ביקורות קולנוע (עמוד 12)

"חברים דמיוניים" – ביקורת: יוצאים למסע קסום, רק שאין יעד

"חברים דמיוניים".

ל"חברים דמיוניים" הצליח השחקן-במאי-תסריטאי ג'ון קרסינסקי (ג'ים בסדרה "המשרד", סרט האימה "מקום שקט") לרתום את ריאן ריינולדס לתפקיד הראשי, סוללה מטורפת של שחקנים שנתנו את קולם ליצורים דמיוניים שהשקיעו הרבה מחשבה בעיצוב שלהם (ביניהם: אמילי בלאנט, ג'ורג' קלוני, מאט דיימון, איימי שומר), צלם ומלחין מוערכים וזוכי פרסים (יאנוש קמינסקי, הצלם הקבוע של סטיבן ספילברג, והמלחין מייקל ג'יאקינו, שזכה באוסקר על "למעלה"), אבל -ידעתם שיגיע אבל, נכון?- בתסריט שכח דבר פעוט: עלילה. יוצאים למסע קסום, רק שאין יעד ועושים עיקופים מסיבה לא ברורה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שנה טובה לאוהבים" – ביקורת: סרט שודים קצת אחר וטוב

"שנה טובה לאוהבים". לינו ונטורה, שארל ז'ראר.

"שנה טובה לאוהבים" הוא סרט שודים צרפתי משולב עם סיפור אהבה מ-1973. לינו ונטורה הנהדר ("מאה אלף מתחת לשמש", "צבא הצללים") מגלם את סימון, שמשתחרר מוקדם מהכלא ערב השנה החדשה, ומתכנן שוד תכשיטים בחנות בריברייה הצרפתית, יחד עם חבר שותף. הוא משתמש בתחפושת לאיש זקן, עם מסכות לטקס מקצועיות, והופך ללקוח קבוע של החנות וממציא סיפורים על אחות חולה. בדרך, מבלי להתכוון, הוא מתאהב בפרנסואה (פרנסואה פאביאן, מוד מ"הלילה שלי אצל מוד" ושני פרקים של "10 אחוז", שהגיעה השבוע לגיל 91), בעלת חנות לעתיקות הצמודה לחנות התכשיטים, ומחזר אחריה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חוזה עם השטן?" – ביקורת: שופך אור על פרשיה לא מוכרת ומעניינת

"חוזה עם השטן?" תמונה באדיבות HOT.

"חוזה עם השטן?", סרטם הדוקומנטרי של אבידע ליבני, נאוה מיכאל-צברי, שי להב ואיילת אפרתי – שמשלב קריינות על רקע צילומים היסטוריים ועבודת אנימציה מושקעת ויפה – מצליח לשפוך אור על אחת הפרשיות הלא מוכרות והמושתקות מימי השואה: "הסכם ההעברה" שנחתם בין ראשי היישוב היהודי בארץ לבין המשטר הנאצי, כשברמת הסאבטקסט ניתן למתוח קווים מקבילים בינה לבין המצב הנוכחי במדינה, ובשל שתי סיבות אלה הוא מאוד מומלץ לצפיה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מתחרים" – ביקורת: דחיפה לא אלגנטית של מתח הומו-אירוטי

"מתחרים". ג'וש או'קונור, זנדאיה, מייק פייסט.

"מתחרים" הוא דרמה רומנטית על משולש אהבה בין שלושה טניסאים ומלווה אותם מנערותם לבגרותם. הסרט קופץ בזמנים בין הסצינות, שהסיבה היחידה שנראית היא המניעה מלספר סיפור בצורה כרונולוגית, שרק מכבידה על חווית הצפייה. אין שום גילויים מרעישים שמשנים את כל התמונה בהסתכלות אחורה. הדחיפה המאוד לא אלגנטית של מתח הומו-אירוטי גורמת לסצינות מסוימות להיות מאולצות ואפילו קצת מביכות לצפייה. גם המשחק הטוב של השחקנים הראשיים (שכמעט היחידים עם תפקידים מדברים) לא מצליח להפוך את הדרמה לבאמת מעניינת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הכפיל" – ביקורת: גוסלינג ובלאנט נהדרים, אבל מאכילים את הקהל בכף הגשה

"הכפיל". אמילי בלאנט, ריאן גוסלינג.

"הכפיל" הוא סרט קומדיה-פעולה-רומנטי שנשען על הקסם והחן השופעים של שני הכוכבים הראשיים שלו: ריאן גוסלינג ואמילי בלאנט. הם טובים יחד וכיף לראות אותם מכרכרים זה סביב זה (לא ממש מתנצחים כפי שהיה נחמד לראות).

הסרט מבוסס על סדרת פעולה מתחילת שנות ה-80 בכיכובו של לי מייג'ורס, שגילם לפני כן את "סטיב אוסטין" בסדרה על האיש הביוני, סדרה שבמהלך העשורים האחרונים שבים ומדברים על גרסה קולנועית שלה, ומתישהו זה יקרה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית" – ביקורת: מלאכותי ונשכח

"היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית". הנרי קאוויל.

"היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית" הוא סרט קליל על מבצע בריטי חשאי במלחמת העולם השנייה, שמאחורי הקלעים כלל את איאן פלמינג, שאומרים שגם בהשראת מוביל המבצע עיצב את דמותו של ג'יימס בונד (לכן הוא מציג את עצמו בסרט כפלמינג, איאן פלמינג). הנרי קאוויל (סופרמן) היה בין המועמדים הסופיים לגלם את בונד כשדניאל קרייג נבחר, ושמו שוב מוזכר בחיפוש אחר הבונד החדש. זו אולי הנקודה המעניינת ביותר בסרט שמתאמץ להיות מסוגנן והנשכח הזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"איימי ויינהאוס: בק טו בלאק" – ביקורת: ניכר שליצירתיות הקולנועית ניתן משקל

"איימי ויינהאוס: בק טו בלאק". מריסה אבלה.

בשנת 2015 יצא למסכים סרטו הדוקומנטרי של אסיף קפדיה, "איימי", והציג פורטרט מהפנט של כוכבת בנפילה חופשית מהפסגה הכי גבוהה אל הסוף הטראגי הבלתי נמנע, בהתחשב בגורמים שהקיפו אותה והשפיעו עליה. כעת מגיע "איימי ויינהאוס: בק טו בלאק", סרטה העלילתי של סם טיילור-ווד ("נער משום מקום", "חמישים גוונים של אפור"), שמזכיר מאוד את הדוקו במהלכים העלילתיים שלו, אבל נופל ממנו משתי סיבות עיקריות – הנסיון להמנע מלחשוף את כל האמת, הלא כל כך נעימה עבור אנשים מסויימים, והעובדה שאף שחקנית, מוכשרת ככל שתהיה, לא באמת יכולה לגלם את איימי ויינהאוס כמו איימי ויינהאוס.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קרב אוויר" – ביקורת: סרט אקשן ישראלי עמוס ריגושים ומתח

"קרב אוויר". דניאל ליטמן במרכז. צילום: דיויד סקורי.

מלחין מוסיקת הפסקול תום שרפשטיין הוא הכוכב האמיתי של סרט האקשן הישראלי "קרב אוויר". הבימוי של רועי הורנשטיין, העריכה שלו עם יוסף גרינפלד ועבודת המצלמה של בנג'י כהן בהחלט יעילים – אבל כל סצינה בסרט, כולל סצינות שרק מדברים בהן, נטענת באנרגיה בזכותו של שרפשטיין ומשדרגת את הסרט לחוויה ששווה להנות ממנה בקולנוע.

העלילה הבסיסית של "קרב אוויר" דומה מאד לזו של "אהבה בשחקים" עם טום קרוז, רק מעתיקה אותה אל שנת 1967, בסמוך למלחמת ששת הימים. סרן רן נשר (מאור שוויצר) הוא טייס שחצן, ששם את שיקול דעתו, את תקוותיו להפיל בקרב ואת התשוקה להיות הטוב ביותר, לפני הוראות המפקדים שלו. דווקא את זה שלא סר לפקודות, מציבים בראש טייסת מטוסי המיראז', במקומו של ההיפך הגמור ממנו, סרן איתן רום (דניאל ליטמן), שמתקשה להחליט בעצמו ותמיד עושה בדיוק את מה שאומרים לו. בין השניים מתפתחת יריבות כיצד להוביל את הטייסת, כשברקע היא עשויה לאבד את ההשתתפות בשיא של התקופה – מבצע 'מוקד' לתקיפה סימולטנית של כל חילות האויר של כל אויבנו מסביב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספר הפתרונות" – ביקורת: מצחיק ואזוטרי

"ספר הפתרונות". פייר ניני.

למישל גונדרי, שכתב וביים את "ספר הפתרונות", יש רעיונות נפלאים. הקהל לסרט אינו גדול אך שמו של גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול", "מדעי החלום") יכול להביא קהל סקרן לאולמות. אין ברירה אלא להגדיר את הסרט כקומדיה, ואם מוציאים את הדיאלוגים (שחלקם מצחיקים) יכול היה כמעט להיראות כמו וידיאו-קליפ ארוך, ז'אנר שגונדרי מצטיין בו כי הרעיונות שלו לא תמיד מחזיקים לסרט שלם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנטומיה של נפילה" – ביקורת: מתאמץ להיות אמנותי

"אנטומיה של נפילה". סנדרה הולר.

"אנטומיה של נפילה" עטור הפרסים הוא סרט דרמה בן שעתיים וחצי דובר צרפתית ואנגלית סביב פרשייה משפטית. יאהבו את הסרט אנשים שמצאו עניין ב"פּרידה" האיראני. בשניהם יש משפט ועיסוק בשחזור ארוך. הקצב הזוחל המעיק של שניהם, הסגנון של "כמו הצצה לחיים אמיתיים", הוא הסעיף הראשון בספר ההוראות לסרטים אמנותיים, סרטי פסטיבל. במקרה הזה זה הצליח ל"אנטומיה של נפילה", שזכה סרט בפרס הראשי בפסטיבל קאן, פרס דקל הזהב, והיה מועמד ל-5 פרסי אוסקר: לסרט הטוב ביותר, לבימוי, שחקנית ראשית, עריכה וזכה על התסריט. את הסרט ביימה ג'סטין טרייה, שכתבה את התסריט עם בעלה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דוג-מן" – ביקורת: השחקן הראשי והכלבים בתצוגת משחק מרהיבה

"דוג מן". קיילב לנדרי ג'ונס.

"דוג-מן" הוא דרמת פשע המגוללת את סיפורו של גבר צעיר עם חיבור מיוחד לכלבים וחיבה גדולה לתיאטרליות. אמנם החיבור בין מופעי דראג לחיים בשולי החברה לא עובר חלק בגרון, סיפור החיים הקשה של הדמות הראשית מצליח לפצות על כך ואפילו לרגש, בזכות תצוגת משחק מרהיבה, שמרוממת אפילו את כתיבת הדיאלוגים הממוצעת. הסרט כולל לא מעט סצינות אלימות, אך הן רק קישוטי רקע לסיפור ייחודי ששווה צפייה למי שיעיזו.

לוק בסון יצר בקריירת הבימוי שלו סרטים מדהימים, חלקם מהאהובים עליי ביותר ("הכחול הגדול", "ניקיטה", "לאון", "האלמנט החמישי"), אך במעבר לשנות האלפיים הוא התחיל לדשדש. למרות שהמשיך לקבל תקציבי עתק ושחקנים מהשורה הראשונה רצו לעבוד איתו, בסון לא הצליח לשחזר את ההצלחה. זכורים לרעה "לוסי" (2014) ו"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" (2017), שלא היה ברור בכלל לאן הוא רצה לקחת אותם. הסרט הזה מרגיש כמו חזרה לפשטות, סרט קטן עם סיפור שאפשר לספר בישירות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כסף טיפש" – ביקורת: רכבת הרים כיפית

"כסף טיפש". פול דנו.

"כסף טיפש" הוא סרט דרמה קומית המבוסס על סיפור אמיתי משנת 2021 על מאבק של יוצר סרטונים (Vlogger) בתחום ההשקעות הפיננסיות לְאָחֵד את המשקיעים העצמאיים ולהרוויח ביחד. הסרט קצבי, קליל, מסביר מושגי יסוד בהשקעות בצורה ברורה, ולא היה אמין בשום צורה, אם לא היה מבוסס על אירועים שקרו (ככה זה עם הסיפורים הגאוניים באמת). אז בסדר, יש שם כמה בדיחות שמרגישות מאולצות מדי (כן, פיט דווידסון, אני מסתכל עליך), אבל בסך הכל עושה הרגשה טובה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »