ביקורות טלויזיה

"להיות איתה", עונה 3 – ביקורת: כבר לא שטיקים של "השיר שלנו"

"להיות איתה".

"להיות איתה". צילום באדיבות קשת.

הרומן שלי עם הסדרה "להיות איתה" התניע מספר פעמים עד שתפס. כשיצא לראשונה בקשת אי שם בשנת 2013 נתתי לסדרת הדרמה כמה וכמה ניסיונות שלא תפסו. למרות החשמל הדולף מהמסך בין רותם סלע ואביב אלוש, משהו לא הקליק לי.

שמונה שנים ארוכות עברו, קורונה באה (ונשארה) ואל תיבת המייל שלי הגיעה הזמנה לפרמיירה של העונה השלישית. פייר? הופתעתי. הייתי בטוחה שהסדרה הזו (שמאז ראיתי רק און אנד אוף רגעים נבחרים ממנה) כבר עברה מן הפריים טיים שלנו לעולם שכולו vod. ניסיתי להתחיל שוב, באופן שיטתי, מההתחלה, מה שהיה ברור זה שהפעם אני מחויבת.

כך, במשך כמעט שבוע, נוצר טקס בינג' יומי שהכיל בין שלושה לארבעה פרקים ונגדע רק כששליח הוולט החליט שלצלצל בפעמון זה לגיטימי באמצע פרק. פתאום לא הצלחתי להוריד את העיניים מהמסך וסופו של כל פרק לווה בשבחי אסי עזר, שנדמה שיודע בדיוק מה הקהל צריך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טד לאסו", עונה 2 – ביקורת אמצע העונה: כמו חיסון טבעי נגד ציניות ומרירות

"טד לאסו". ג'ייסון סודייקיס.

"טד לאסו". ג'ייסון סודייקיס.

לא תכננתי גם אני לכתוב על הסדרה הזו, בטח לא עד שאסיים לצפות בה, אבל פרק 5 של "טד לאסו" הוא פשוט הדבר הכי מקסים שראיתי השנה.

די מדהים שלמרות שחצי העונה שראיתי עד כה פחות טובה מהעונה הקודמת, היא עדיין מצליחה להיות סדרה מופלאה ויוצאת דופן בנוף הטלוויזיוני. אם בעונה הראשונה היו דמויות שליליות שטד לאסו היה צריך להמיר אותן, בעונה הזו, החל מהפרק הראשון, כולם אנשים טובים ונעימים. כולם! זה לא אמור לעבוד בשום צורה שהיא אבל זה עובד וזה נפלא והיא מצליחה לומר דברים יפים על מערכות יחסים ועל החיים. הסדרה הזו היא כמו חיסון טבעי נגד ציניות ומרירות (או למתנגדי חיסונים – היא כמו פרוביוטיקה טבעית).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גמילה כשרה" – ביקורת: יצירה אותנטית של תלישות

"גמילה כשרה".

"גמילה כשרה". צילום באדיבות HOT8.

"גמילה כשרה" הוא ללא ספק אחד מסרטי התעודה האהובים עלי השנה. לא מתחנף, אותנטי ורגיש, הסרט מלווה חבורת צעירים אמריקאים שהגיעו עד לארץ הקודש כדי להיגמל מסמים ואלכוהול. הנערים אולי מצאו בית זמני בישראל אך "גמילה כשרה" היא יצירה של תלישוּת אשר רחוקה מלהיות יצירה ישראלית.

הסרט בויים על ידי אנה אוליקר, שבעצמה עלתה לארץ יחד עם משפחתה בגיל צעיר. היא חזרה בימים האחרונים לפסטיבל הקולנוע ירושלים עם סרטה הזה, שנתיים אחרי שהציגה שם את "לא מוכר" – סרט שאכן נותר לא מוכר. "גמילה כשרה" נוצר תחת בית הגידול של 'האחים היימן' ("מיסטר גאגא", "דני קרוון"), את ברק הימן (שהפיק את הסרט) פגשה אוליקר כשלמדה במגמת תסריטאות בבית הספר לקולנוע 'מעלה', בחממה ליוצרות חרדיות. כששמע הימן על הרעיון לסרט החליט לפרוש עליה כנף – וכנפו של הימן אינה פטריארכלית או דורסת. למרות שהשפעתו על הסרט ברורה וניכרת, אוליקר עומדת בפני עצמה ומגבשת חותם אישי ומעניין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החוג לאנגלית" – ביקורת: סנדרה או ממלאה את המסך בנוירוטיות ססגונית

"החוג לאנגלית". סנדרה או.

"החוג לאנגלית". סנדרה או.

"החוג לאנגלית" (The Chair) יכלה להסתכם כעוד דרמה-קומית קלילה מבית היוצר של ענקית הסטרימינג נטפליקס, לולא הייתה מלהקת את סנדרה או, אחת השחקניות האהובות של השנים האחרונות ("האנטומיה של גריי", "להרוג את איב"), המפיחה חיים בעולם האקדמיה היבש ובנרטיב המעט צפוי. סנדרה ממלאה את המסך בנוירוטיות ססגונית וייחודית הזכורה לטובה מימיה כבסטי של מרדית' גריי – קשוחה אך דואגת, אכפתית אך זהירה להחריד עם ליבה – אפקט שובה, בעיקר כשמרגיש ששום דבר שהיא עושה לא ממש הולך לה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שעת נעילה" – ביקורת: אפקטיבית ומרשימה בשחזור מלחמת יום כיפור, למרות המגרעות

"שעת נעילה".

"שעת נעילה". צילום: ורד אדיר.

לסדרת המלחמה הישראלית "שעת נעילה" יש כמה פנים: תקציב הענק שלה איפשר שיחזור וצילום של טנקים, מוצבים ושאר אביזרים וכלים אותנטים שבאמת היו בשימוש במלחמת יום כיפור, ברם כשאפקטים ממוחשבים צריכים לפוצץ טנק, זה לא נראה אמין במיוחד. ישנן כמויות אדירות של שחקנים ושל ניצבים, כראוי לאפוס במימדים שלה, אבל קשה להגיד שאיכויות המשחק אחידות ולפעמים גם ניצבים או שחקנים-לסצינה מצליחים לפגום את האמינות שלה (חלקים מסצינת הפריצה למוצב החרמון למשל). למרות אלה, מה שאני הייתי מגדיר כמטרת העל, מושגת: המחשה מרשימה של המלחמה (הרשמית) שגבתה את מנין הקורבנות הגדול ביותר מאז קום המדינה ומלחמת העצמאות, כפי שקרתה בשטח, מה שיאפשר לקהל הרחב להתחבר אליה הרבה יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משחקי הכס", עונה 8 – ביקורת פרק 1

"משחקי הכס". קית הרינגטון, אמיליה קלארק.

"משחקי הכס". קית הרינגטון, אמיליה קלארק.

פרקי הבכורה של עונות "משחקי הכס", הם בדרך כלל פרקים איטיים שנועדו לתזכר אותנו היכן עומדים ומה הסטטוס של כל החיילים על לוח השחמט. גם הפרק הראשון של עונה 8 נכלל במסורת הזו, אבל אני מחשיב אותו כמתגמל יותר משום שהוא התעמק בבניית מעמדו של ג'ון שלג. [ספוילרים עד סוף הביקורת] בסדרה שבה יש כבוד רב כל כך לתככנים ולמזימות, חתירה תחת דאינריז כשליטה הדגולה המיועדת של כל שבע הממלכות (פלאשבק לימיה כשליטת עיר), ובמקומה התעסקות רבה ברעיון ההכתרה של ג'ון שלג למלך, הם בהחלט משהו טוב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משולש הגבולות" – ביקורת

"משולש הגבולות". בן אפלק.

"משולש הגבולות". בן אפלק.

"משולש הגבולות" (שם נוראי) הוא סרט של נטפליקס בן שעתיים וקצת. בבסיסו החצי הראשון הוא סרט שודים, והוא טוב בהרבה מהחצי השני של הסרט.

הבמאי ג'יי-סי שאנדור כתב את התסריט יחד עם מארק בול ("מטען הכאב") וזהו סרטו הרביעי אחרי "התמוטטות" ששנאתי, "הכול אבוד" עם רוברט רדפורד (בלבד) שהיה טוב, ו"שנה קשוחה מאוד" (עם אוסקר אייזק) שהיה בעיקר משעמם עם חלק אחרון מוצלח. ג'סיקה צ'סטיין שיחקה באחרון אך אלו סרטים על גברים, בעולם של גברים. ב"משולש הגבולות" יש הרבה טסטוסטרון: חמישה שחקנים שבילו שעות רבות בחדר כושר ושכולם, ככל הנראה, אלרגיים לסכיני גילוח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משחקי הכס", עונה 7 – ביקורת

"משחקי הכס". קית הרינגטון, אמיליה קלארק.

"משחקי הכס". קית הרינגטון, אמיליה קלארק.

העונה השביעית של "משחקי הכס" לוותה במהלכי עלילה מוזרים ולחלוטין בלתי מתוחכמים, שרק בזכות האקשן וההפתעות שנמצאו כמעט בכל פרק נשאר טעם טוב מהעונה (ומכל פרק). התסריט המרושל הוא פרי מוחם של תסריטאי הסדרה שנאלצו לכתוב אותו בעצמם, משכבר בעונה שעברה נגמרו להם הספרים של ג'ורג' ר. ר. מרטין להתבסס עליהם. אם העונה הקודמת היתה הטובה ביותר בזכות ההתרחקות מהספרים המפותלים (כפי שהכתרתי אותה), עונה זו נפגעה מכך קשות. בעונה שעברה (וגם בזו), כמעט אם לא כל פרק הציג שיא או הפתעה מצוינת בעלילה, בזכות הכוונה להתקדם לעבר הסוף. אלא שבעונה הזו הדרך לשיאים היתה מקורית של תסריטאי הסדרה והם עשו זאת בצורה הבלתי הגיונית ביותר שניתן היה להגות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שקרים קטנים גדולים" והטוויסט הטלוויזיוני

"שקרים קטנים גדולים". ניקול קידמן, ריס ווית'רספון, שיילין וודלי.

"שקרים קטנים גדולים". ניקול קידמן, ריס ווית'רספון, שיילין וודלי.

מי מאתנו לא זוכר איפה הוא היה כשספיילרו לו את "החתונה האדומה"? או כשגילו לו מי הוא בעצם רובוט ב"ווסטוורלד"? או סיפרו לו מי הם האחרים ב"אבודים"? טוב, האמת שאני אשמח להסבר לזה, כי אני מנסה להבין את זה כבר כמעט שבע שנים. באופן פרדוקסלי, נדמה שככל שנהיה יותר קל להפיץ מידע (אמיתי או שקרי) כך גם עולה כמות התוכניות שמתבססות על גילויים שמשנים את התפיסה שלנו או שיוצרים תפנית בעלילה באופן קיצוני. זה לא רק בגלל הרשתות החברתיות המאפשרות הפצה של מידע מהיר, אלא גם הקלות של כתיבת בלוגים והקלטת פודקאסטים שעוקבות אחרי סדרות באופן קבוע. כך יוצא שאו שפשוט חושפים לנו מה קרה: "לא ייאמן שהם הרגו דווקא את קני!" או שמספקים ניתוחים אינסופיים שמנבאים את העתיד להתרחש שבסופו של דבר מישהו מהם ייפגע, מין גרסה מודרנית של משפט הקוף המקליד.

אבל יצירה טובה לא תלויה בגילויים או בטוויסטים שלה, הם רק תוצר שלה. זו הסיבה שגם כשאני צופה ב"היוקרה" בפעם המי יודע כמה אני נרגש ונפעם למרות שאני יודע בדיוק מי הוא מי ומה הולך לקרות. כשסרט או סדרה מתבסס על טוויסט, הוא לא יותר מיצירה זולה וחד פעמית. המקרה של המיני סדרה "שקרים קטנים גדולים" שהסתיימה השבוע הוא מעניין אף יותר. לא רק שיש גילוי, אלא עליו מבוססת כל הסדרה ואנחנו יודעים את זה מהרגע הראשון פחות יותר. הסדרה מתרחשת בעיירת החוף העשירה מונטה-ריי בקליפרוניה ועוקבת אחר מספר אימהות (וגם כמה אבות וילדים) בזמן שבין פתיחת הלימודים בבית הספר לערב התרמה שבית הספר מקיים ומסתיים ברצח. לאורך כל הסדרה אנחנו לא יודעים מי הקורבן ומי רצח, רק נחשפים לעדים למקרה בעת חקירת משטרתית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משחקי הכס", עונה 6 – ביקורת

"משחקי הכס". לנה הידי.

"משחקי הכס". לנה הידי.

העונה השישית של "משחקי הכס" היתה הטובה ביותר עד כה. ככה, בפשטות, כדאי כבר לומר את זה מראש. הסיבה הבסיסית לכך היא ההתרחקות מהמילה הכתובה של ג'ורג' ר. ר. מרטין, שלא סיים לכתוב את הספר הבא שהעונה היתה אמורה לעבד למסך הקטן (ככל קודמותיה).

למרטין יש כושר תכנון מדהים, שהתבטא בפרק החמישי בעונה ("הדלת", על הודור) כשעורר רגשות עצומים מכל צופה בעל לב – לא בזכות מקוריות אדירה, אלא בזכות הסימפטיה שנבנתה כלפי דמות משנית במיוחד על פני זמן רב כל כך (ותופיע רק בספר הלא-גמור, כך שיותר לבבות יכלו להיות מופתעים ולהתרגש).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משחקי הכס" עונה 6 – ביקורת

"משחקי הכס".

"משחקי הכס".

"משחקי הכס" חזרה לעונה השישית שלה, ולראשונה נקבל רצף פרקים שבו איש מהציבור אינו יודע מה יקרה מראש – משום שאין יותר התבססות על ספרים. עיקר ההנאה מהפרק נובע משמירת הצופה על הקצה באשר לגורלו של ג'ון שלג, אך גם מנין הגופות שעלה תרם. מתח ורצח בפרק פתיחת עונה אינם דבר שגרתי ב"משחקי הכס", ולכן בסך הכל הפתיחה של עונה 6 היא מוצלחת מאד.

הפרק הפותח את העונה השישית היה דחוס. אפשר היה להרגיש את זה בריבוי הסצינות הקצרות מאד שהציגו לנו את מרבית הדמויות המרכזיות בעלילה. על אחת מהסצינות, הדוחק השפיע עד כדי גיחוך, כאשר טריסטיין מרטל החליט להפנות את גבו לאויבת אחת מבין שתים שביקשו להורגו (למה בכלל להתקדם ממקומך ולעמוד בינהן?) ולחטוף חנית בגב הראש (תצוגת דם מרהיבה ומבהילה, עם זאת). אך עם כל הדוחק הזה, עדין לא היה מספיק זמן להראות לנו את בראן, שנעדר מהסדרה כל העונה הקודמת, ואפשר לראות מתמונות הפרסום לסדרה שהוא כבר ממש התבגר. הקרב על הצלת סאנסה היה טוב, ובהחלט שדרג את תוכן הפרק, שהתקלקל על ידי דיבורים עקרים ובלתי מעניינים מצד (לא פחות מאשר) ואריז וטיריון (מי היה מאמין שזה יקרה?) ודאינריז.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המדרשה" – ביקורת

"המדרשה".

"המדרשה".

סדרת המתח-קומדיה הישראלית "המדרשה" נכנסת למשבצת שפינתה "הבורר": סדרה שהצעירים יוכל לדבר עליה למחרת בבית הספר או בבסיס הצבאי. אין בכך כל רע, אבל תיאום הציפיות הוא חשוב, משום שלצופים המבוגרים אין ממה להנות בסדרה – בטח ובטח שלא גורמים שימשכו אותם לצפות בה באדיקות. ב'הוט' מבינים את קהל היעד שלהם היטב, ולכן הליהוקים שלהם נראים רלבנטים יותר מאשר הליהוק של "המדרשה", שמציג לנו את אקי אבני המתקרב לגיל 50 וחנה לסלאו בת ה-62 בתור חניכים משונים של קורס בטחוניסטי כלשהו. הצופים הצעירים של הסדרה אמורים למצוא את עצמם מתחברים לדמויות שלהם?

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »