ביקורות טלויזיה

16 באפריל 2019 בשעה 7:20, מאת

"משחקי הכס", עונה 8 – ביקורת פרק 1

"משחקי הכס". קית הרינגטון, אמיליה קלארק.

"משחקי הכס". קית הרינגטון, אמיליה קלארק.

פרקי הבכורה של עונות "משחקי הכס", הם בדרך כלל פרקים איטיים שנועדו לתזכר אותנו היכן עומדים ומה הסטטוס של כל החיילים על לוח השחמט. גם הפרק הראשון של עונה 8 נכלל במסורת הזו, אבל אני מחשיב אותו כמתגמל יותר משום שהוא התעמק בבניית מעמדו של ג'ון שלג. [ספוילרים עד סוף הביקורת] בסדרה שבה יש כבוד רב כל כך לתככנים ולמזימות, חתירה תחת דאינריז כשליטה הדגולה המיועדת של כל שבע הממלכות (פלאשבק לימיה כשליטת עיר), ובמקומה התעסקות רבה ברעיון ההכתרה של ג'ון שלג למלך, הם בהחלט משהו טוב.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

18 במרץ 2019 בשעה 10:30, מאת

"משולש הגבולות" – ביקורת

"משולש הגבולות". בן אפלק.

"משולש הגבולות". בן אפלק.

"משולש הגבולות" (שם נוראי) הוא סרט של נטפליקס בן שעתיים וקצת. בבסיסו החצי הראשון הוא סרט שודים, והוא טוב בהרבה מהחצי השני של הסרט.

הבמאי ג'יי-סי שאנדור כתב את התסריט יחד עם מארק בול ("מטען הכאב") וזהו סרטו הרביעי אחרי "התמוטטות" ששנאתי, "הכול אבוד" עם רוברט רדפורד (בלבד) שהיה טוב, ו"שנה קשוחה מאוד" (עם אוסקר אייזק) שהיה בעיקר משעמם עם חלק אחרון מוצלח. ג'סיקה צ'סטיין שיחקה באחרון אך אלו סרטים על גברים, בעולם של גברים. ב"משולש הגבולות" יש הרבה טסטוסטרון: חמישה שחקנים שבילו שעות רבות בחדר כושר ושכולם, ככל הנראה, אלרגיים לסכיני גילוח.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

28 באוגוסט 2017 בשעה 16:00, מאת

"משחקי הכס", עונה 7 – ביקורת

"משחקי הכס". קית הרינגטון, אמיליה קלארק.

"משחקי הכס". קית הרינגטון, אמיליה קלארק.

העונה השביעית של "משחקי הכס" לוותה במהלכי עלילה מוזרים ולחלוטין בלתי מתוחכמים, שרק בזכות האקשן וההפתעות שנמצאו כמעט בכל פרק נשאר טעם טוב מהעונה (ומכל פרק). התסריט המרושל הוא פרי מוחם של תסריטאי הסדרה שנאלצו לכתוב אותו בעצמם, משכבר בעונה שעברה נגמרו להם הספרים של ג'ורג' ר. ר. מרטין להתבסס עליהם. אם העונה הקודמת היתה הטובה ביותר בזכות ההתרחקות מהספרים המפותלים (כפי שהכתרתי אותה), עונה זו נפגעה מכך קשות. בעונה שעברה (וגם בזו), כמעט אם לא כל פרק הציג שיא או הפתעה מצוינת בעלילה, בזכות הכוונה להתקדם לעבר הסוף. אלא שבעונה הזו הדרך לשיאים היתה מקורית של תסריטאי הסדרה והם עשו זאת בצורה הבלתי הגיונית ביותר שניתן היה להגות.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

5 באפריל 2017 בשעה 9:30, מאת רותם יפעת

"שקרים קטנים גדולים" והטוויסט הטלוויזיוני

"שקרים קטנים גדולים". ניקול קידמן, ריס ווית'רספון, שיילין וודלי.

"שקרים קטנים גדולים". ניקול קידמן, ריס ווית'רספון, שיילין וודלי.

מי מאתנו לא זוכר איפה הוא היה כשספיילרו לו את "החתונה האדומה"? או כשגילו לו מי הוא בעצם רובוט ב"ווסטוורלד"? או סיפרו לו מי הם האחרים ב"אבודים"? טוב, האמת שאני אשמח להסבר לזה, כי אני מנסה להבין את זה כבר כמעט שבע שנים. באופן פרדוקסלי, נדמה שככל שנהיה יותר קל להפיץ מידע (אמיתי או שקרי) כך גם עולה כמות התוכניות שמתבססות על גילויים שמשנים את התפיסה שלנו או שיוצרים תפנית בעלילה באופן קיצוני. זה לא רק בגלל הרשתות החברתיות המאפשרות הפצה של מידע מהיר, אלא גם הקלות של כתיבת בלוגים והקלטת פודקאסטים שעוקבות אחרי סדרות באופן קבוע. כך יוצא שאו שפשוט חושפים לנו מה קרה: "לא ייאמן שהם הרגו דווקא את קני!" או שמספקים ניתוחים אינסופיים שמנבאים את העתיד להתרחש שבסופו של דבר מישהו מהם ייפגע, מין גרסה מודרנית של משפט הקוף המקליד.

אבל יצירה טובה לא תלויה בגילויים או בטוויסטים שלה, הם רק תוצר שלה. זו הסיבה שגם כשאני צופה ב"היוקרה" בפעם המי יודע כמה אני נרגש ונפעם למרות שאני יודע בדיוק מי הוא מי ומה הולך לקרות. כשסרט או סדרה מתבסס על טוויסט, הוא לא יותר מיצירה זולה וחד פעמית. המקרה של המיני סדרה "שקרים קטנים גדולים" שהסתיימה השבוע הוא מעניין אף יותר. לא רק שיש גילוי, אלא עליו מבוססת כל הסדרה ואנחנו יודעים את זה מהרגע הראשון פחות יותר. הסדרה מתרחשת בעיירת החוף העשירה מונטה-ריי בקליפרוניה ועוקבת אחר מספר אימהות (וגם כמה אבות וילדים) בזמן שבין פתיחת הלימודים בבית הספר לערב התרמה שבית הספר מקיים ומסתיים ברצח. לאורך כל הסדרה אנחנו לא יודעים מי הקורבן ומי רצח, רק נחשפים לעדים למקרה בעת חקירת משטרתית.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

1 ביולי 2016 בשעה 15:00, מאת

"משחקי הכס", עונה 6 – ביקורת

"משחקי הכס". לנה הידי.

"משחקי הכס". לנה הידי.

העונה השישית של "משחקי הכס" היתה הטובה ביותר עד כה. ככה, בפשטות, כדאי כבר לומר את זה מראש. הסיבה הבסיסית לכך היא ההתרחקות מהמילה הכתובה של ג'ורג' ר. ר. מרטין, שלא סיים לכתוב את הספר הבא שהעונה היתה אמורה לעבד למסך הקטן (ככל קודמותיה).

למרטין יש כושר תכנון מדהים, שהתבטא בפרק החמישי בעונה ("הדלת", על הודור) כשעורר רגשות עצומים מכל צופה בעל לב – לא בזכות מקוריות אדירה, אלא בזכות הסימפטיה שנבנתה כלפי דמות משנית במיוחד על פני זמן רב כל כך (ותופיע רק בספר הלא-גמור, כך שיותר לבבות יכלו להיות מופתעים ולהתרגש).

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

26 באפריל 2016 בשעה 6:30, מאת

"משחקי הכס" עונה 6 – ביקורת

"משחקי הכס".

"משחקי הכס".

"משחקי הכס" חזרה לעונה השישית שלה, ולראשונה נקבל רצף פרקים שבו איש מהציבור אינו יודע מה יקרה מראש – משום שאין יותר התבססות על ספרים. עיקר ההנאה מהפרק נובע משמירת הצופה על הקצה באשר לגורלו של ג'ון שלג, אך גם מנין הגופות שעלה תרם. מתח ורצח בפרק פתיחת עונה אינם דבר שגרתי ב"משחקי הכס", ולכן בסך הכל הפתיחה של עונה 6 היא מוצלחת מאד.

הפרק הפותח את העונה השישית היה דחוס. אפשר היה להרגיש את זה בריבוי הסצינות הקצרות מאד שהציגו לנו את מרבית הדמויות המרכזיות בעלילה. על אחת מהסצינות, הדוחק השפיע עד כדי גיחוך, כאשר טריסטיין מרטל החליט להפנות את גבו לאויבת אחת מבין שתים שביקשו להורגו (למה בכלל להתקדם ממקומך ולעמוד בינהן?) ולחטוף חנית בגב הראש (תצוגת דם מרהיבה ומבהילה, עם זאת). אך עם כל הדוחק הזה, עדין לא היה מספיק זמן להראות לנו את בראן, שנעדר מהסדרה כל העונה הקודמת, ואפשר לראות מתמונות הפרסום לסדרה שהוא כבר ממש התבגר. הקרב על הצלת סאנסה היה טוב, ובהחלט שדרג את תוכן הפרק, שהתקלקל על ידי דיבורים עקרים ובלתי מעניינים מצד (לא פחות מאשר) ואריז וטיריון (מי היה מאמין שזה יקרה?) ודאינריז.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

6 בנובמבר 2015 בשעה 13:00, מאת

"המדרשה" – ביקורת

"המדרשה".

"המדרשה".

סדרת המתח-קומדיה הישראלית "המדרשה" נכנסת למשבצת שפינתה "הבורר": סדרה שהצעירים יוכל לדבר עליה למחרת בבית הספר או בבסיס הצבאי. אין בכך כל רע, אבל תיאום הציפיות הוא חשוב, משום שלצופים המבוגרים אין ממה להנות בסדרה – בטח ובטח שלא גורמים שימשכו אותם לצפות בה באדיקות. ב'הוט' מבינים את קהל היעד שלהם היטב, ולכן הליהוקים שלהם נראים רלבנטים יותר מאשר הליהוק של "המדרשה", שמציג לנו את אקי אבני המתקרב לגיל 50 וחנה לסלאו בת ה-62 בתור חניכים משונים של קורס בטחוניסטי כלשהו. הצופים הצעירים של הסדרה אמורים למצוא את עצמם מתחברים לדמויות שלהם?

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

12 באוקטובר 2015 בשעה 10:00, מאת

"סבנה" – ביקורת

"סבנה". ג'ורג' אסקנדר, בובי לקס.

"סבנה". ג'ורג' אסקנדר, בובי לקס.

כסרט טלויזיה, "סבנה" שיצר נתי דינר וביים רני סער, עושה עבודה יעילה מספיק כדי לשחזר את סיפור חטיפת המטוס שאירע במאי 1972. ברם, כמו שמציין נכונה בנימין נתניהו בסוף הסרט, 'לא תמיד יוצא לך סבנה', ולכן ראוי היה שהסיפור המפואר יחסית בתולדות מדינת ישראל, היה מקבל טיפול קצת יותר מלהיב, מענין ומקצועי.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

25 בספטמבר 2015 בשעה 9:00, מאת

"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" – ביקורת

"שיח לוחמים - הסלילים הגנוזים".

"שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים".

"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" של מור לושי מכניס את מלחמת ששת הימים הזוהרת והצודקת לתבנית הידועה והשגרתית של כל מלחמה, ויוצק לתבנית גם אג'נדה פוליטית מובהקת בגנותה. אחרי חזרות רבות כל כך על המשפטים "הפכנו לצבא כובש", "לנו לא היה אכפת מירושלים ומקדושתה" ו"במה שעשינו לערבים זיהיתי יסודות ממה שעשו לנו בשואה" (פראפראזות), קשה לא להבין מה מוסר ההשכל שמנסה לטבוע היוצרת. גם לסרט תעודה טבעי שתהיה עמדה; אבל כשהסרט מטיף את עמדתו שוב ושוב ברצף, הוא אינו מצליח להעביר אנשים על דעתם ובעיקר מעורר אנטגוניזם.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

27 ביוני 2015 בשעה 14:02, מאת

"אזרח מספר 4" – ביקורת

"אזרח מס' 4".

"אזרח מס' 4".

סרט התעודה "אזרח מספר 4" של לורה פויטראס הוא מאותם הסרטים שעוסקים בנושא חשוב מאד, אבל נכשלים ביצירת ענין על המסך. סיפורו של המדליף האמריקאי אדוארד סנודן יכול בקלות לאכלס מותחן הוליוודי (ואכן אוליבר סטון לקח על עצמו את המשימה), אך סרטה של פויטראס אינו מכיל שחזורים, ומתחיל לאחר שסנודן כבר פושע נמלט בארץ זרה. אנו בעיקר נחשפים לפראנויות המוצדקות של סנודן – דבר שהוא בהחלט מפליא ומדכא, אבל לא מחזיק את זמן מסך שניתן לו.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

16 ביוני 2015 בשעה 9:00, מאת

"משחקי הכס" עונה 5 – ביקורת

"משחקי הכס". קית הרינגטון.

"משחקי הכס". קית הרינגטון.

עונה 5 של "משחקי הכס" לא הצליחה לעמוד בסטנדרט שהציבה העונה הקודמת והמוצלחת ביותר עד כה, ושבה להיות 'הסדרה היקרה ביותר שמצליחה למרוח הכי הרבה זמן בין סצינה מפתיעה בת דקה למשנהּ' שהיתה עד אז. על זאת אין הרבה מה לבוא בטענות לסדרה, כי מי שציפה ממנה להשתפר באופן קבוע כנראה לא מבין איך עובד תקציב הפקה. [ספוילרים]כשהעונה מציגה אירועים גרנדיוזים ויקרים כמו קרב ההלכים הלבנים, מצעד הבושה של סרסיי ואולי אפילו האנימציה הממוחשבת של דרוגו במלוא הדרו ופועלו, לא נשאר כסף להציג אירועים מעניינים כמו הקרב האבוד על ווינטרפל. הבעיה האמיתית בעונה 5 של "משחקי הכס" היא שהתחלנו וסיימנו אותה כמעט באותו המצב: טיריון זרוק איפשהו בניכר עם ואריז הנפלא (הו, כמה התגעגעתי), לדאינריז יש עדת מאמינים אבל היא לא צועדת לכבוש את מעלה המלך, ג'ון שלג לא רלבנטי (בר מינן כמו חי על החומות), אריה היא הילדה הכי אכזרית בשבע הממלכות, וסרסיי צריכה להוכיח שהיא מסוגלת להסתדר בעצמה ולהביס את אויביה בלי המשפחה המידללת שלה.[/ספוילרים]

באמצע, בין ההתחלה והסיום שומרי הסטטוס-קוו, היה כאמור החותם הרגיל של הסדרה – מריחת זמן, ולרוע המזל, הפעם ללא הרבה פוליטיקות, שעוד היו שנונות ומעניינות לעיתים בעונות קודמות. על היעדר שנינות וענין פוליטי אני מאשים את היוצרים בהעלמת ואריז, לורד בייליש ומרג'ורי כמעט לחלוטין (כל אחד ואחוזיו שלו) מרוב העונה. במקומם, היה עודף עצום של סצינות עם בריאן ופודריק המשמימים (ביחוד בתחילת העונה), [ספוילר]וגם הילדה שירין זכתה פתאום להרבה מאד זמן מסך, שהיה אמור לטפח אצלנו סנטימנט לקראת מותה המתקרב.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »

2 ביוני 2015 בשעה 11:30, מאת

"הסיפור הפרוע של סרטי קנון" – ביקורת

"הסיפור הפרוע של סרטי קנון".

"הסיפור הפרוע של סרטי קנון".

"הסיפור הפרוע של סרטי קנון" (או "אלקטריק בוגאלו: הסיפור שלא סופר על סרטי קנון" כפי שנקרא בתרגום ישיר בפסטיבל חיפה), המביא את מאחורי הקלעים של ההרפתקה הענקית של מנחם גולן ויורם גלובוס בהוליווד, הוא סרט צר מאד שמקפיד להגחיך ולהלעיז בצמד הישראלי. למרות שמדי פעם בפעם עולות טענות בודדות לחיוב, הבמאי מארק הארטלי מדלג עליהן בזריזות שבה נע כל הסרט שלו (או שומר אותן לסוף הסרט, להצגה בקטע השמור לפספוסים, לצד כותרות הסיום) וממשיך להתמקד רק בדברים הרעים ששופכים בפניו המרואיינים.

לחצו לקריאת הפוסט המלא »