"עושות סדר". מארי לונברגר, מקסימיליאן סימוניסצ'ק.
"עושות סדר" הוא סרט שוויצרי דובר גרמנית על המאבק לזכות ההצבעה לנשים שהגיע למדינה הנייטרלית באיחור רב אחרי שאר העולם.
ב-1971 לנשים בשוויץ עדיין לא היתה זכות הצבעה. הסרט קושר בין המהפכה המינית של שנות ה-60 לקידום שוויון הזכויות לנשים כשהסיפור בסרט מתנהל לא בזירת התרחשות עירונית מובילה אלא בכפר קטן מושלג על צלע הר.
"מודי". סאלי הוקינס, איתן הוק.
לקח ל"מודי" הרבה זמן להגיע לבתי הקולנוע בארץ. הסרט אודות הציירת הקנדית מוד לואיס הוא אטי ומדוד, כתוב יפה וארוך מדי. הקצב נכון לו בחצי הראשון אך בחצי השני הוא מאבד מהדרמה שבו ומדדה עד לסיום.
מוד (סאלי הוקינס, "צורת המים", "יסמין הכחולה") סובלת מדלקת פרקים קשה שפוגעת ביד וברגל שלה, היא מתגוררת אצל בני משפחה וכצעד לעצמאותה היא נענית להצעת עבודה כמנקה אצל אוורט, סוחר דגים אנאלפבית (איתן הוק) בבית שכוח אל בעיירה קטנה בנובה סקוטיה הנידחת שבקנדה. היחסים ביניהם והתפתחותה כציירת הם הצירים המרכזיים של הסרט, שמתרחש במאה ה-20 אבל בגלל הריחוק הגיאוגרפי של המקום נדמה כמו בתקופה ישנה יותר.
"שחקן מספר אחת".
זוהי ביקורת על הסרט "שחקן מספר אחת", לא על הספר ולא על העיבוד שלו. קריירת הבימוי של סטיבן ספילברג מתחלקת לסרטי הרפתקה מהנים (אינדיאנה ג'ונס, הוק, פארק היורה) ולסרטי דרמה (להציל את טוראי ראיין, רשימת שינדלר, אמיסטד). "שחקן מספר אחת" הוא מהסוג הראשון אך רחוק מהשיאים שידע בעבר.
הסרט ארוך מדי על אף שעוברים במהירות גדולה על הכול. כמו דמות מחשב, הסרט רץ כל הזמן קדימה והוא שטחי. כשלרגע וייד, הדמות הראשית, יושב לדבר עם מישהי הוא אפילו אומר משהו כמו "הכול יותר אטי בעולם האמיתי." אך קצב חסר נשימה אינו מספיק. הסרט מתרחש ב-2045 -אך 90% ממנו קורה בתוך ה"אואזיס", עולם וירטואלי, כך שזה לא ממש משנה- וכך שזה סוג של סרט אנימציה, אך לא מרגש, לא מצחיק, עם עלילה קלושה על דמויות לא מעניינות במיוחד ואין הפתעות ממשיות. כולם נורא חכמים ומחושבים מדי.
"להתראות שם למעלה".
בעיות מהותיות של קצב בסרט הצרפתי "להתראות שם למעלה" פוגמות במה שהיה יכול להיות סרט ממש טוב. בצרפת היה הסרט הצרפתי ה-6 הכי מצליח של 2017 ומועמד ל-13 פרסי סזאר, כולל לסרט הטוב ביותר, וזכה ב-5 מהם: על בימוי, תסריט מעובד, צילום, עיצוב אמנותי ותלבושות; שלושת האחרונים בצדק רב.
"בחזרה מטואיצ'י". דניאל רדקליף.
ב"בחזרה מטואיצ'י" מגלם דניאל רדקליף (הארי פוטר) את יוסי! גינזבורג, שכתב את רב המכר "בחזרה מטואיצ'י" ב-1985 על חוויותיו בג'ונגלים של האמזונס ב-1981. אין הרבה ישראלים שאינם פוליטיקאים או אנשי צבא ושעשו עליהם סרט אמריקאי. בין מפיקי הסרט גם הישראלית דנה לוסטיג.
על פניו, זהו סיפור מרתק. יוסי! הסתובב אחרי הצבא בדרום אמריקה לפני שזה נעשה פופולרי עד כמעט נורמה. בבוליביה הוא פוגש מכר שוויצרי (ג'ואל ג'קסון האוסטרלי, שזה סרטו הראשון), שיחד עם קווין!, חבר אמריקאי שלו (אלכס ראסל האוסטרלי החביב, מ"כרוניקה בזמן אמת" והסדרה היחסית-חדשה SWAT), חוברים למדריך הטיולים קארל אל לב שטח לא ממופה במעמקי הג'ונגל.
"טומב ריידר". אליסיה ויקנדר.
"טומב ריידר" הוא בינוניות בשיאה. אין פה משהו מקורי או יחודי, זהו מוצר עתיר תקציב עם אפקטים סבירים, סרט הרפתקאות בטעם של פעם, בימים שהיו איים לא ממופים בעולם. סביר להניח שלא תקראו ביקורת על הסרט מבלי שיוזכרו סרטי אינדיאנה ג'ונס, ולא בכדי. הסרט שואב השראה משלושת הסרטים הראשונים על הארכיאולוג המפורסם בקולנוע.
"העולם שאחרי: הכחדה".
"העולם שאחרי: הכחדה" (Annihilation במקור) יצא בבתי קולנוע בארצות הברית בסוף פברואר ומגיע בארץ ישר לנטפליקס. זהו סרט מדע בדיוני בן כמעט שעתיים עם אלמנטים קלים של סרטי אימה (למשל: יצור מאיים תוקף ומבהיל את הקהל [אני משער שעל הספה בבית זה עובד אחרת] וחיתוך עם סכין בגוף האדם). חלקו האחרון (בעיקר האטיות שלו) והמחסור בפיתוח הדמויות פוגעים בו מאוד ומקשים להמליץ על הצפייה בו.
"הריבוע". טרי נוטרי.
"הריבוע" הוא סרט שוודי על עולם האמנות ובני אדם באשר הם. כשהולכים למוזאון אמנות יש חדרים עם יצירות שאוהבים ויצירות לא מעניינות שלא תמיד מבינים למה תלו אותן; יש חדרים שעוברים עליהם במהירות ויש חדרים שבהם עומדים מתפעמים. אף אחד לא יכול לאהוב את כל היצירות בכל התערוכות. "הריבוע" מורכב מחלקים גאוניים עם רעיונות מדהימים (בעיקר בשעה הראשונה שלו) ומחלקים איומים, בלתי נסבלים, מעצבנים (אך לא בצורה מעוררת מחשבה או מעניינים) שיחד יוצרים סרט מתיש וארוך, שקשה להמליץ עליו אבל הייתי שמח להראות לאנשים גרסה ערוכה של שעה וחצי עם מה שאהבתי.
"הפנתר השחור". צ'דוויק בוסמן.
"הפנתר השחור" הוא כישלון מכל בחינה אפשרית, מלבד מסחרית. הוא יזכה להצלחה (מסוימת) בזכות "שם המשפחה" שלו (מארוול), היותו אחד משרשרת של סרטים על גיבורי-על שבאופן רופף קשורים זה לזה וסרט עתיר תקציב שמתמקד בגיבור-על שצבע עורו שחור.
אחרי "וונדר וומן" על גיבורת-על, יש סרט על גיבור-על שחור אך הוא לא יצליח כמוהו. את "וונדר וומן" ביימה אישה (פאטי ג'נקינס) ואת "הפנתר השחור" ביים, כמובן, ריאן קוגלר השחור. "הפנתר השחור" מתרחש בעיקר במדינה האפריקאית המומצאת וואקנדה (המוזיקה לא תיתן לכם לשכוח באיזו יבשת אנחנו). כאן, לרוב, אני מתאר את עלילת הסרט במשפטים ספורים אך גם שחקני הסרט לא יצליחו להסביר מה קורה בו.
"צורת המים". סאלי הוקינס.
"צורת המים" הוא סרטו העשירי של גיירמו דל טורו, במאי שנמשך לסיפורים על מפלצות ושילוב של סיפור אנושי שמעורבים בו יצורים כמו ב"המבוך של פאן" או סרטים על פי קומיקס ("בלייד 2", סרטי "הלבוי"), וסרטיו תמיד מעוצבים בהקפדה. מעט מדי קורה ב"צורת המים" (לשעתיים של הסרט), הוא אינו מרגש או מלהיב ואין שום מתח או סקרנות לגבי ההתפתחות כי הכול צפוי והנינוחות שבה הוא עשוי -שבדרך כלל מצביעה על שליטה ויד בטוחה של במאי- במקרה הזה גורמת לסיפור להרגיש משעמם ושטחי.
אלייזה האילמת (סאלי הוקינס, "יסמין הכחולה" של וודי אלן; "חופשייה ומאושרת" של מייק לי) עובדת כמנקה במכון מחקר בבולטימור ב-1962. אִתה עובדת בניקיון זלדה (אוקטביה ספנסר, "העזרה", "מאחורי המספרים") ויש לה שכן ג'יילס (ריצ'רד ג'נקינס, שמוכר לכל חובב של סרטים משלושים השנה האחרונות), ששניהם מבינים שפת סימנים. למכון המחקר מובא יצור ימי דמוי אדם ונוצר קשר בין אלייזה ליצור. ויש סיבוך שלא מוסיף הרבה עם הרוסים (זו, הרי, תקופת המלחמה הקרה).
"חי בסרט". ג'יימס פרנקו, דייב פרנקו.
"חי בסרט" (במקור: The Disaster Artist) מספר את סיפורם של גרג (דייב פרנקו), בחור צעיר מסן פרנסיסקו ששואף להיות שחקן, וטומי ויזו (ג'יימס פרנקו), שאותו הוא פוגש בשיעור משחק. יחד הם עוברים ללוס אנג'לס ומצלמים סרט שנקרא "החדר". הסרט מבוסס על סיפור אמיתי.
ויזו כתב, ביים, מימן וכיכב בסרט "החדר" (2003), שזה בסדר גמור אם לא שמעתם עליו עד היום. מדובר בסרט עצמאי כושל שהפך לסרט פולחן כי הוא מגוחך וקאמפי. סיפורו של ויזו מזכיר לאן אפשר להגיע ומה אפשר לעשות בעולמנו עם מעט כישרון והרבה כסף. הדמות שלו כל כך מופרכת שלולא היה מדובר באדם אמיתי זה לא היה אמין. הוא מגוחך עד כדי שהוא מצחיק באטימות, באי ההבנה של מה שקורה סביבו, במשחק הגרוע, ברצינות ובתגובות שלו.
"צורת המים". סאלי הוקינס.
הוכרזו המועמדים לאוסקר 2018 (ה-90 במספר).
טקס הענקת פרסי האוסקר יתקיים ב-4.3 (הטקס נערך ביום ראשון האחרון של פברואר ואחת לארבע שנים הוא נדחה בשבוע בגלל אולימפיאדת החורף). את הטקס ינחה בפעם השנייה ברציפות, למרבה הצער, ג'ימי קימל. כבר נמאס לי מכל הבדיחות על המעטפה (בגלל הפאשלה המטופשת בשנה שעברה עם וורן ביטי שנתן לפיי דאנווי לקרוא את הזוכה הלא נכון [במעטפה היה כתוב "אמה סטון, לה לה לנד" שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר] במקום להגיד "רק דקה, יש פה טעות, נתנו לי את המעטפה הלא נכונה").
באופן חסר תקדים, ב-4 מתוך 5 השנים האחרונות היתה הפרדה בין הזוכה בסרט הטוב ביותר לזוכה בבימוי: "אור ירח" זכה לסרט בעוד דמיאל שאזל זכה על בימוי "לה לה לנד" (2016), "ספוטלייט" ואלחנדרו ג'י. אינארטו על "האיש שנולד מחדש" (2015), "שתים עשרה שנים של עבדות" ואלפונסו קוארון על "כוח משיכה" (2013), "ארגו" (2012) ואנג לי על "חיי פיי" (2012). לשם השוואה, ההפרדה קרתה 5 פעמים בין 1970 ל-2000. ונראה שגם השנה זה יקרה!
בשנה שעברה, לראשונה מאז 1997, אף אחד מארבעת השחקנים הזוכים (קייסי אפלק, אמה סטון, מהרשלה עלי וויולה דיויס) לא גילם דמות שמבוססת על אדם אמיתי. זה צפוי להשתנות השנה עם זכייה של גארי אולדמן על תפקידו כווינסטון צ'רצ'יל ואולי גם בקטגוריית שחקנית המשנה. "שעה אפלה" צפוי לזכות גם באיפור, בדומה ל"גברת הברזל" ו"אדית פיאף- החיים בוורוד" שהפכו את מריל סטריפ ומריון קוטיאר הזוכות (בהתאמה) לנשים מפורסמות.
ב-6 מתוך 7 השנים האחרונות היתה הפרדה גם בין הזוכה בסרט לזוכה בעריכה (וגם אז רק פעם אחת זה הלך לזוכה בבימוי): "אור ירח" ו"הסרבן" (2016), "ספוטלייט" ו"מקס הזועם: כביש הזעם" (2015), "בירדמן" ו"ויפלאש" (2014), "שתים עשרה שנים של עבדות" ו"כוח משיכה" (2013), "הארטיסט" ו"נערה עם קעקוע דרקון" (2011), "נאום המלך" ו"הרשת החברתית" (2010).
רשימת המועמדים לפרסי האוסקר 2018:
סרט
1. "דנקרק"
2. "חוטים נסתרים"
3. "צורת המים"
4. "ליידי בירד"
5. "תברח"
6. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"
7. "שעה אפלה"
8. "העיתון"
9. "קרא לי בשמך"
* צפוי לזכות: "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר מטעם איגוד המפיקים ובפרס צוות השחקנים הטוב ביותר מטעם איגוד השחקנים. הסרט היחיד שזכה בשני הפרסים המקדימים האלה ולא זכה באוסקר: "מיס סאנשיין הקטנה" (2006) שהפסיד ל"השתולים". בזה וב"צורת המים" יש דמות ראשית נשית. הפעם האחרונה שזכה סרט עם שחקנית ראשית היה "מיליון דולר בייבי" (2004).
* הסרט האחרון שזכה בפרס הסרט מבלי להיות מועמד לבימוי: "ארגו" (2012).
* מייקל סטולברג משתתף בשלושה סרטים: "העיתון", "קרא לי בשמך" ו"צורת המים"!
ב"ליידי בירד" משחקים טימות'י שאלמיי (גם ב"קרא לי בשמך"), קת'רין ניוטון ולוקאס הדג'ס (שניהם גם ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי") וטרייסי לטס ("העיתון").
כיילב לנדרי ג'ונס מופיע ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי" וב"תברח" (וגם ב-The Florida Project) וברדלי ויטפורד ב"תברח" וב"העיתון".