"דמבו".
"דמבו" הוא כנראה הסרט עם הכי הרבה תקריבים לעיני פילים שתראו אי פעם.
הסרט הוא, כמובן, חלק מגל הגרסאות החיות לסרטי האנימציה של דיסני שהוכח כמשתלם מאוד בשבילם. אחרי ההצלחות הענקיות של "ספר הג'ונגל" ו"היפה והחיה" נוכל לראות השנה את "מלך האריות" ו"אלאדין", ובשנים הקרובות גם את "מולאן", "היפהפיה והיחפן" ועוד ועוד.
"דמבו".
"דמבו", גרסת הלייב אקשן לסרט המצויר הרביעי של וולט דיסני שיצא ב-1941, הוא סרט ילדים מקסים שמצליח להחזיר את האמונה שהבמאי טים ברטון עוד יכול להוציא תחת ידיו סרט טוב. מדובר בסרטו הטוב ביותר של ברטון מזה שנים, ובכל הקשור לעיצוב, הסרט הזה מתהדר ביופי ויזואלי רב. דמותו של דמבו מסתדרת עם הדמויות החריגות והמנודות שברטון כל כך אוהב, והוא מטפל בה באהבה רבה.
"דמבו", בגרסתו המקורית, היה ניסיון להוציא את חברת וולט דיסני מהבוץ הפיננסי בו היתה שרויה החברה באותן שנים. בעקבות מלחמת העולם השניה, שני סרטיה הקודמים של חברת דיסני, "פינוקיו" ו"פנטזיה" היו כשלונות שהסבו לה נזק כלכלי רב. במקור, דמבו היה סיפור קצרצר, שהופיע בעיקר בתמונות במכשיר שנקרא Roll a Book. דיסני החליטה להפוך את הסיפור הקצרצר לסרט באורך מלא, אך כיוון שהסיפור היה כל כך קטן הוסיפו לו אלמנטים רבים. אף על פי כן, הסרט היה קצר ביותר, 64 דקות. למרות התקציב הנמוך והשימוש באנימציה פחות מורכבת, ללא הקפדה על הפרטים הקטנים (כפי שנהגה בסרטיה האחרים), דמבו הצליח והפך לסרט רווחי מאוד.
"נערה". ויקטור פולסטר.
"נערה" הוא סרט דרמה בלגי על נערה טרנסג'נדרית שלומדת בבית ספר לבלט, שבמקביל לשיעורים התובעניים פיזית גם עוברת טיפולים להתאמה מגדרית. הסרט מרגיש אותנטי למדי עם סצינות כבדות שלא מסיטות את המצלמה הצידה – יש בו חלקים גרפיים וקשים לצפיה (הייתי צריך לכסות את הפנים שלי בסצינה מסוימת!). בהחלט לא יתאים לצופים שרגישים למראות מזעזעים. למרות שאולי כדאי שצופים צעירים ילמדו ממנו על חווית התבגרות טרנסג'נדרית עכשווית, עדיף שיחכו כמה שנים, כדי שיוכלו לעכל אותו כמו שצריך.
"המין החזק". פליסיטי ג'ונס.
מכירים את הקטע הזה בסרט שכל הדרמה מובילה אליו, שהמתח בשיאו, השקט מוחשי, כל העיניים נשואות לדמות הראשית שניגשת למיקרופון, ומה קורה? היא מזיזה אותו קלות ויש חריקה צורמת ומביכה. שתיקה. ואז היא מתחילה לדבר. ראיתם אותו באין-ספור סרטים בעבר ותראו אותו גם פה.
"המין החזק" מציג סיפור אמיתי מעניין בחיי שופטת בית המשפט העליון לעתיד רות ביידר גינסבורג, שגם היתה נושא סרט התעודה RBG שהיה מועמד השנה לאוסקר. זהו התסריט הראשון שכתב דיויד סטיפלמן, במקרה אחיין של גינסבורג. הסרט מתחיל בלימודי המשפטים שלה בהארוורד ב-1956, צעדיה הראשונים בעיר ניו יורק והתיק המשפטי ששינה את מסלול הקריירה שלה ב-1970, לפני פחות מ-50 שנה.
"קפטן מארוול".
"קפטן מארוול", הסרט החדש בסדרה האינסופית של האוונג'רס וחבריה, מצליח להתבלט מעל הבינוניות של הסדרה, והצפייה בו היא הנאה צרופה.
"קפטן מארוול" מספר את סיפורה של וירס/קרול דנווירס/קפטן מארוול, תלוי באיזה שלב של הסרט אתם נמצאים. היא מתחילה את הסרט כגיבורה בין-כוכבית הנלחמת לצד גזע בני הקרי. הבעיה שמעיבה עליה היא שאין לה כל זיכרון מעברה. לאורך הסרט היא תתחיל להיזכר ותבין שהדברים הם לא בדיוק כפי שהיא חשבה שהם ושלמעשה היא בת אדם שהגיעה מכדור הארץ. כוחותיה, כך תגלה, הגיעו אליה במקרה. במהלך שהותה בכדור הארץ היא תילחם בגזע הסקרולים האיום שהגיע לכוכב ושבאפשרותו להחליף צורה לכל אדם שירצה.
"הבטחה עם שחר". שרלוט גינסבורג.
"הבטחה עם שחר" הוא סרט דרמה צרפתי המבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של רומן גארי העוקב אחר התפתחותו מילד לבחור צעיר כבן יחיד לאם חד הורית שתלטנית. לסרט מוטיבים קומיים לא מעטים, אך הוא בעיקרו בעל נופך רגשי בשל התעסקותו הניכרת ביחסי בן ואם, על כל המורכבות בהם. הוא עצמתי ומהפנט, פיסת מציאות היסטורית שמוגשת כמראה אפלה של פנטזיה מקורקעת. יתאים לצופים בוגרים שלא אלרגיים לשפה הצרפתית (שמעתי על המחלה הזאת).
"הבטחה עם שחר". שרלוט גינסבורג, פייר ניניי.
"הבטחה עם שחר" הוא אפוס מרשים וסוחף, מהסוג שלא עושים לעתים קרובות בימינו, שלא זכה לתשומת הלב הראויה בעולם כי הוא דובר צרפתית ועוסק בסופר שאינו מהשמות המוכרים לכולם. הסרט, שלא חף מפגמים, הוא מהנה, סוחף, מצחיק ומרגש. מי שאוהב סרטים תקופתיים -עם תחנת רכבת, כמתחייב- יאהב את הסרט. הוא לא לצרפתים שלא יודעים לקרוא עברית או אנגלית כי יש חלקים גדולים בפולנית שלא מתורגמים לצרפתית.
"הבטחה עם שחר" הוא שם ספרו של רומן גארי ("עפיפונים", "כל החיים לפניו"), שמתאר חלק גדול מחייו. בסרט יש סיפור מסגרת מיותר לחלוטין ואם השם מצלצל לכם מוכר, ב-1970 ביים ז'יל דאסין גרסה באנגלית בכיכובם של אשתו מלינה מרקורי ואסי דיין כרומן.
"מילים נרדפות". לואיז שבילו, טום מרסייה.
"מילים נרדפות", סרט ישראלי שצולם בצרפת ובצרפתית, הוא סרט לפסטיבלים. הוא פלצני, אמנותי-עלק, שזוכה בפרסים ורוב הקהל לא נהנה ממנו ועלול לחשוב שהוא לא בסדר. בחלקים גדולים שלו הוא מרגיש ונראה כמו פרודיה על סרטים כאלה, רק כשבמקרה הזה הבדיחה עלינו כי הוא זכה בפרס הראשי בפסטיבל ברלין מצוות שופטים שבראשו עמדה השחקנית הצרפתייה ז'ולייט בינוש, שלצד סרטים טובים כיכבה גם בלא מעט סרטים "אמנותיים" משמימים.
קיבלתי את זה שמה שקורה בסרט אינו אמין, זה עוד בסדר, אבל "מילים נרדפות" כולו מקומם ומרגיז ולא בשל התוכן שלו אלא בכך שהוא גרוע, מעצבן מה שהדמות עושה ושהכול נעשה ברצינות גמורה. בנוסף לכך, אין ממש דמויות, חסר היגיון פנימי, מעט הדיאלוגים בעברית לא נשמעים אמינים, ומרוב אלגוריות לא רואים סרט (כולל ולא רק מחוץ לקונסוליה והסוף).
"שכנים".
"שכנים" הוא סרט תיעודי ישראלי המציג מבט אינטימי על מספר דיירים בבניין בעיר רחובות וזאת מבלי להציג ראיונות איתם, אלא רק בצפייה בהתנהלותם מהצד. הבעיה העיקרית שלי היא שמלבד הפואנטה שנכפתה על הצופים בקריינות של הבמאי שמציג את הסיבה לסרט בפתיחתו ואת סיכומה בסופו, אין איזשהו נושא ברור. כל הסצינות מעורבלות אחת בשנייה ומציגות בן-כלאיים של סרט תיעודי וסרט אמנותי. למעשה, הוא מייצג באופן די מובהק את הבעיה שלי עם הרבה מהקולנוע הישראלי (גם העלילתי) בשנים האחרונות – סרטים איטיים ללא פואנטה שמתאמצים להיות מיוחדים.
"להיות אסטריד". אלבה אוגוסט.
"להיות אסטריד" הוא סרט ביוגרפי דרמתי על שנותיה המוקדמות של הסופרת השבדית אסטריד לינדגרן שהיו לא פשוטות בלשון המעטה, בטח בשנות ה-20 של המאה ה-20. בסרט מוצגים מקורות ההשראה שלה לסדרת ספריה הידועה ביותר "בילבי בת גרב" והאירועים שעיצבו את אופיה והובילו אותה להיות פעילה למען זכויות הילד. קצב הסרט איטי ולמרות ההתרחשויות הדרמתיות, הוא שומר על ריחוק וסטריליות מסוימת. אני לא בטוח שאפילו מעריצי ספרות (ובפרט קוראים שגדלו על ספריה של לינדגרן) ירוויחו משהו מהסרט.
"בן חזר הביתה". ג'וליה רוברטס, לוקאס הדג'ס.
"בן חזר הביתה", אחד הסרטים הכי אמריקאים שתראו אי פעם, הוא סרט דרמה על פי תסריט שהיה יכול להתאים לסרט טלוויזיה בשנות ה-80 מכל בחינה, מלבד אחת גדולה: בתפקיד הראשי כוכבת הקולנוע ג'וליה רוברטס. יש אפילו רגע שבו רואים את המשפחה בסלון דרך מצלמה של מישהי, במקרה הזה כמובן באמצעות הטלפון, ולפני שלושים שנה זה היה יכול להיות מצלמת וידיאו.
"האם אי פעם תסלחי לי?". מליסה מקארתי.
"האם אי פעם תסלחי לי?" הוא סרט דרמה המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של לי ישראל, סופרת ביוגרפיות שלא מצליחה להתפרנס מעבודתה ופונה לאפיקי הכנסה מפוקפקים. תסריט הסרט שנון והוא משוחק היטב, אבל הוא לא ממש מתרומם. יש בו איזו כבדות שגורמת להרגשה של מריחה ולא מתאימה לסרט. קטעים שאמורים להיות מותחים או מרגשים לא מספקים את הסחורה. אני יכול רק להניח שאוהבי ספרות יוכלו למצוא בסרט משהו לאהוב, כי זה מספק הצצה, גם אם מצומצמת, לעולם של כתיבת ביוגרפיות והוצאה לאור, לשאר אמליץ לבחור בסרט אחר.
זהו סרטה השני של הבמאית מריאל הלר. היא גם הייתה התסריטאית של סרטה הראשון "יומנה של נערה מתבגרת" (2015) וכמו סרט זה, גם הוא התבסס על יצירה מוקדמת. הפעם כתבו את התסריט ניקול הולופסנר, שלרוב היא גם הבמאית של מה שהיא כותבת ("דיברנו מספיק", "חברות עם כסף"), וג'ף וויטי, שזהו הסרט הראשון שכתב. למרות שהתסריט שכתבו יחד מוצלח (הם מועמדים לאוסקר על תסריט מעובד), סיפורה של לי ישראל מעניין יותר מאיך שהסרט מציג אותו, וזהו פספוס של הבמאית. היא לא הצליחה להדגיש את הרגעים הנכונים בשביל לתת לסרט משקל אמיתי והוא עובר בעיקר כעייף.