"הפילגש". דאנה איבגי, אניה בוקשטיין.
"הפילגש", או באנגלית "האלמנה האחרת", הוא סרט הביכורים של הבמאית מעיין ריף אשר מגיע לקולנוע אחרי שהוקרן לראשונה בפסטיבל ירושלים האחרון. הסרט הסמי-סוראליסטי מועמד ללא פחות מתשעה פרסי אופיר לשנת 2023, אך האם הוא באמת מצדיק את המועמדויות?
"איזור העניין".
"אזור העניין" הוא סרט טוב בגרמנית על רודלף הס ואשתו בימים שהתגוררו בבית צמוד לגדר של מחנה אושוויץ. הסרט מועמד ל-5 פרסי אוסקר: סרט, בימוי, תסריט מעובד, צליל (אחת המועמדויות הכי מוצדקות מזה זמן רב) וצפוי לזכות על סרט זר, הסרט הבריטי הראשון שיזכה בקטגוריה הזאת.
"חלום של רובוט".
סרט האנימציה של פבלו ברגר "חלום של רובוט", נטול דיאלוג לחלוטין, מבוצע במינימליזם דו מימדי ומצוייר ביד, פריים אחר פריים, כמו פעם. הוא מצליח, למרבה הפלא, להפיק הרבה יותר רגש מאשר כל אחד מהסרטים האחרונים של פיקסאר, וגם להגיד כמה דברים פילוסופיים תוך כדי.
"חלום של רובוט".
"חלום של רובוט" הוא סרט אנימציה ללא דיאלוגים שמועמד לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר (הוא יפסיד ל"הילד והאנפה"). מאתגר מאוד ליצור ועוד יותר לצפות בסרט באורך מלא מאוד (מעל 100 דקות) כשרק צלילים, מוזיקה ושירים מלווים את מה שרואים. שימו לב שהסרט הספרדי מתרחש בניו יורק בשנות ה-80, על כן כל השילוט והכיתוב באנגלית, והדברים האלה אינם מתורגמים לעברית.
"חולית: חלק 2". טימותי שאלאמה.
ב"חולית: חלק 2" יש אפקטים מרשימים מאוד, צוות שחקנים גדול, ספר טוב להסתמך עליו, אבל לא אכפת לצופה מאף אחד ואין מתח דרמטי אמיתי. גם בסרטי פעולה, שבהם ידוע שהטובים ינצחו, מעניין אותנו לדעת איך זה יקרה. פה אפילו זה לא קיים; סיפור האהבה בין פול (טימות'י שאלמה) לצ'אני (זנדאיה) כמעט לא קיים, שובו של גורני (ג'וש ברולין) נעשה בצורה די מגושמת, ועוברים מקטע לקטע בלי שיהיה עניין רב במה שיקרה. וזה לא שיש מצוקת זמן, עם 164 דקות, יותר מאשר החלק הראשון.
"הילד והאנפה".
"הילד והאנפה" הוא סרט אנימציה יפני מאת הבמאי המעוטר הייאו מיאזקי, יוצר סרטי פנטזיה מרהיבים, כמו "הנסיכה מונונוקי", "המסע המופלא" (שזכה באוסקר), "הטירה נעה" ועוד רבים ומופלאים. סרט זה מתרכז בנער שאיבד את אמו במלחמה (כן, אפילו הקולנוע הכניס אזהרת טריגר בתחילתו עקב המצב) וגילוי מפתיע בבית החדש אליו הוא ואביו עוברים כדי לחיות עם אשתו החדשה. למרות שבסרט יש לא מעט סצינות מדהימות, גם רעיונית וגם ויזואלית, הוא לא מצליח להתגבש לכדי יצירה מעניינת במיוחד.
"סעי בובה". ג'רלדין ויסוונת'ן, מרגרט קוויילי.
לאית'ן כהן אין יכולת לעבוד בלי מישהו שהוא מכיר בקרבה גדולה מאוד. "סעי בובה" הוא סרטו הראשון מאז האנתולוגיה הגרועה "הבלדה על באסטר סקראגס" שעשה עם שותפו הקבוע, אחיו ג'ואל. לאורך עשרות שנים עבדו יחד האחים כהן, כתבו, הפיקו, ביימו וערכו סרטים רבים, ביניהם "ברטון פינק", "פארגו" ו"ארץ קשוחה" (על שני האחרונים זכו באוסקר, בין השאר, על תסריט). לפני מספר שנים נודע שהם עובדים על פרויקטים בנפרד. ג'ואל ביים את אשתו פרנסיס מקדורמנד בסרט "הטרגדיה של מקבת" הרציני והכבד, ואית'ן ביים את "סעי בובה", שאת התסריט כתב יחד עם אשתו טרישיה קוק (שגם ערכה). אולי התסריט הזה גרם לג'ואל להיפרד קולנועית מאחיו. בעקבות "סעי בובה" יכול להיות שבאקדמיה שמחלקת את האוסקר יוסיפו את האפשרות להחרים למישהו פסלון שנים אחרי שזכה בו על בסיס ביזוי. מועמדים נוספים להשבת הפרס כוללים את רוברט דה נירו (שפה ושם עדייין משתתף בסרטים שבהם הוא לא מבזה את הקריירה שלו) ואל פצ'ינו.
"הילד והאנפה".
סרטו ה-12 באורך מלא של מאסטר האנימציה היפאני הייאו מיאזאקי "הילד והאנפה", הוא סרט שמהווה בסגנונו ובתוכנו סוג של סיכום קריירה עבור היוצר בן ה-83 שכבר פרש מעשיה קולנועית בשנת 2013 ואז חזר בו. חבל רק שהיצירה המסכמת לא מצליחה לרתק ולרגש כמו המקורות שאותן היא שואפת לסכם.
לאחר 11 סרטים באורך מלא (ועוד תשעה סרטים קצרים), הודיע בשנת 2013 הייאו מיאזקי על פרישה מעשיית מסרטים, רק כדי לחזור בו ולהתחיל לעבוד על סרטו הנוכחי בשנת 2016, פרוייקט שהתעכב גם בגלל הקורונה וגם בגלל הוצאות כספיות אדירות ולכן הוא מגיע למסכים רק עכשיו.
"ארגייל: סוכן חשאי". הנרי קאוויל, ג'ון סנה.
"ארגייל" הוא סרט פעולה "קומי" מגוחך, איום ונורא, אפילו לא בידור שטותי, שנדמה שכתב נער מתלהב בן 13 ומישהו בטעות החליט להפיק אותו ולבזבז עליו 200 מיליון דולר. בראש המגרעות הרבות שממלאות את האסון הזה (שאת חלקן אמנה בהמשך) עומד הליהוק של ברייס דאלאס האוורד (סרט "עולם היורה") בתפקיד הראשי.
האוורד, ה"ג'סיקה צ'סטיין לעניים", חסרה את הקסם השופע של כוכבות כמו אמה סטון, אנה קנדריק, סנדרה בולוק ורייצ'ל מקאדמס, בתפקיד שדורש מישהי מקסימה. אם היא מתעקשת להמשיך לצאת לעבוד אז שתתקמד בבימוי (כמו המעבר שעשה אביה, רון האוורד). היעדר הנוכחות שלה בולט עוד יותר כשמולה יש את סם רוקוול, הגדרת הקוּל, שעם בחירת תסריטים טובה יותר יכול היה להפוך לכוכב גדול.
"מסכנים שכאלה". אמה סטון.
בשנת 1992 פרסם הסופר הסקוטי אלסדאיר גריי את "Poor Things" שעל פיו מבוסס הסרט "מסכנים שכאלה", והיה רומן ויקטוריאני, ז'אנר שאיפשר לו לדון בנושאים כגון: חוסר שוויון חברתי, זכרון וזהות תוך כדי עיצוב עלילה דומה לפרנקנשטיין, רק שהפעם הפרוטגוניסט היא אישה ולא גבר.
סרטו הרביעי של יורגוס לנתימוס בשפה האנגלית עובד מרומן זה על ידי טוני מקנמרה ("המועדפת"- גם הוא של לנתימוס) ועלילתו עוסקת, כמו המקור הספרותי, בקורותיה של בלה בקסטר (אמה סטון), השוכנת בגוף של אישה בגירה אך בעלת מוח של תינוקת, יצירתו של המדען גודווין בקסטר (ווילם דפו באיפור פרוסטתי כבד). חצר ביתו מלאה ביצירותיו האחרות, בעלי חיים שונים ומשונים שהורכבו מאיברים של בעלי חיים אחרים והולחמו להם יחדיו תחת ידיו של גודווין, שמתקרא על ידי בלה בשם GOD, אלוהים, מאחר והוא בורא חיים חדשים מגופות מתות.
"מסכנים שכאלה". אמה סטון.
"מסכנים שכאלה" הוא סרט אמנותי מסחרי עם הרבה מוזרויות, מין ועירום. הוא אינו סרט לכל אחד, יש בו הרבה דברים יפים וחכמים אך הגיוני לגמרי שיהיו כאלה שישתעממו ממנו, שהוא יגעיל אותם, שירגיש להם מטומטם ומעצבן.
בלה (אמה סטון) מתגוררת בלונדון בבית עם רופא מנתח שהיא מכנה "אלוהים" (גוֹד הוא קיצור של שמו הפרטי). פניו מעוותים והוא יוצא מהבית רק כדי ללמד רפואה. על בלה נאסר לצאת מהבית כי שכלה אינו בראשה והיא לא מדברת או מתנהגת כמו שצריך. חיי הבית משתנים כשנכנסים אליו מקס (רמי יוסוף מהסדרה "רמי"), מתלמד של גוד, ומאוחר יותר גם עורך הדין דאנקן (מארק רופאלו). שניהם נכבשים בקסמה המשונה ובסקרנות של בלה.
"איך לעשות סקס". מיה מקנה-ברוס.
"איך לעשות סקס", סרטה הראשון באורך מלא של הבמאית והצלמת הבריטית מולי מאנינג ווקר, זכה בפסטיבל קאן בפרס הראשון של המסגרת המשנית "מבט מסויים" – ואכן מצאתי בו עניין מסויים, כנראה בגלל שהוא מאוד רלבנטי לנו כישראלים, אבל לא הרבה יותר מכך.
בשנת 2019 ושוב בשנת 2023, נחשפנו כישראלים לעיר הנופש איה נאפה שבקפריסין היוונית, וזאת "בזכותם" של אותם נערים שאנסו (או אולי לא אנסו) את אותן תיירות בריטיות. בשני המקרים מדובר ספציפית בתיירות אנגליות ולכן יש רלבנטיות מסויימת לסרטה של מולי מאנינג ווקר דווקא לנו כישראלים שעדיין זוכרים את הדי הפרשות המדוברות.