ביקורות קולנוע (עמוד 41)

"הבטחה עם שחר" – ביקורת #1

"הבטחה עם שחר". שרלוט גינסבורג, פייר ניניי.

"הבטחה עם שחר" הוא אפוס מרשים וסוחף, מהסוג שלא עושים לעתים קרובות בימינו, שלא זכה לתשומת הלב הראויה בעולם כי הוא דובר צרפתית ועוסק בסופר שאינו מהשמות המוכרים לכולם. הסרט, שלא חף מפגמים, הוא מהנה, סוחף, מצחיק ומרגש. מי שאוהב סרטים תקופתיים -עם תחנת רכבת, כמתחייב- יאהב את הסרט. הוא לא לצרפתים שלא יודעים לקרוא עברית או אנגלית כי יש חלקים גדולים בפולנית שלא מתורגמים לצרפתית.

"הבטחה עם שחר" הוא שם ספרו של רומן גארי ("עפיפונים", "כל החיים לפניו"), שמתאר חלק גדול מחייו. בסרט יש סיפור מסגרת מיותר לחלוטין ואם השם מצלצל לכם מוכר, ב-1970 ביים ז'יל דאסין גרסה באנגלית בכיכובם של אשתו מלינה מרקורי ואסי דיין כרומן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מילים נרדפות" – ביקורת

"מילים נרדפות". לואיז שבילו, טום מרסייה.

"מילים נרדפות", סרט ישראלי שצולם בצרפת ובצרפתית, הוא סרט לפסטיבלים. הוא פלצני, אמנותי-עלק, שזוכה בפרסים ורוב הקהל לא נהנה ממנו ועלול לחשוב שהוא לא בסדר. בחלקים גדולים שלו הוא מרגיש ונראה כמו פרודיה על סרטים כאלה, רק כשבמקרה הזה הבדיחה עלינו כי הוא זכה בפרס הראשי בפסטיבל ברלין מצוות שופטים שבראשו עמדה השחקנית הצרפתייה ז'ולייט בינוש, שלצד סרטים טובים כיכבה גם בלא מעט סרטים "אמנותיים" משמימים.

קיבלתי את זה שמה שקורה בסרט אינו אמין, זה עוד בסדר, אבל "מילים נרדפות" כולו מקומם ומרגיז ולא בשל התוכן שלו אלא בכך שהוא גרוע, מעצבן מה שהדמות עושה ושהכול נעשה ברצינות גמורה. בנוסף לכך, אין ממש דמויות, חסר היגיון פנימי, מעט הדיאלוגים בעברית לא נשמעים אמינים, ומרוב אלגוריות לא רואים סרט (כולל ולא רק מחוץ לקונסוליה והסוף).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שכנים" – ביקורת

"שכנים".

"שכנים" הוא סרט תיעודי ישראלי המציג מבט אינטימי על מספר דיירים בבניין בעיר רחובות וזאת מבלי להציג ראיונות איתם, אלא רק בצפייה בהתנהלותם מהצד. הבעיה העיקרית שלי היא שמלבד הפואנטה שנכפתה על הצופים בקריינות של הבמאי שמציג את הסיבה לסרט בפתיחתו ואת סיכומה בסופו, אין איזשהו נושא ברור. כל הסצינות מעורבלות אחת בשנייה ומציגות בן-כלאיים של סרט תיעודי וסרט אמנותי. למעשה, הוא מייצג באופן די מובהק את הבעיה שלי עם הרבה מהקולנוע הישראלי (גם העלילתי) בשנים האחרונות – סרטים איטיים ללא פואנטה שמתאמצים להיות מיוחדים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"להיות אסטריד" – ביקורת

"להיות אסטריד". אלבה אוגוסט.

"להיות אסטריד" הוא סרט ביוגרפי דרמתי על שנותיה המוקדמות של הסופרת השבדית אסטריד לינדגרן שהיו לא פשוטות בלשון המעטה, בטח בשנות ה-20 של המאה ה-20. בסרט מוצגים מקורות ההשראה שלה לסדרת ספריה הידועה ביותר "בילבי בת גרב" והאירועים שעיצבו את אופיה והובילו אותה להיות פעילה למען זכויות הילד. קצב הסרט איטי ולמרות ההתרחשויות הדרמתיות, הוא שומר על ריחוק וסטריליות מסוימת. אני לא בטוח שאפילו מעריצי ספרות (ובפרט קוראים שגדלו על ספריה של לינדגרן) ירוויחו משהו מהסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בן חזר הביתה" – ביקורת

"בן חזר הביתה". ג'וליה רוברטס, לוקאס הדג'ס.

"בן חזר הביתה", אחד הסרטים הכי אמריקאים שתראו אי פעם, הוא סרט דרמה על פי תסריט שהיה יכול להתאים לסרט טלוויזיה בשנות ה-80 מכל בחינה, מלבד אחת גדולה: בתפקיד הראשי כוכבת הקולנוע ג'וליה רוברטס. יש אפילו רגע שבו רואים את המשפחה בסלון דרך מצלמה של מישהי, במקרה הזה כמובן באמצעות הטלפון, ולפני שלושים שנה זה היה יכול להיות מצלמת וידיאו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האם אי פעם תסלחי לי?" – ביקורת

"האם אי פעם תסלחי לי?". מליסה מקארתי.

"האם אי פעם תסלחי לי?" הוא סרט דרמה המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של לי ישראל, סופרת ביוגרפיות שלא מצליחה להתפרנס מעבודתה ופונה לאפיקי הכנסה מפוקפקים. תסריט הסרט שנון והוא משוחק היטב, אבל הוא לא ממש מתרומם. יש בו איזו כבדות שגורמת להרגשה של מריחה ולא מתאימה לסרט. קטעים שאמורים להיות מותחים או מרגשים לא מספקים את הסחורה. אני יכול רק להניח שאוהבי ספרות יוכלו למצוא בסרט משהו לאהוב, כי זה מספק הצצה, גם אם מצומצמת, לעולם של כתיבת ביוגרפיות והוצאה לאור, לשאר אמליץ לבחור בסרט אחר.

זהו סרטה השני של הבמאית מריאל הלר. היא גם הייתה התסריטאית של סרטה הראשון "יומנה של נערה מתבגרת" (2015) וכמו סרט זה, גם הוא התבסס על יצירה מוקדמת. הפעם כתבו את התסריט ניקול הולופסנר, שלרוב היא גם הבמאית של מה שהיא כותבת ("דיברנו מספיק", "חברות עם כסף"), וג'ף וויטי, שזהו הסרט הראשון שכתב. למרות שהתסריט שכתבו יחד מוצלח (הם מועמדים לאוסקר על תסריט מעובד), סיפורה של לי ישראל מעניין יותר מאיך שהסרט מציג אותו, וזהו פספוס של הבמאית. היא לא הצליחה להדגיש את הרגעים הנכונים בשביל לתת לסרט משקל אמיתי והוא עובר בעיקר כעייף.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אליטה: מלאך קרב" – ביקורת

"אליטה: מלאך הקרב".

"אליטה: מלאך קרב", סרטם של רוברט רודריגז וג'יימס קמרון הוא תענוג ויזואלי מסעיר ורב אקשן. חבל רק שהתסריט החלש קצת מכריע את הסרט לקראת סופו.

ג'יימס קמרון, שהפיק את הסרט וכתב אותו יחד עם ליטה קלגרידיס ורוברט רודריגז, הוא מספר סיפורים מופלא שיודע איך לשבות את קהל הצופים שלו על ידי עושר ויזואלי, שימוש מרהיב בטכנולוגיה המתקדמת ביותר על מנת ליצור את האפקטים, ובתסריט שבדרך כלל מצליח לא להפריע יותר מדי לסיפור הפשוט שהסרט מספר. הפעם, התסריט, שהוא עיבוד למנגה Gunnm של יוקיטו קישירו, מצליח לא להפריע עד שלב מתקדם של הסרט, ואז לפתע הדמויות מתחילות להתנהג בצורה מעט מוזרה והכל הופך למלודרמה סבונית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סולו חופשי" – ביקורת

"סולו חופשי".

"סולו חופשי" הוא סרט תיעודי על מטפס הקירות הטבעיים אלכס הונולד שמבצע את אתגרי הטיפוס לבדו ללא ציוד, מלבד הבגדים שעל גופו והנעליים שעל רגליו (אה, כן, בעצם הוא מצויד באבקה למניעת לחות בידיים), ומתרכז בהכנתו לאתגר טיפוס חופשי שלא בוצע לפניו. כיאה לסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק, הוא עשיר בצילומי טבע מדהימים. הוא מעניין ברובו, אך היה יכול להיות מורווח מעריכה קצת יותר קפדנית. על אף אווירת מתח כללית וסצינות ספורות מלחיצות ממש, הסרט לא יתאים למחפשי האקשן, אלא מכוון לצופים שמעוניינים ללמוד משהו חדש ולהתפעל מפלאי הטבע, בהם גם היצור האנושי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יצירה ללא מחבר" – ביקורת

"יצירה ללא מחבר". טום שילינג.

"יצירה ללא מחבר" הוא סרט דרמה היסטורית גרמני בן קצת למעלה משלוש שעות (!) שמגולל את חייו של איש מילדותו ועד בגרותו על רקע עליית הנאצים לשלטון ומלחמת העולם השנייה והתמודדות עם ההשלכות שאחריהן על החברה הגרמנית. יש בו חלקים קסומים (זו המילה שבחרתי, כן) שתופסים רגשית ואינטלקטואלית, אבל הם מעטים מדי בתוך עומס של סצינות סתמיות ומיותרות. הסרט נוגע בנקודות רגישות בחיי אנשים, ובעיקר בהתחלה, הן גם גרפיות ומטלטלות במקצת.

במאי ותסריטאי הסרט פלוריאן הנקל וון דונרסמארק (זה השם המקוצר שלו!) הוא היוצר של הסרט המופתי "חיים של אחרים" (2006), ולכן למרות הסרט הממוצע "התייר" (2010) שגם עליו היה אמון, הציפיות מהסרט הזה היו גבוהות. אחרי הכל, הוא חזר לעסוק בגרמניה. כנראה שהיה להנקל וון דונרסמארק קשה מדי לערוך את היצירה שלו, כי הוא יכול היה לשפר את הסרט בהרבה אם היה מקצר אותו בשליש. הקצב בסרט איטי יחסית, אך אחיד וזה היתרון העיקרי בו, כי אין בו נפילות מתח מתישות. יש דגש גדול על האנושיות של הדמויות ויש לזה חשיבות רבה יותר כשהדמויות עוסקות באומנות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הפרד" – ביקורת

"הפרד". קלינט איסטווד.

קשה לי לכתוב דברים רעים על קלינט איסטווד, אחד מגדולי האייקונים של הקולנוע, אבל אם הייתי צריך לכתוב רק את הדברים הטובים בסרטו החדש "הפרד", הביקורת הזו היתה מסתכמת במשפט אחד – "תמיד כיף לראות שוב את קלינט איסטווד פעיל".

איסטווד ביים ומשחק בסרט הזה, ובשני התפקידים הוא לא נמצא בשיאו. איסטווד מגלם את ארל סטון, מגדל פרחים שאוהב ומשקיע יותר בפרחיו מאשר במשפחתו. בקרב מגדלי הפרחים אין מי שאינו מכיר אותו והוא זוכה בפרסים ובתהילה. האינטרנט והשימוש בו ככלי שיווקי דוחק את איסטווד המזדקן מחוץ לשוק הפרחים והוא נותר ללא המשפחה שעזבה אותו וללא הפרחים שסיפקו לו את המנוע לחייו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האשמים" – ביקורת #2

"האשמים". יאקוב סדרגרן.

"האשמים" הוא סרט מתח משטרתי דני שידביק אתכם לקצה המושב לכל אורכו (רכבת הרים שנמשכת קצת פחות משעה וחצי) בתהיה לגבי הצעד הבא של הדמות הראשית. הרבה מהאינטראקציות בין הדמויות דורשות מהצופה להשתמש בדימיון, כך שכל צופה מצייר לעצמו בראש סיפור מעט שונה מהצופה לצדו, אך מחובר באופן מלא לנראה על המסך (כמו ש"הספר היה טוב יותר" כי הקוראים בונים בראש בדיוק את מה שהם מצפים שיתרחש). הסרט מגלם בתוכו מנעד שלם של רגשות אנושיים שלא הרבה סרטים זוכים להגיע אליו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המועדפת" – ביקורת סרט

"המועדפת". אוליביה קולמן.

"המועדפת" הוא סרט דרמה תקופתי שנון על יריבות בין שתי נשים על קרבה לאן מלכת אנגליה בתחילת המאה ה-18 שתוך העברת סצינות אמינות להחריד בעלות תחושה מלאכותית (זה נשמע סותר, אבל זה לא) הוא גם מצחיק. הסרט שופע רגעים חזקים וקומפוזיצית תמונות מושכת ומעניינת. לעומת סרטים תקופתיים אחרים על בית המלוכה האנגלי/הבריטי הוא לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, מה שמשאיר אותו קליל וסוחף. יחד עם זאת, הסרט מטריד במידה ומוזר, כיאה לבמאי יורגוס לנתימוס, כך שעדיף לקחת את זה בחשבון לפני הקפיצה למושבי הקולנוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »