"צ'ריטי המתוקה" – ביקורת: שירלי מקליין מצוינת עם השורות של ניל סיימון
"צ'ריטי המתוקה". שירלי מק'ליין.
הערה מקדימה: בשנה הזאת עם הרבה אירועים חיצוניים יוצאים מגדר הרגיל, מחאה ומלחמה בארץ, שתי שביתות בתעשיית הבידור בארה"ב (של התסריטאים ושל השחקנים), אני צופה בהרבה מאוד סרטים בבית שטרם ראיתי (עוד על כך בסיכום השנה בסוף החודש). אין סיבה מיוחדת לכתיבת ביקורת דווקא על הסרט הזה, זו ממש לא המלצה גורפת. ועכשיו לביקורת.
"צ'ריטי המתוקה" (1969) הוא סרט מוזיקלי ארוך מדי בלי שום סיבה שמבוסס על מחזמר מצליח בברודווי, שמבוסס על הסרט האיטלקי "ג'ולייטה של הרוחות" של פליני מ-1965. לעיבוד(ים) שלוש מעלות: את הטקסט של המחזמר (מה שנקרא באנגלית book, שלא כולל את מילות השירים) כתב ניל סיימון, המחזאי הקומי המצליח ביותר אי פעם, עם שורה של הצגות שמועלות כל הזמן בכל העולם, כולל "הזוג המוזר", "יחפים בפארק" ו"יומן חוף ברייטון"; בוב פוסי הבמאי והכוראוגרף, שזה סרטו הראשון כבמאי, ויש לו סגנון ריקוד משלו שמזוהה עמו עד היום, מעל 30 שנה אחרי מותו; ולתפקיד הראשי של הסרט ליהקו את שירלי מקליין (בברודווי זאת היתה גוון ורדון, אשתו של פוסי).
