ביקורות קולנוע (עמוד 112)

המלצה וניתוח: פרנהייט 451 (פרנסואה טריפו, בריטניה, 1966)

אוסקר וורנר (מימין) וסיריל קיוזאק. מתוך פרנהייט 451

אוסקר וורנר (מימין) וסיריל קיוזאק. מתוך פרנהייט 451

הסרט "פרנהייט 451" מתאר חברה עתידנית טוטליטארית, האוסרת על קריאת ספרים, לעומת הצפיה בטלויזיה, שמוערכת כחלק חשוב בתירבות של האזרחים. על מנת לוודא שאנשים אכן לא יקראו ספרים, קיים גם חוק האוסר על החזקתם. אדם שברשותו נמצאו ספרים נחשב לאויב החברה, הספרים מועלים באש על ידי יחידת ה-firemen (כבאים), ונגד העברין ננקטות סנקציות. ה-firemen הינם יחידה מיוחדת שתפקידה לקבל מהציבור אינפורמציה על אנשים המחזיקים בביתם ספרים, לפשוט על הבתים, לגלות את הספרים במקומות המסתור שלהם ולהעלותם באש.
בתמונת הפתיחה של הסרט אנו רואים צילומים של אנטנות טלויזיה, ושומעים קריין המקריא את שמות המשתתפים בעשיית הסרט. לא במקרה נעדרות כאן הכתוביות, שהרי בזה עסקינן.

הסרט מציג, אם כן, חברה שמשקיעה מאמצים בלתי נדלים למנוע מאנשים לקרוא ספרים, ומאמצים לא פחות ניכרים לעודד צפיה בטלוויזיה (למשל, מי שמועלה בדרגה בעבודה – יכול לקבל כפרס על כך – מסך קיר נוסף לביתו). נשאלת השאלה, איפוא, מה האינטרס שיש לחברה טוטליטרית לעודד צפיה בטלויזיה ולאסור על קריאה בספרים?

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: אקס-מן המקור: וולברין

יו גקמן. מתוך אקס-מן המקור: וולברין

יו ג'קמן. מתוך אקס-מן המקור: וולברין

גיא: לאחר הצפיה ב"אקס-מן המקור: וולברין", הרביעי בסדרת האקס-מנים, כלל אינני מופתע מהיותו חסר מקוריות בעליל, עמוס חומר ממוחזר, ובכלל – בזבוז זמן. אינני מופתע כי בכל מה שקשור לסרטים, ישנו קונצנזוס כמעט נחרץ לגבי סרטי המשך: כל המוסיף גורע. ואם לנסח זאת באופן מתמטי: טיבו של הסרט יורד ביחס ישיר למיקומו הכרונולוגי (עם מספר יוצאי דופן, כגון "שר הטבעות").

האחראי למחדל הקולנועי הזה הינו גווין הוד, אשר היעדרם של פרויקטים משמעותיים ברזומה שלו היו צריכים להדליק נורות אדומות אצל קברניטי אולפני פוקס, בשעה שהפקירו בידיו את הפרק הרביעי בסדרת סרטי אקס-מן. כאשר סרטים כמו "קיקבוקסר 5" (!) מהווים את גולת הכותרת של הקריירה שלו, אין פלא שהתוצאה הינה גיבוב עלוב של קלישאות והעמדת שחקנים הלקוחה מתיאטרון חובבנים נודד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: הבוגד הקטן

עידו פורט (מימין) ואלפרד מולינה מתוך הבוגד הקטן

אלפרד מולינה ועידו פורט (משמאל) מתוך הבוגד הקטן | צילום: יוני המנחם

המפיקים הישראלים מסרבים להיכנע לעובדות: לקחת ספר עברי, ישראלים דוברי עברית, אתרי צילום בארץ העברים ובמאי שלא דובר עברית ומכריח את כולם לדבר אנגלית, זה פשוט לא עובד ולא מתקבל טוב. למזלם, לפעמים יש כאלה שמצליחים להוציא את הסרט מהבוץ, וכאלו בדיוק הם עידו פורט הקטן ואלפרד מולינה ב"הבוגד הקטן" המבוסס על פרי עטו של הסופר המוערך עמוס עוז, "פנתר במרתף".

"הבוגד הקטן" נוחת באקרנים בישראל אחרי תקופה לא קלה של דחיות הפצה. הדבר ההגיוני היה להפיץ אותו בסמיכות לטקס פרסי האופיר (עדיף מעט לפניו), ולרכב על העובדה שהיה מועמד לפרס כלשהו בטקס (גם בלי לציין שהקטגוריה היא לא החשובה ביותר של הסרט הטוב ביותר). אבל למפיצי הסרטים הישראלים יש את התכונה המשונה להקרין סרטים ישראלים רק כאשר אף אחד לא זוכר כבר את קיומם וכל קשר בין תאריך ההפצה שלהם לטובת המוצר היא בדיונית בהחלט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: מהיר ועצבני 4

וין דיזל קשוח. מתוך מהיר ועצבני 4

וין דיזל קשוח. מתוך מהיר ועצבני 4

כמה מגוחך, ככה מהנה: "מהיר ועצבני 4" לא חושש להשתמש בכל המשפטים הכי שחוקים בסרטי פעולה ("קחי את ידי!" -"אני לא מגיעה"), בכל ההצגות הכי מופרכות (סוכני הבולשת מטיחים את ראשו זה של האחר בקירות ואפילו לא זוכים ל"נונונו" מהבוס) ובכל מיני 'שחקנים' שאין בינם ובין 'משחק' שום קשר הגיוני – ובדיוק בגלל כל אלו הוא פשוט סרט גדול.

האמת, ההפתעה הגדולה שלי היא דווקא שלישראלית גל גדות יש תפקיד מאד מרכזי בסרט, גדול יותר משל שתי השחקניות המרכזיות האחרות בסרט. ההפתעה הגדולה עוד יותר שלי היא שלבנת העור הזו עם המבטא האנגלי המשונה שמזכיר רוסי שלמד לומר 'ק' במקום 'ח', לוהקה לגלם את יד ימינו של הפושע המרכזי בסרט. היות וזירת האירועים היא לוס אנג'לס, הפושעים הם – איך לא – היספנים, וגדות היא כמובן אחת מהן. אמינות? כבר אמרתי שדברים כאלה לא תמצאו ב"מהיר".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: פרידות

טסוטומו יאמאזאקי (מימין) ומסהירו מוטוקי. מתוך פרידות

מסהירו מוטוקי (מימין) וטסוטומו יאמאזאקי. מתוך פרידות

סרטו זוכה פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר של יוז'ירו טקיטה, "פרידות", התגנב לליבי ממש מהדלת האחורית. כל ההקדמות הכינו אותי לעוד סרט ארט-האוס נוראי דמוי "שבעה" שאאלץ להעביר את דקותיו בספירה, אך התבדתי לחלוטין. "פרידות" מנגן באיטיות מתוקה וסוחפת לחן חדש למילים מוכרות, בטוויסט חביב ומיוחד, פרי מוחו של הכוכב הראשי, מסהירו מוטוקי.

אותו טוויסט חביב ומיוחד בסרט הוא מנהג יפני (שקיים גם בנצרות) לנקות, להלביש וליפות את גופת המת. היהדות היא כידוע דת צנועה בבסיסה, ומשום כך אותו מנהג יפני עשוי להראות מוזר בעיננו. טרם טמינת גופה באדמה, היהודים עוטפים אותה בתכריכים ולמעט עד זיהוי, אין כמעט מי שרואה את הגופה. אצל היפנים לעומת זאת, השתרש מקצוע בשם "נוקנשי" (מכין גופות, בתרגום חופשי) המכין את צורתו הגשמית של האדם לפרידתם האחרונה של קרוביו ממנו. הגופה עוברת רחיצה יבשה, הלבשה בבגדים חגיגיים ואיפור כדי לגרום לה להיראות חיה ובמיטב הופעתה. אחרי כן, אגב, הגופה נשרפת והופכת לאפר ואבק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: מפלצות נגד חייזרים

אנחנו צבעוניים. מתוך מפלצות נגד חייזרים.

אנחנו צבעוניים. מתוך מפלצות נגד חייזרים.

"מפלצות נגד חייזרים" הוא עוד סרט אנימציה מושקע מבית דרימוורקס, אשר מיועד לילדים, אך ממש לא רק. אין בו חידוש משמעותי, או הומור מיוחד במינו, אך מה שכן יש הוא "Real 3D" (תלת-מימד אמיתי), וזה רבותי – פשוט משנה את ה-כ-ל.

כגילוי נאות, אודה כי מעולם לא הייתי חסיד גדול של אמנות התלת-מימד, ובזה אני כולל את חוברות הקומיקס שאמורים לקרוא עם "משקפי תלת-מימד" (חתיכת קרטון עם נייר צלופן בכחול ואדום), או התמונות שאמורים להביט עליהן מבלי להביט עליהן באמת (תוך עשיית פרצוף פוזל ומגוחך) וכמובן גם סרטים שיוצריהם טוענים שהם תלת-מימדיים. כל אלה תמיד נראו בעיני עלובים וממש לא בשלושה מימדים. ובכן, לאחר צפיה במפלצות נגד חייזרים, פתאום הבנתי! – ומאותו היום ארצה לראות את כל הסרטים רק בתלת מימד – אמיתי!

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: מה בדיוק קרה?

רוברט דה נירו מתוך מה בדיוק קרה?

רוברט דה נירו מתוך מה בדיוק קרה?

"בסופו של דבר", אומר בן (רוברט דה נירו) "אין במאי, אין כוכב ואין מפיק, רק מספר" לבמאי הצעיר ג'רמי ברונל (מייקל ווינקוט) בניסיון להבהיר כיצד מתנהלת תעשיית הסרטים האמריקאית בשעה ששניהם ממתינים במשרדי האולפנים ולצידם כרזת סרט עליה מצוין סכום ההכנסות.

"מה בדיוק קרה?" סרטו האחרון של בארי לוינסון חותם עשור לא מעניין ביסודו – מאז "ספרה" – של מי שהיה אחראי בעבר על קלאסיקות כמו "דיינר", "איש הגשם", "בוקר טוב וויטנאם" ו"לכשכש בכלב". התוצאה העכשווית היא ככל הנראה לא שובר קופות, אך סאטירה משובחת בעלת ביקורת עצמית המספקת מספר רב של רגעים משעשעים ובית ספר להבנת מושג "הסאב טקסט" הקולנועי ועל כן היא בגדר חובה לחובבי קולנוע איכותי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: משחק כפול

קלייב אוון וגוליה רוברטס, משחק כפול

קלייב אוון וג'וליה רוברטס, משחק כפול

"משחק כפול" אמור להיות סרט ריגול רווי מתח, פעולה וספינים למכביר, ועל אף שיכול היה להיות סרט "הפוך-על-הפוך" מאד מהנה, התוצאה היא אנקדוטה טיפשית ובזבוז זמן, המעוטרת במספר נקודות שיא, אשר ממש לא מצדיקות את הצפיה הלא-כל-כך קצרה בו.

את הסרט כתב וביים טוני גילרוי, האיש שכתב את התסריט לטרילוגית "זהות אבודה" (המשמימה ביותר לדעתנו). הוא אף כתב וביים את "מייקל קלייטון", סרט נוסף בעל פוטנציאל אדיר, אך עם תוצאה מאכזבת ביותר. ב"משחק כפול", גילרוי מציג יכולת יוצאת דופן ליצירת סצינות מיוחדות במינן, ובאופן מקורי ביותר (בלי להפעיל את אזעקת הספויילרים, מי שיצפה בסרט מתבקש לשים לב לסצינת הריב בין שני המנכ"לים המתחרים). אולם, כמו בסרטים הקודמים בהם לקח גילרוי חלק פעיל, גם הפעם אנו רואים המון פוטנציאל ורגעי חסד נדירים, אך בשורה התחתונה: פשוט פספוס נוראי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: בחזרה לכפר

קלוטילד הזמה וניקולס קזאל, בחזרה לכפר

קלוטילד הזמה וניקולס קזאל, בחזרה לכפר

מי ידאג לזקנים? זו השורה התחתונה של הסרט המקסים, "בחזרה לכפר". להקרנת הסרט התלוותה אלי (נטלי) אִמי – חובבת הז'אנר הצרפתי, דוברת צרפתית ובעלת חיבה מיוחדת לפרובאנס ונופיו. היא השביעה אותי שהכותרת של הביקורת שאכתוב תהיה "מי ידאג לזקנים", ומי אני שאסרב לבקשה כה צנועה? הלא אין פה כל חטא לאמת. נהפוך הוא, העלילה הפשוטה של הסרט, הקלילות בה מועברים הדברים, כולם מתארים דאגה אחת כללית, והיא, כפי שכבר הבנתם, לזקנים.

ודאי שואלים אתם את עצמכם, אם זוהי השורה התחתונה, מדוע ללכת ולצפות בסרט הזה? ובכן, אין ספק שעל הסרט הזה אני לא מתכוונת להמליץ לכל אדם באשר הוא. ממש לא. "בחזרה לכפר", או בתרגום קצת יותר מדויק מצרפתית – "הבן של בעל המכולת" (האקדמיה שוב מעוותת שמות שלא לצורך) הוא סרט קטן, קצר יחסית, נעים, אינטימי, שלא מתיימר לטלטל את הצופה, אבל בהחלט מצליח לשבות את הלב בפשטות שלו ובסיפור המשפחתי והאמיתי כל-כך. כל מי שלא זקוק למגע הוליוודי-כאילו-מוכר, הרי שאני ממליצה לו בחום ליהנות מכמה רגעים של נחת וכיף מול מסך קולנוע לא מחייב ובכלל לא גרנדיוזי, דובר צרפתית וללא שחקנים מוכרים מדי בישראל או נופים עירוניים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: הזדמנות אחרונה לאהבה

דסטין הופמן ואמה תומפסון, הזדמנות אחרונה לאהבה

דסטין הופמן ואמה תומפסון, הזדמנות אחרונה לאהבה

למרות שני השחקנים הראשיים של הסרט, "הזדמנות אחרונה לאהבה" לא מצליח להתעלות על התסריט הבנאלי והלעוס שלו. אז נכון, מדובר למעשה בקומדיה רומנטית קלילה, חסרת עומק מיותר, שגם אינה מתיימרת להיות יותר מזה. אבל בכל זאת, אחרי צפיה בסרט אי אפשר שלא להרגיש את תחושת ההחמצה שממאנת להיעלם, מרגיזה בנוכחותה ומדגישה את תחושת הזמן האבוד שנעלם לו עקב צפיה מיותרת בסרט מיותר (עם מעט הסתייגויות קלות שיבואו בהמשך).

את הסרט כתב וביים ג'ואל הופקינס. הופקינס הצעיר פרץ לתודעת עולם הסרטים בשנת 2001 עם הסרט "קפוץ מחר" שהוצג בפסטיבל סאנדנס וגרף שבחים רבים. כך גם התוודע לאמה תומפסון, שהתלהבה מסרטו הקודם ובאה להביע את רגשותיה מול במאי הסרט הנבוך. לדברי הופקינס, ההתרגשות מהשיחה עם תומפסון היא שיצרה את דמותה של קייט, הדמות הנשית המרכזית בסרט. וכך, כמעט בכוונה, יוצר הבמאי-תסריטאי הצעיר סרט על מערכת יחסים רומנטית של זוג מבוגר, סיפור די נדיר בהוויה ההוליוודית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: מילק

שון פן, מילק

את אי הנוחות שיכולה לתפוס צופים בסרט כמו "מילק", שלא חוסך בסצינות הומוסקסואליות (בין גברים בלבד במקרה הזה), תופסת דווקא תחושה הרבה יותר חזקה, משהו שקצת קשה להסביר – אולי יראת כבוד, אולי הערכה על גבול הערצה, אולי סתם הזדהות מאבקית טיפוסית. בכל מקרה, שלא כמו ב"הר ברוקבק", שם האירוטיות הייתה פשוט לשמה, "מילק" מתאר סיפור מופלא של אדם אמיץ, ומספר אותו כמו שהוא, בלי טריקים, בלי הירואיות מיותרת. פשוט כך. ואכן, כביכול ללא מאמץ מצידו (שדווקא כן קיים, ניכר ומשתלם), הסרט נוגע בך יותר ממה שיכולת לדמיין שהוא יצליח, מטלטל אותך לכל אורכו ומוציא אותך סחוט בסוף, כמו אחרי פעולת יבוש יזומה אחרי כביסה קשה במיוחד.

את "מילק" ביים גאס ואן סנט ("סיפורו של וויל האנטינג"). אפשר לכתוב את פיסת המידע הזו ולהמשיך הלאה לבחון את יכולות הבימוי של ואן סנט, את בחירת השחקנים המדויקת וכו'. אבל לא במקרה הזה. לא כאשר גאס ואן סנט הוא, בכוונה ולא בכדי, הבמאי של הסרט המצוין הזה. ואן סנט, הומוסקסואל מוצהר, בחר לכל אורך הקריירה שלו סרטים המתארים התעסקות עם הזהות המינית, בדרך זו או אחרת. נרחיב ונספר שואן סנט גם עובד הרבה עם מוסיקאים גדולים כגון דיוויד בואי והלהקה רד הוט צ'ילי פפרס ומביים להם קליפים והופעות. סרטו האחרון למשל, "הימים האחרונים" נעשה בהשפעת חייו של קורט קוביין ז"ל, סולן להקת נירוונה לשעבר (יש קונספירציות שהוא לא בדיוק ז"ל אבל נדחה את הדיון בזה). על כל פנים, כל ההקדמה הזו באה אך ורק כדי להגיד את הדבר הבא: ואן סנט לא יכל לבחור פרויקט יותר טוב מזה. בעיננו, תסריט הסרט (ותסריט חייו של מילק האמיתי, פרטים בהמשך) כאילו "נתפר" בשבילו והוא ללא ספק היחידי שידע איך לעשות מזה סרט משובח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: השומרים – ווצ'מן

כשעמדנו לפני "השומרים" חששנו כי הסרט יסבול מ"תסמונת הקדימון הממצה" ©. הכוונה היא שהאקשן המוצג בקדימון (הטריילר) הוא למעשה האקשן היחיד בסרט כולו, וכפי שנגזר משמה של תסמונת זו, לאחר צפיה בקדימון אין כל טעם לצפות בסרט היות ושאר הסרט הוא שעה וחצי של קטעי מעבר בין מספר מועט של קטעים מובחרים. על כן שמחנו לגלות שחששותינו התבדו, ולמרות שאנחנו כרגע רק בתחילת חודש מרץ, הרינו להכריז בזאת, בבטחה וללא כל היסוס, כי "השומרים" הוא סרט השנה של 2009. פשוט כך!

בקדימון (אותו גיא ראה בערך 'שבע-תלפים' פעמים) הבטיחו "הרומן הגרפי המהולל ביותר בכל הזמנים" וגם הבטיחו סרט "מבית היוצר של במאי עתיר החזון של 300" (הלא הוא זאק סניידר). ובכן איננו לגמרי בטוחים מה המשמעות של כל זה – אך התוצאה פשוט מדהימה, אשר תשאיר את הצופה פעור פה, נדהם, מחוסר רצון לקום מהכיסא בתום ההקרנה. יותר מזה – מרבית הצופים כנראה יחושו חשק עז להיכנס להצגה נוספת של הסרט ולצפות בו פעם נוספת (כמונו למשל).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »