ביקורות קולנוע (עמוד 108)

ביקורת: פובידיליה

עפר שכטר. מתוך פובידיליה.

ברוכים הבאים למאה ה-21, שבה אין צורך לצאת מהבית. בזכות (או בגלל) המחשב אפשר להישאר בבית ולעבוד, להזמין מצרכים, להזמין משלוחים ממסעדות, לשלוח דוא"ל, לדבר עם אנשים בטלפון, מה-לא. מעודד לראות שבמאה הזאת עושים בישראל גם סרטים שלא עוסקים ב"מצב", שלא מתמקדים במלחמה, בחיילים, בדתיים או בערבים. את "פובידיליה" (בפ"א רפה), שם לא מוצלח שמקורו מוסבר בסרט, ביימו האחים יואב ודורון פז שכתבו את התסריט עם יזהר הר לב, על פי ספרו הראשון בן למעלה מחמש-מאות העמודים שיצא ב-2002.

הגיבור חסר השם שלנו (עפר שכטר), או "רגב" בתקצירים באינטרנט, גר בדירה מרווחת עם חצר. הוא לא יוצא משטח הבניין אלא רק לגינה המטופחת והוא ממש לא מרוצה כשמתווך דירות שהוא מכיר (שלמה בר שביט) מודיע לו שעליו לפנות את הנכס תוך חודשיים-או-שלושה חודשים כי בעל הבית, שנמצא בוונצואלה, החליט למכור אותו, ומיד הוא מתחיל להביא קונים פוטנציאלים לראות את הדירה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: שאטר איילנד

ליאונרדו די'קפריו. מתוך שאטר איילנד.

"שאטר איילנד" מוגדר כסרט מתח פסיכולוגי. במהלך הצפיה לא חשתי בשום מתח מכל סוג שהוא, והפסיכולוגיה – היא היתה שם רק בגלל המוסד לחולי נפש בו התרחשה העלילה. כמו המשוגעים בסרט גם אני חשתי לכודה באולם ולא במובן החיובי, בעיקר בשל שעמום גדול שאפף אותי במהלך ההקרנה. מה שתסכל אותי כל כך היה שמרטין סקורסזה, הבמאי ששמו הולך לפניו, חתום על מלאכת העשייה המפוקפקת הזו.

בהשוואה ליצירות המופת הקודמות של סקורסזה כגון "נהג מונית", "השור הזועם", "החבר'ה הטובים", "פסגת הפחד" ועוד אין-ספור אחרות, קשה לי בכלל למצוא הקשר לסרטו הנוכחי והתפל. אז כמובן, שהליהוק החוזר והדי עקבי של ליאונרדו די'קפריו בסרטו של סקורסזה מציג לנו שוב את הדמות השלווה למראה עין, שנועדה להסתיר את החרדה והפרנויה שלה, בדומה לבן דמותו בסרטו הקודם, "הטייס". ניתן לראות גם ב"שאטר איילנד", גם כן באופן די עקבי את זויות הצילום הנמוכות והאסתטיקה המוכרת בעיקר מ"נהג מונית". ובכל זאת לא הצלחתי להגיע לכדי התלהבות והתרגשות מבמאי שבדרך כלל לא מאפשר לי להיות אדישה לאף פריים שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #1: שאטר איילנד

מימין לשמאל: ליאונרדו די'קפריו, מארק רופאלו ובן קינגסלי. מתוך שאטר איילנד.

"שאטר איילנד" היה אמור לצאת לעולם באוקטובר 2009 וניבאו לו מועמדויות רבות לאוסקר. הקרנת הבכורה שלו נדחתה והתקיימה החודש בפסטיבל ברלין, ועכשיו ניתן לצפות בו בארץ. אחרי התחלה מבטיחה של מותחן על חקירה מסקרנת, הופך הסרט לדרמה פסיכולוגית מעייפת, משעממת ובסופו של דבר שחוקה. החצי השני יזכיר לכם, בוודאי, סרטים שונים. אני מניח שבטקס האוסקר בשנה הבאה לא תשמעו את שמו של "שאטר איילנד" בין המועמדים.

הסרט מתחיל טוב, ללא הקדמות מיותרות. ב-1954 כשהמרשל טדי (ליאונרדו די'קפריוו) פוגש את שותפו החדש צ'אק (מארק רופאלו) על המעבורת בדרך אל "שאטר איילנד", אי סלעי בבוסטון שעליו ניצב כלא לאסירים חולי נפש. השניים חוקרים את נסיבות היעלמותה של אסירה (אמילי מורטימר) ונתקלים בקיר של התנגדות מצד הממונים (בן קינגסלי, מקס פון סידוב).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: הסוד שבעיניים

מתוך הסוד שבעיניים.

"הסוד שבעיניים" מרתק ביופיו, ונמנה בין הסרטים היפים שראיתי. עלילת הסרט מאגדת דרמטיות, מתח וסיפור אהבה לא ממומש שנוגע ללב וסוחף את הצופה לכל אורכו כך שגם בסיום נותר טעם של עוד ותקווה עזה שכותרות הסיום לא תמהרנה להגיע. הדמויות בסרט הן בדיוק מהסוג שצופה יכול לאמץ לליבו ולאהוב בגלל האנושיות והחמלה שלהן. הסרט מחזיר במובן מה את האמונה בכך שיש מעט טוב בעולמנו ורק בשבילו שווה להתאמץ כל פעם מחדש.

מדובר במפגש הראשון שלי עם סרט של הבמאי הארגנטינאי חואן חוזה קמפנלה ("הבן של הכלה"). המפגש הזה הותיר אותי נפעמת, נרגשת ובמידת מה גרם לי להרהר בסיבה לכך שלא ראיתי את מטעמיו הקודמים. כל סצינה מבוימת בחמימות ומעבירה הרבה מאוד רגש. הדגש על הקלוז-אפים בשילוב עם קומפזיציות שמפקסות את תשומת הלב על העיניים תואם לשם הסרט ומציע חידוש מרנין בקולנוע העכשווי, שמביא בעיקר ספקטקלים למסך הגדול. קמפנלה מסרב לעמוד בקונבנציות של מותחנים ויוצר מומנטום לתכנים שבדרך כלל לא קיבלו בימה בז'אנר. הסצינות שלו ארוכות יחסית והדיאלוגים לעיתים חוזרים על עצמם, אך שימת הדגש על הדינמיקה האנושית גוברת על הכל והוא ראוי לכל השבחים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: פרשס – מבוסס על רב המכר "פוש" מאת ספייר

גבורי סידיבי. מתוך פרשס.

"פרשס", כינויה של נערה בתיכון בשם קלריס ג'ונס, אינו סרט רע, אך קשה להמליץ עליו מכיוון שסיפורה של פרשס אינו קל. כל השחקניות מציגות משחק נהדר, אך מעבר לכך שהחיים של פרשס נוראיים ועצובים, רע לה ושוב רע לה ועוד יותר רע לה והיא פוגשת כמה אנשים טובים, אין הרבה בסרט. ישנם חלקים שמנצלים את מצוקתה כדי לעורר בנו רגשות למרות שדי בסיפור ובדמויות המעניינות כדי לעורר סקרנות.

"פרשס מבוסס על רב המכר "פוש" מאת ספייר" זכה בפרס הראשון בפסטיבל סאנדנס 2009 ומעומד לשישה פרסי אוסקר: סרט, במאי (לי דניאלס, הבמאי השחור השני אי פעם שמועמד לאוסקר על בימוי), שחקנית (סרטה הראשון של גבורי סידיבי), שחקנית משנה (מוניק, שתצטרך לעשות עצמה מופתעת כששמה יוכרז), תסריט מעובד ועריכה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: סרט לבן

מתוך סרט לבן.

"סרט לבן" הוא ללא ספק אחד הסרטים המבריקים ביותר שניתן למצוא כעת בבתי הקולנוע. מדובר בהישג מדהים, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינת הסיפור הטעון והמורכב שהוא מייצר על ילדות וילדים. המיקום של הכפר בו מתרחשת עלילת הסרט מתייחס כביכול רק לילדי התקופה, אך כאשר מדובר בבמאי פילוסופי כמו מיכאל הנקה, ברור שלא מדובר בדיון שטחי וכוונותיו יעוררו את הצופה להבין משהו גם על מצבו הנוכחי. הסרט זכה בגלובוס הזהב האחרון בקטגורית הסרט הזר בזכות ולא בחסד בשל העזות והנוקבות שלו.

מיכאל הנקה הוא מסוג הבמאים שלא מאפשר לצופיו אסקפיזם, או בריחה אל אשליה הוליוודית על חיים מושלמים. בסרטיו הקודמים הציג לנו הבמאי תמונה עגמומית מאד על העולם בו אנו חיים. בסרטיו הקודמים והמוכרים יותר כמו: "משחקי שעשוע", "המורה לפסנתר", ו"מחבואים", הציג הבמאי את הקושי של האדם בתפיסת המציאות והניכור החברתי השורר בקרב החברה המערבית בכללותה. ב"משחקי שעשוע", ביקר אותנו הנקה על היותנו צופים מציצנים העדים להתעללות במשפחה האומללה, שבמידה מסוימת נרתעים מהזוועות, אך ממשיכים להביט עליהם בלי להניד עפעף. ב"מחבואים" הוא בפירוש הפנה אצבע מאשימה לכיוונה של החברה הצרפתית הליברלית ולתקשורת ההמונים, שנמנעה מלהתייחס לטבח האלג'ירים במניפסט חמור על אדישות אירופאית. בסרטו החדש, "סרט לבן" מתעל הבמאי את כל אלה ומציג את התוצאה הנוראית: הילדים כבבואה איומה של הוריהם הבוגרים חסרי החמלה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: מפריז באהבה

ג'ון טרבולטה, מתוך מפריז באהבה.

הבמאי הצרפתי לוק בסון מצא לעצמו נישה מיוחדת כמפיק סרטי פעולה זולים (יחסית) המצולמים באירופה. מלבד הסרטים המצוירים על "ארתור", שני הסרטים הלא-מצוירים האחרונים של בסון היו "אנג'ל A" מ-2005 ו"ז'אן דה-ארק" מ-1999. התסריט, על פי רעיון של בסון, חסר מעוף, העלילה לא רק מופרכת אלא גם מגוחכת, והדיאלוגים איומים ("בואי נדלג על הארוחה ונעבור ישר לקינוח" כהקדמה לנשיקה, למשל).

מלאכת הבימוי הופקדה בידי פייר מורל, שביים את מותחן הפעולה "חטופה" עם ליאם ניסן, שבאופן מופלא הצליח מאוד-מאוד בארה"ב. הסרט הרבה פחות טוב מ"המשלח" שגם אותו בסון הפיק (עם ג'ייסון סטאת'ם בתפקיד הראשי) והצליח מספיק כדי להביא לעולם שני סרטי המשך. סרטים אלה תלויים בקרבות ובקטעי הפעולה. וב"בפריז באהבה" הם לא מרשימים במיוחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: תלוי באוויר

ג'ורג' קלוני עם אנה קנדריק. מתוך תלוי באוויר.

ג'ורג' קלוני הוא כוכב קולנוע שופע כריזמה (ברגעים מסוימים בסרט הוא דומה לקרי גרנט), שמחזיק סרט שלם על כתפיו, ומסוגל לרגש ולהצחיק. "תלוי באוויר" הוא סרט בוגר ורציני, אחד הסרטים הטובים של שנת 2009, ועדיין לא אחד מסרטי העשור שלי (מה שאומר הרבה על השנה שהיתה ועל העשור שנגמר). זהו סרט למי שאהב את "אודות שמידט" ו"דרכים צדדיות".

"תלוי באוויר" הרוויח מעל 75 מיליון דולר בארה"ב ומועמד לשישה פרסי אוסקר: סרט, במאי (ג'ייסון רייטמן, "ג'ונו"), שחקן ראשי (קלוני), שתי שחקניות המשנה (ורה פרמיגה ואנה קנדריק) ותסריט מעובד, פרס שבו כנראה יזכו התסריטאים שלדון טרנר וג'ייסון רייטמן. זהו סרטו השלישי של רייטמן, בנו של איוון רייטמן (שביים את "מכסחי השדים" ו"שוטר בגן ילדים"), בתחילה של קריירה מבטיחה מאוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: גברים שבוהים בעיזים

יואן מק'גרגור וג'ורג' קלוני. מתוך גברים שבוהים בעיזים.

יש שיגידו עוד סרט קטן, יש שיגידו 'נחמד', יש אפילו כאלה שיגידו שזה סרט על שטות מוחלטת, סיפור מטופש… ויש אותנו שנגיד ש"גברים שבוהים בעזים" הוא אחד הסרטים היותר מצחיקים שיצאו בזמן האחרון, ואם אתם לא הולכים, יצאתם פראיירים. סוף סוף סרט שמראש לא עונה להגדרה של קומדיה מטופשת ומצליח להפתיע דרך סיפור הזוי המבוסס על סיפור אמיתי – כמה אמיתי? לא נדע – אך די בשבריר בשביל לייצר סיפור מטורף, בלתי יאומן וקורע מצחוק. עם בטן מלאה על מיתוסים כמו צבא אמריקאי, ולעג אדיר ומחוכם, יש סיכוי שמדובר באחד מסרטי הקאלט של העשור הזה – ביג ליבובסקי, מאחוריך!

הסרט "גברים שבוהים בעיזים" נולד בהשראת רב מכר של עיתונאי בשם ג'ון רונסון, שבעיקרון נושא את אותו השם אולם היה צורך בכתיבת תסריט ועיבוד די רציניים כדי לחבר את העובדות שבספר (אתם כבר במתח? חכו, כבר נסביר) – לכדי עלילה הגיונית. ואכן, על כך אחראי פיטר סטרוהן שידע לחבר את כל הנקודות ולעניין את גראנט הסלוב וג'ורג' קלוני בתור שותפים בחברת ההפקה סמוקהאוס. הסלוב בדיוק חיפש את הפרויקט הראשון שלו בתור במאי, ומיד לאחר שקרא את התסריט החליט ללכת על זה. לפי סטרוהן, האחראי על התסריט, לא היו שינויים משמעותיים במעבר בין הספר לסרט, וכל מה שנוסף זה חיבור העלילה בין לבין, שכן רוב המקרים אכן קרו, לטענת הספר, במציאות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: אינוויקטוס – בלתי מנוצח

מורגן פרימן. מתוך אינוויקטוס - בלתי מנוצח.

"אינוויקטוס – בלתי מנוצח", תופס מקום טבעי מבחינתי בפנתיאון יצירות המופת הקולנועיות. סרטו החדש של השחקן והבמאי שלא מפסיק להפתיע, קלינט איסטווד, מצליח לעורר את כל החושים במלוא מובן המושג. הסרט מוכיח שהדברים הגדולים באמת שניתן להציג על המסך הגדול, הם האירועים האמיתיים ששינו את פני ההיסטוריה. לראות סרט שכזה בבית ולא באולם הקולנוע, הוא בבחינת חילול הקודש המחמיץ את המהות שלו כחיזיון מרהיב ויחודי למדיום.

לא נראה שאיסטווד המתקדם בצעדי ענק לגיל ה-80 הולך לפרוש בקרוב. בדומה ליין טוב האיש והאגדה רק משתבח עם השנים. כבר מזמן הוא חלק מהקונצנזוס הפילמאי כבמאי מן השורה הראשונה ועדיין זה לא גורם לו לנוח על זרי הדפנה. איסטווד הצהיר שסרטו האחרון, "גראן טורינו", יהיה הסרט האחרון בו ישחק. היו כאלו שמיהרו והספידו, שכעת הוא יעלם מהמפה ההוליוודית, אך האיסטווד לא אמר את דברו והנה הוא מפציע כעת בסרט כל כך שונה מהרפרטואר הקודם שלו. בסרטיו הקודמים איסטווד התמקד בסיפור האדיפלי והקשר בין דמות אב – או תחליפה – לבין בן פיגורטיבי או ממשי כבסיס לערכיות האמריקאית. הבחירה שלו לביים את "אינוויקטוס" בהחלט מוציאה אותו מהפרדיגמה הקבועה שלו ומציגה סיפור שאיסטווד לא סיפר עד כה- סיפור היסטורי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #1: אינוויקטוס – בלתי מנוצח

מימין: מאט דיימון ומורגן פרימן. מתוך אינוויקטוס - בלתי מנוצח.

"אינוויקטוס – בלתי מנוצח" מרתק באופן מפתיע-כמעט, בזכות הבימוי המנצח של איסטווד שנתמך בידי עבודתו של הצוות הקבוע שלו, המלווה אותו בשנים האחרונות. למרות שדבריו של נלסון מנדלה, אותו מגלם מורגן פרימן, נוטים להפוך לנאומים משובצי סיסמאות, הסרט בן השעתיים ורבע לא משעמם. כוחו של מנדלה, ההערצה כלפיו, השפעתו על תושבי ארצו והמשיכה כלפיו, עוברים בצורה מרגשת מעל הבד.

מבקר אמריקאי כתב שבימינו רק קלינט איסטווד יכול להשיג מימון להפקת סרט דרמה שמתרחש בשנות התשעים, בדרום אפריקה שאחרי האפרטהייד ועל רוגבי. ואני אוסיף שבמאים אמריקאים מעטים מסוגלים להפוך סיפור קטן, כמעט אנקדוטה בהיסטוריה, לסרט כה מוצלח. בעשור האחרון איסטווד המיומן מביים יותר מתמיד. בשנה שעברה ביים את "ההחלפה" ו"גראן טורינו" (שבו גם שיחק), והוא כבר מצלם את סרטו לשנה הבאה (גם הוא עם מאט דיימון). לעומת במאים מזדקנים שסרטיהם החדשים מביישים את הקריירה שלהם, איסטווד הולך ומשתבח עם השנים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: שנה מעוברת

איימי אדמס עם מתיו גוד. מתוך שנה מעוברת.

בקומדיות רומנטיות, אם אינכם זוכרים מהשיעור הקודם שלנו, העלילה חשובה אך משנית. הן נשענות בעיקר על הכימיה בין השחקנים הראשיים, וכשהסוף ידוע מראש צריך שהדרך למימוש האהבה תהיה משעשעת עד מצחיקה, ומקורית ככל האפשר מבלי להיות מופרכת. ההתנהלות ב"שנה מעוברת" מלאכותית, תבניתית וצפויה (הנשיקה הכפויה בין בני הזוג המיועדים, למשל), אך מדובר בדרך משעשעת וחביבה, שעוברת בנעימים בזכות שני השחקנים בתפקידים הראשיים וכמה הופעות משנה חביבות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »