשע שמתחילה טוב ומסתיימת בצורה כל כך פשטנית וחסרת פשר, שייתכן ואין טעם להתחיל לצפות בה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גן עדן" – ביקורת

"גן עדן".

ישראליות מלאה בסטיראוטיפים, עדות ומגזרים מציפה את "גן עדן", סרטו הדוקומנטרי החדש של הבמאי רן טל. במשך יותר משנה עקב טל אחר קהל המבקרים המגוון בבריכת הסחנה ונתן למצלמה לקבץ אותם למציאות אחת שהיא קודם כל ישראלית ויותר מהכל אנושית. בעזרת צילומים מרהיבים וצנועים, סיפורים אישיים והרבה שתיקות, מצליח טל לחשוף את הישראליות העממית במערומיה ובד בבד להעניק לה חסד נדיר ורכות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כמה טוב להיות פרח קיר" – ביקורת

"כמה טוב להיות פרח קיר". אמה ווטסון עם לוגן לרמן.

היום כבר לא כותבים שירים על אהבה וגם כמעט ולא עושים סרטי התבגרות שאינם מוצפים בקצב תזזיתי או דרמטיות כבדה. לעומת אלה, נעים לפגוש בדרמה הרומנטית "כמה טוב להיות פרח קיר", שבכל זאת מצליחה להציע חוויה תמימה יחסית ונעימה למדי. העלילה עוקבת אחר סיפור התבגרותו של צ'ארלי, נער צעיר ורדוף, שבעזרת חבריו יבין כמה דברים על החיים ואופן ההתמודדות עמם. על אף שהסרט רחוק מלהיות מבריק או מוקפד, הוא בהחלט נוגע ומרגש.

עלילת "כמה טוב להיות פרח קיר" מבוססת על ספרו של סטפן צ'בוסקי, שגם ביים וכתב את התסריט לסרט. עבור צ'בוסקי זה הסרט המצליח הראשון שיצא תחת ידיו, ומבחינה זו לא נראה כי יש בו הבטחה גדולה לעתיד. מאמץ התסריט לספק שנינויות ואמירות אינטליגנטיות ניכר למדי וכך איכות החוויה נפגמת. בנוסף, מניעי הדמויות לא ברורים לגמרי והדיאלוגים אינם תמיד קוהרנטים ואף קטועים לעיתים. גם כבמאי לא נרשמת לזכות צ'בוסקי הצלחה, במיוחד לאור הזרימה המסורבלת והאחדות הכמעט מוחלטת של משחק בינוני מקאסט שעל הנייר הוא טוב למדי. למזלו של צ'בוסקי, "כמה טוב להיות פרח קיר" הוא מקרה מובהק בו השלם עולה על סכום חלקיו וכך, על אף אוסף מרכיבים שאינם מרשימים, יש בסרט קסם עקבי שמבטיח חוויה סופית של הנאה מתוקה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המאסטר" – ביקורת

"המאסטר".

סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון, "המאסטר", הנו סרט שכל חלק בו נוצר על ידי אומן מוכשר ביותר בתחומו כך שהתוצר הסופי הנו יצירה איכותית ביותר, גם אם לא קלה לצפייה. הסרט מציג את המציאות האמריקאית לאחר מלחמת העולם השנייה כפי שזו משתקפת ממפגש בין שני גברים קיצוניים ואקסצנטריים- האחד חייתי והשני רוחני, ומהמסע שיעברו יחד. התכנים בהם עוסק המאסטר הנם מעניינים ומעוררי מחשבה אך העובדה כי הסרט כולו אינטנסיבי וכבד יוצרים חווית צפייה לא פשוטה ולעיתים מעיקה. לצד זאת, אין ספק שזה סרט חובה לכל מי שרוצה ללמוד כיצד ליצור סרטים, כיצד לצלם אותם, איך לטעת בהם מוזיקה שתקבל קול משמעותי ויותר מהכל, זהו סרט חובה לכל מי שרוצה לדעת כיצד נראה משחק פנומנלי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הוואלס האחרון" – ביקורת #2

"הואלס האחרון". מישל וויליאמס, לוק קירבי.

"הוואלס האחרון" הוא אמנם סרט אמריקאי צבעוני על זוגיות אך הוא רחוק מלהיות סרט קליל. הבחירה להגדיר אותו כדרמה קומית נובעת כנראה מכך שאלה שני המרכיבים הראשיים מהם בנויים החיים עצמם, וזה אומר שאמנם יש בסרט רגעים מצחיקים אך לצידם גם כמות ניכרת של כאב והתלבטות, המוגשים לצופה בצורה הכנה ביותר. "הוואלס האחרון" הוא בהחלט לא סרט לכל אחד, בעיקר מאחר והצפייה בו דורשת מאמץ; אך יש בו עוצמה ודיוק המוגשים בצורה אמיצה ועדינה כל כך שקשה להישאר אדיש אליהם.

מדובר בסרטה השני של השחקנית הקנדית שרה פולי ("המתיקות שאחרי", "החיים בלעדיי"). כבר כשחקנית יצרה שור לעצמה מוניטין של שחקנית בעלת יכולת יחודית לגלם דמויות נשיות, פגיעות ומורכבות, שאינה מתעניינת בתהילה כמו באיכות העשייה. ב-2006 הוציאה פולי את סרטה הראשון כבמאית, "הרחק ממנה", שבדומה לסרט הנוכחי עסק גם הוא בזוגיות ושברון לב. הסרט גרף את אהדת המבקרים ושור סומנה כיוצרת מבטיחה ולא שגרתית. כעת, עם צאת סרטה החדש, נראה שפולי מבססת עוד יותר את מעמדה כבעלת נקודת מבט מסקרנת ומיוחדת, שההסתגלות לשפתה הקולנועית הייחודית שווה את המאמץ.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טד" – ביקורת

"טד". מארק וולברג וטד.

אחרי אוסף סדרות טלוויזיה מבריקות, סת' מקפרלן, נער הזהב של הטלוויזיה האמריקאית, מגיע לקולנוע עם סרטו הראשון "טד". למעשה, הפרט הכי חשוב שצריך לדעת על הסרט הזה הוא שהוא של סת' מקפרלן. אמנם יש בו שחקנים טובים ודב פרוותי מסקרן המדגים דיבור מלוכלך מהו, אך כל אלה משניים לעובדה שמקפרלן עומד מאחורי היצירה הזו. העלילה והדיאלוגים תפקידם לשמש במה לרעיונות הציניים וחדי האבחנה של האיש הזה, כך שההנאה ממנו היא בעיקר רעיונית ומילולית. באיזו מידה זה מצליח לסחוב סרט שלם? לא ממש אם אינך אמריקאי שרגיל לעלילה הומוריסטית נמוכה למדי.

מקפרלן, יוצר אמריקאי פורה ורב גוני, הוא אנימטור, תסריטאי, מפיק, מלחין, שחקן ומדובב, שעומד מאחורי כמה מסדרות האנימציה האמריקאיות הטובות ביותר. בין יצירותיו ניתן למצוא את "איש משפחה", "אבא אמריקאי" והעדפה אישית שלי- "המעבדה של דקסטר", שהן סדרות אנימציה שמטרתן לרוב היא לטבוח בנורמות וערכים אמריקאים מיופייפים. הסדרות של מקפרלנד נודעות בהפניית אצבע מדוייקת לרגעים המגוכחים ביותר של התרבות האמריקאית ובחופש האומנותי שהן נוטלות לעצמן על מנת לעסוק באלה: בכל אחת מהסדרות הללו פרק שגרתי יכול להיעצר לטובת כמה רגעי שקט מביכים או לשם חיתוך לעיסוק בנושא אסוציאטיבי של אחת הדמויות. כמו כן, אין בהן הקפדה על ריאליזם כאשר בסידרה "אבא אמריקאי" מככב חייזר שאומץ לחיק המשפחה וב"איש משפחה" הדמות הכי מתפקדת פרקטית ורגשית היא הכלב המשפחתי. תשכחו ממשפחת סימפסון- שכבודה בהחלט במקומה- בסדרות של מקפרלן החוק העלילתי היחיד שנשמר הוא זה שברגע נתון ישרת הכי טוב את הבדיחה, שהיא לרוב על חשבונה של אמריקה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שלגיה והצייד" – ביקורת

"שלגיה והצייד". קריסטן סטוארט.

שלגייה המתוקה מעולם לא הייתה פופולרית כל כך- לאחר הסרט "מראה מראה" וכיכובה כדמות הראשית בסדרה "עד עצם היום הזה", כעת קבלו את "שלגיה והצייד". נראה שלאחרונה כולם רוצים חלק בדמות הצחורה טובת הלב ובסרט הנוכחי נעשה ניסיון לתרגם את קורותיה לסרט הרפתקאות למבוגרים. תוך התייחסות לסיפור המקורי כשלד בלבד, העלילה מתרחבת לשלל הרפתקאות ודמויות קסומות, שאמנם תודה לאל אינן בתלת ממד, אך יש בהן הרבה מן המשעשע, הנדוש, המקסים והמועתק. מבולבלים? גם אנחנו.

זה זמן מה שתעשיית הבידור הוטרדה בשאלה מה יחליף את טרנד הערפדים שהציף את מסכי הקולנוע והטלוויזיה ונראה שאגדות ילדים היא תשובה ראויה. יש בהן עולם התרחשות ברור מבחינת ערכי טוב ורע ושלל גיבורים משובחים המתמודדים עם צרות והרפתקאות על טבעיות. האידיליה מתחילה להסתבך מאחר ואנו נמצאים במאה ה-21 המפוקחת והצינית ולכן על מנת שסיפורי האגדות יתפסו רלוונטיים נדרשת אדפטציה לא פשוטה. להפוך נסיכה תמה, מלכה מרושעת או אביר הירואי לדמויות מורכבות, תוך שמירה על עלילה מהירת קצב ומעודכנת אך גם קוהרנטית ונאמנה למקור- לא משימה קלה. תחת ידיו של רופרט סאנדרס, עד כה במאי פרסומות מצליח, מנסה "שלגיה והצייד" להצליח לחצות את היער הקסום ממחוז הילדות לכדי יצירה מעודכנת אך אוסף בעיות דנות אותו לבינוניות ומטה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סטפ אפ 4" – ביקורת

"סטפ אפ 4".

סרטי פעולה ונעורים המבטיחים לנו זמן מזגן ומינימום מחשבה הם מצרך מבוקש בקיץ החם והסרט "סטפ אפ 4" בהחלט מתאים לדרישה. בדומה לשלושת החלקים שקדמו לו, מדובר בסרט עם עלילה דלילה והיעדר כישורי משחק המפנים מקום להמון ריקודים מרשימים. מה שמבדיל אותו מקודמיו היא ההחלטה לצמצם בו מוירטואוזיות הגוף לטובת מנת יתר של וירטואוזיות מצלמת הקולנוע: יש הרבה ריקודים אבל הם מוגשים כשלם תזזיתי, שלא מאפשר להתמקד במרכיביו. הסרט מהודק ומהוקצע מקודמיו אך הוא גם בלתי אישי ובעיקר נראה כמו פרק מורחב של הסדרה 90210 או פרסומת אין סופית למשקה מוגז.

על אף הביקורות השליליות, סרטי "סטפ אפ" הכניסו סכומי כסף משמעותיים, כל אחד יותר מקודמיו (והרי אין סיבה טובה מזו להוצאת חלק נוסף). מבחינת עלילה, הסרט הראשון בו כיכב צ'אנינג טאטום ("לא תשכח", "מג'יק מייק", "רחוב ג'אמפ 21"), היה בעל העלילה החזקה ביותר וגם היחיד עד כה שמתהדר בכך שאחד משחקניו (טאטום עצמו), פרץ בעקבות הסרט. מבחינת איכות הצעדים והריקודים, הסרט השני היה המוצלח בסדרה ובהתאמה, חלק מחבורת הרקדנים שכיכבו בו הפכו מוכרים בעקבות הופעתם וביצועיהם בסרט (אדם סוואני, הוא "מוס" או מארי קודה, שניהם חזרו להופעות אורח בחלק השלישי של הסדרה ומבקרים גם בחלק הנוכחי).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חיות הדרום הפראי" – ביקורת

"חיות הדרום הפראי". קווזנה ווליס.

הניסיון לסכם במילים את "חיות הדרום הפראי" מרגיש כניסיון שגוי ואף כזה החוטא לסרט שבאופן ייחודי ומרתק מצליח להביא למסך הקולנוע סיפור שמרכזו אינו עלילה מובנית אלא חוויה. כשמו הלא קונבנציונאלי, כן הוא- אחד הסרטים המעניינים והשונים שעלו לאחרונה על מסכי הקולנוע, דרמת פנטזיה המזמינה את הצופה להביט בעולם דרך עיניים מלאות דמיון נאיבי וראשוני לצד הסתכלות ריאליסטית, קשה ומורכבת. לאורך הסרט יש לשתי נקודות המבט תוקף שווה ערך ולמעשה, האופן נטול המאמץ בו פנזטיה ומציאות ארוגות זו בזו לאורך העלילה הוא ההופך את "חיות הדרום הפראי" לייחודי, מקסים ומרגש.

הסרט מגיע אלינו לאחר שהפך לסרט המדובר ביותר בפסטיבל סאנדנס האחרון, גרף את פרס 'מצלמת הזהב' בפסטיבל קאן, וקטף זכיות נוספות. מעבר לאיכות הסרט עצמו, הסרט הזמין סקרנות נוספת מאחר והבמאי שלו הוא בן זייטלין הצעיר והאלמוני יחסית, שזהו סרטו הראשון. זייטלין עומד גם מאחורי התסריט לצד לוסי אליבר, שכתבה את המחזה "עסיסי וטעים" עליו מבוסס הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמיצה" – ביקורת #1

"אמיצה".

תחום האנימציה לא היה אותו הדבר ללא חברת פיקסר, ובקיץ הזה היא מוכיחה זאת שוב ומביאה למסך הגדול את הסרט "אמיצה". הסרט – המתאר את עלילותיה של נסיכה סקוטית אדומת שיער – סוחף, לא שגרתי, מרגש ומצחיק כמו שסרט אנימציה יכול וצריך להיות. מאחר והפעם בחרו פיקסר בעלילה שלרוב שמורה לסרטי דיסני, ניכר בסרט קו רך ועדין והתוצאה מתאימה בהחלט לגילאים צעירים אך גם מומלצת למבוגרים שאוהבים אנימציה ובליבם עוד שמורה פינה לסיפורים המלאים תום וסוף טוב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שם פרטי" – ביקורת

"שם פרטי".

ארבעה חברי ילדות מתכנסים בסלון פרזיאי לארוחת ערב ופטפוטים. זהו הבסיס לקומדיה הצרפתית המצליחה "שם פרטי", סרט חכם ומשעשע שהפשטות היא הקסם שבו. הצופה מוזמן ללוות את ארבעת החברים, אליהם מצטרפת בהמשך אשת אחד מהם, ולהיות כזבוב על הקיר במפגש חם וסוער בו נושאי שיחה ורגשות מתחלפים תדיר. ברגע שמתרגלים לעובדה שהסרט הוא למעשה הזמנה לקחת חלק בפטפוטי ארוחת הערב הביתית של קבוצת חברים ואין בו התרחשות של ממש, מובטחים הנאה רבה וחיוך שכמעט ולא עוזב את השפתיים.

מאחורי "שם פרטי" עומדים שני היוצרים הצרפתים אלכסנדר זה לה פאטאלייר ומתייה דלארפור. השניים כתבו יחד את "שם פרטי" כמחזה, שכיכב בהצלחה על במות צרפת ואף הוצג בארץ בבית ליסין בכיכובם של דב נבון וליאור אשכנזי. בעיבוד המחזה למסך הקולנוע, ארבעה מתוך חמשת שחקני הקאסט הבימתי המקורי משתתפים גם בסרט, עובדה שיחד עם היצמדות ההתרחשות לערב אחד בסלון אחד, נותנת לסרט ניחוח תיאטרלי- לחיוב ולשלילה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »