ביקורות קולנוע (עמוד 40)

"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" – ביקורת

"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו". קתרין ניוטון, ג'סטיס סמית'.

"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" הוא סרט שרואים את הפוטנציאל שלו לכל אורכו, אבל הוא לא מתממש אפילו לרגע אחד. מה שנשאר הוא סרט בינוני, משעמם יותר ממשעשע, כזה שמותיר את קהל הצופים אדיש.

אינני מאמין בטענה כי סרט שמתבסס על צעצועים/פארק שעשועים/סדרות טלוויזיה/קומיקס נידון לכישלון אמנותי, מפני שראיתי כבר סרטים ראויים מידיהם של יוצרים מוכשרים (למשל "הנוקמים: סוף המשחק" המופתי). הטריילר של "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" משעשע מאוד, נראה מבטיח מבחינה ויזואלית ומעניק תחושה כללית שמדובר בסרט מיוחד מאוד. ברם הטריילר הוא הדבר הטוב ביותר שאני יכול לייחס לסרט הזה, שאיני מצליח לפענח מי קהל היעד שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מה הסיכוי" – ביקורת #2

"מה הסיכוי?". שרליז ת'רון, סת' רוגן.

"מה הסיכוי?" הוא קומדיה רומנטית, בדגש על הקומדיה, מוצלחת הכוללת ביקורת קלילה על הפוליטיקה האמריקאית על עיתונאי שלא מוכן להתפשר על היושרה שלו ומזכירת המדינה של ארה"ב. אתם מכירים את הסרטים האלה שבהתחלה שתי הדמויות הראשיות בעלות אישיות הופכית ושונאות אחת את השנייה ואז בעל כורחן הן מתאהבות? ובכן, זה ההפך מזה. אמנם סת' רוגן ושרליז ת'רון אכן מגלמים דמויות שונות בתכלית, אך החיבור ביניהן זורם באופן טבעי. הסרט מצחיק מאד, ברמה של צחוק בקול, מה שלא קורה לי הרבה. ההומור לעיתים מיני וגס, מה שלא יתאים לכולם.

זהו שיתוף הפעולה השלישי של הבמאי ג'ונת'ן לוין ורוגן (הקודמים היו "50/50" ו"הלילה שלפני"), שיוצר סרטי קומדיה, לפעמים עם טעמים נוספים – דרמה או אימה. הוא לוקח סיכונים עם הסרטים שלו, שלפעמים יוצאים צולעים, כמו "באמאשלך" (2017) בכיכובן של איימי שומר וגולדי הון; ולפעמים יוצאים נהדרים, כמו "50/50". "מת עליה" (2013) שאותו גם כתב לוין, הוא סרט קומדיה רומנטית אימה על סיפור אהבה של זומבי ובחורה, שהוא לא טוב במיוחד, אבל מספק את הסחורה, כך שניתן להבין שלוין לא חושש מביקורת או שימור תדמית. למרות הסיטואציות המוקצנות בסרט, הוא נשאר מקורקע למדי וברובו אמין ולא מתחנף (טוב, נו, אולי קצת למצביעי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מה הסיכוי?" – ביקורת #1

"מה הסיכוי?". סת' רוגן, שרליז ת'רון.

"מה הסיכוי?" הוא קומדיה רומנטית, חיה בסכנת הכחדה בקולנוע האמריקאי, עם שתי דמויות ראשיות טובות ועגולות שאותן מגלמים בצורה נהדרת שרליז ת'רון וסת' רוגן. ת'רון המהממת טובה במיוחד ויש לא-מעט משפטים מצחיקים מאוד בסרט בעל קצב טוב.

יש לי הרגשה שהוא לא יצליח כמו שמגיע לו, ולא רק בגלל הסיווג המגביל R בארה"ב (אולי אנשים יגלו אותו יותר מאוחר), אך אשמח להתבדות. אני גם מקווה שאנשי גלובוס הזהב יזכרו את הסרט ובעיקר את ת'רון כשיכריזו על המועמדים בדצמבר; הם כבר הוכיחו את חיבתם אליה (חמש מועמדויות; וזכייה בכל פרס אפשרי, כולל גלובוס הזהב, על "מונסטר" מ-2003) וסרטו של הבמאי ג'ונתן לוין "50:50" היה מועמד לסרט הטוב ביותר בקטגוריית הקומדיה. רוגן גילם שם חבר של מישהו חולה סרטן, וגם "מה הסיכוי?" משלב יפה דרמה וקומדיה. עם זאת, משהו בצילום (זוויות ואופן הצילום) הפריע לי בקטעים מסוימים. הסרט גם מעט ארוך, עם חצי שעה אחרונה הרבה פחות טובה משלושת הרבעים הראשונים של הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנוקמים: סוף המשחק" – ביקורת

"הנוקמים 4: סוף המשחק". סקרלט ג'והנסון, פול ראד, קארן גילן, כריס אוואנס, רוברט דאוני ג'וניור, דון צ'ידל, ג'רמי רנר.

"הנוקמים: סוף המשחק" הוא הרבה יותר מסרט. הוא אירוע קולנועי בסדר גודל שמזמן לא נראה כמוהו. סיכויו של הסרט להסתיים בהצלחה היו 1 ל-14,000,605. העובדה שעל אף הציפיות הרבות הוא מצליח להיות סרט מופלא כל כך, לבטח הטוב ביותר ביקום הקולנועי של מארוול, רק מחזק את ההישג.

נתחיל בשורה התחתונה: אם אתם מעריצים של סרטי מארוול, אתם לא צריכים אותי בשביל להחליט אם ללכת לסרט. אם לא ראיתם אף סרט של מארוול אין לכם טעם לראות את הסרט כי הוא לא עומד בפני עצמו. מכאן חוזקו ומכאן חולשתו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גלוריה בל" – ביקורת

"גלוריה בל". ג'וליאן מור.

ג'וליאן מור טובה במיוחד ב"גלוריה בל", שמבוסס על הסרט הצ'יליאני "גלוריה", והוסיפו את שם המשפחה של הדמות הראשית שמופיעה בכל הקטעים שבסרט, אולי כי בנוסף לסרט המקורי יש שני סרטים בשם "גלוריה" (Gloria), מ-1999 עם שרון סטון שהיה חידוש לסרט ממש טוב עם ג'נה רולנדס מ-1980; ובארץ BUtterfield 8 -שזיכה את אליזבת טיילור באוסקר הראשון שלה- נקרא גם הוא "גלוריה". מור, שמופיעה בכל הקטעים, לא מספיקה כדי להציל את הסרט מהשעמום המשמים שהוא שוקע בו.

הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו נוהג לביים סרטים עם נשים בתפקיד הראשי. הוא ביים את "אישה פנטסטית" שזכה באוסקר לסרט זר הטוב ביותר, "שאהבה נפשי" עם רייצ'ל וייז ורייצ'ל מקאדמס, וגם את הגרסה המקורית של "גלוריה" ב-2013, שלא אהבתי וקיוויתי שבגרסה החדשה ועם הזמן שעבר והניסיון שצבר ישפר את הרעיון שהיה לו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כולם יודעים" – ביקורת

"כולם יודעים". חביאר ברדם, פנלופה קרוז.

"כולם יודעים" הוא סרט דרמה ספרדי על איחוד משפחתי בכפר קטן שהיעלמותה של אחת מבנות המשפחה הצעירות מכריחה את כל המשתתפים להעלות מחדש את המשקעים שהדחיקו. הסרט איטי עד איטי מאוד, אך מספק תמונה שמרגישה אותנטית מאוד. הסרט מרגש עד שלפעמים יש צביטה בלב וזאת בזכות תצוגת המשחק המרשימה של זוג השחקנים פנלופה קרוז וחוויאר בארדם. למרות שיש בו לא מעט התרחשות והרבה גילויים, הוא בהחלט לא יתאים לאנשים שאוהבים שהעלילה מתגלגלת קדימה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סרט לגו 2" – ביקורת

"סרט לגו 2".

"סרט לגו 2" הוא קשקוש סתמי. אפשר לסכם אותו כסרט בסדר – בינוני – משום שהוא אינו מבריק ואינו מצחיק במיוחד, ומאידך גם לא גרוע יותר מדי או ממש משעמם. אם אתם הולכים בשביל הילדים שלכם ולא בשביל עצמכם, רוב הסיכויים שהם יהנו מאוד.

אני מודה שאף פעם לא הבנתי את המשיכה אל סרטי הלגו. אני מבין שהילדים שלי, שאוהבים לשחק בלגו, ירצו לראות את הסרטים האלה, אבל מעולם לא הבנתי מה יש בסרטים שמושך גם אנשים מבוגרים. הסרט הראשון היה חביב ו"לגו בטמן" היה לא מזיק, אבל אם מישהו צריך דוגמה לסרט שנולד בחטא, הרי שסרטים אלה, שכל מטרתם למכור סטים של לגו, הם הדוגמה המובהקת ביותר. בניגוד לחביבות של קודמיו, "סרט לגו 2" נעדר החביבות של קודמיו, והוא כאמור, סתמי, לא מעניין במיוחד, מכיל שלל רפרנסים אין סופי (רפרנסים חלולים שלא אומרים כלום על כלום) ואפילו לא מתהדר באנימציה יפה במיוחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מיסטר לינק" – ביקורת

"מיסטר לינק".

"מיסטר לינק" של אולפני האנימציה לייקה, הוא סרט נפלא ותענוג ויזואלי יוצא דופן שיגרום הן לילדים והן להורים להנאה עצומה.

אולפני לייקה מפיקים מזה שנים רבות סרטי אנימציה בסגנון סטופ מושן. על מנת ליצור את סרט האנימציה שלהם הם בונים תפאורה ומייצרים בובות, אותן הם מזיזים בכל פעם קצת, ומצלמים. בעזרת הצגת התמונות הבודדות אחת אחרי השניה נוצרת אשליית התנועה (אני ממליץ להישאר לקטע הכתוביות, שם תוכלו לראות חלק קטן מהעבודה על הסרט ולהתרשם מהיצירתיות, הסבלנות והדיוק המושקעים ביצירת אומנות זו).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משימה חתולית בהחלט" – ביקורת

"משימה חתולית בהחלט".

"משימה חתולית בהחלט" הוא סרט מטופש ומרגיז לעיתים קרובות, עם תכנים בעיתיים, שחרף הכל – גרם להנאה גדולה אצל בני בן ה-7. עקב כך, אם אתם הורים לילדים בגיל 5 עד 8 שממש צריכים להעביר שעה וחצי ואין לכם אופציה אחרת, אז ניתן לבחור בסרט הזה. אתם לא תהנו, אבל הילד כן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לשחות או לא להיות" – ביקורת

"לשחות או לא להיות".

פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-16 נפתח בסרט "לשחות או לא להיות" (או "האמבט הגדול") דרמה קומית על קבוצת שחייה צורנית לגברים ועל חייהם של המשתתפים בה. הסרט לא אחיד באיכותו ומתברר שמספיק שהסרט יתחיל סוחף ושיסתיים באווירה חיובית בשביל שהצופים יצאו בהרגשה טובה. הרי לאף אחד לא אכפת מכל השטויות שקורות באמצע. הסרט מתאים לכל הגילים, אך מבוגרים עשויים להנות ממנו יותר, כיוון שלהם אפשרות להזדהות עם הקשיים של חיים בוגרים שחוות הדמויות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שהאזאם" – ביקורת

"שאזאם!". ג'ק דילן גרייזר, זאקרי לוי.

סרט גיבור העל "שהאזאם" של חברת הקומיקס DC, הוא סרט ילדים מושלם, כזה שלא רואים כבר בימינו. הסיבה העיקרית היא כנראה שגיבוריו הם ילדים. אין ספק שלילדים קל יותר להזדהות עם ילד בגילם מאשר עם טוני סטארק. מעבר לכך, הדרך שעושה בילי/שהאזאם בין גילוי הכוחות שלו, הגילוי העצמי, ההסתנוורות מהכוח שניתן לו ועד ההבנה שכוח אינו הכל – תדבר לילדים בגובה העיניים. כמוה גם המסר הבולט בסרט שהמשפחה היא מעל הכל. לא קשרי דם יוצרים משפחה, אלא מקום בו אנשים רוצים בטובתך ואתה רוצה בטובתם. מקום בו אתה מרגיש בבית.

בתחילה לא הורשמתי מהפרויקט: התבוננות בעבודות העבר של צמד היוצרים – הבמאי דיויד פ. סנדברג והתסריטאי הנרי גיידן – לא הבטיחה גדולות (מה שכמובן ישתנה מעכשיו). מראה החליפה של שהאזאם כפרודיה על חליפות גיבורי-על לא יצר גם הוא ציפיות. אבל כשהחלו להגיע סרטוני ה'בקרוב' כבר החלו הציפיות לגדול. והסרט עומד בציפיות הגדולות לחלוטין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דמבו" – ביקורת #3

"דמבו". אווה גרין.

"דמבו" החדש של דיסני הוא חידוש בגרסה חיה לסרט המצויר משנת 1941, כחלק מהמגמה של החברה להפוך את כל הקלאסיקות המצוירות שלהם לסרטים "חיים". לעומת החידושים הקודמים, הקשר בין העלילה המקורית לזו החדשה כללי בלבד. הפעם החיות לא מדברות (פילים מעופפים זה הגיוני, אבל מדברים? השתגעתם?!), ולכן בני האדם ממלאים תפקידים מרכזיים יותר. השפה הקולנועית של טים ברטון אפלה כהרגלה, ולכן קשה לי לומר שהסרט מתאים בכלל לילדים, מה שמותיר אותי לתהות למי הוא כן מתאים.

טים ברטון מרבה להשתמש באותם שחקנים בסרטיו, הוא יודע מה הוא אוהב. אבל הוא לא יכול להאשים אותי שכשהוא מראה חבורת עובדי קרקס שמונהגים על ידי דמות שמגלם דני דה-ויטו בסביבת העיצוב הייחודי שלו, זה מחזיר אותי ל"באטמן חוזר" (1991), בייחוד לנוכח קטר הרכבת המחייך, שמזכיר את האביזרים המעוותים של הפינגווין (דני דה-ויטו בתפקידו האגדי). הצילום הרחב של סצינות המציגות את העיצוב המקסים והמופלא שמאפיין כל כך את סרטיו נותר מרשים, גם אם ממוחזר. האנשים שחיים בשולי החברה הם הנושא האהוב על ברטון, ולכן החיבור לקרקס של דמבו טבעי כל כך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »