"פריז פינת ניו יורק". רומן דוריס עם אודרי טוטו (מימין), קלי ריילי, ססיל דה פרנס.
"פריז פינת ניו יורק" היא קומדיה צרפתית נעימה ומתוקה על אב הנאלץ לעבור לניו יורק בעקבות ילדיו. מרגע הפתיחה הלא שגרתית ולכל אורכו, מזכיר הסרט יותר מכל סדרת טלוויזיה. לסדרה יש פריבילגיה, שלא לומר צורך, למלא את העלילה במספר רב של דמויות שיצרו ענין ויניעו את הסיפור קדימה; סרטים לעומת זאת, נדרשים להיות ממוקדים יותר, כך שיתאפשר לצופה ללוות את הגיבורים בהתרחשות ספציפית המוגבלת לזמן נתון. "פריז פינת ניו יורק" בוחר בדרך הביניים עם העדפה ברורה למדיום הטלוויזיוני. שעה לתוך הצפייה תשכחו את עצמכם בהתרחשות המאוד לא מתכנסת שעל המסך ותופתעו לגלות שאתם עדיין בקולנוע צופים בסרט. בכל זאת, משהו כנראה עובד נכון ב"פריז פינת ניו יורק" מאחר והטעם שנותר מהצפיה הוא מתוק וההיכרות המעמיקה עם הגיבור יוצרת משאלה לפרק נוסף.
"שכנים" בכיכובם של סת' רוגן וזאק אפרון הוא אחד הסרטים הגרועים של השנה. אם השמות שלהם לא אומרים לכם דבר, סימן שאתם לא קהל היעד של הסרט הזה. אם אתם אוהבים אותם דעו כי תקבלו את מה שאתם מצפים- עלילה קלושה, הומור נמוך וקטעים מוגזמים. אה, וגם כל מה שרע בקולנוע האמריקאי העכשווי: מלא אזכורים של סדרות וסרטים (ביניהם סרטי באטמן, "משחקי הכס", "בנות", "שובר שורות", סרטים עם רוברט דה נירו), מה שכבר מזמן הפסיק להצחיק אותי ויהפוך את הסרט הזה ללא רלוונטי בעוד שנתיים, בערך. יש רגעים מוצלחים אך הם מעטים מדי וטמונים בין הררי גסויות מאולצות ולא מצחיקות.
"ארוכה הדרך למטה" מביא לקולנוע את סיפורם של ארבעה זרים הנפגשים על גג בניין בלונדון, ערב השנה החדשה. כל אחד מהארבעה טיפס אל הגג על מנת לסיים את חייו מסיבותיו הוא, אך המפגש הלא צפוי משנה את התוכניות. הסרט, המבוסס על רב המכר בעל השם הזהה של ניק הורנבי, מנסה לשחזר את הקסם של הספר אך שם את הדגש במקומות הלא נכונים ומפספס. התוצאה היא סרט משעמם עם התפתחות עלילתית מופרכת וצפויה.
פסקל שומיי ("שובר הלבבות"), לקח על עצמו את המשימה הלמעשה די מתבקשת ויחסית קלה הזו, של עיבוד ספר נוסף של הורנבי לקולנוע. רבות מעבודתיו של הסופר הקליל והטוב הזה זכו לגירסא קולנועית ("אהבה על הדשא", "רווק פלוס ילד"), כאשר הסרט המוכר והמצליח מכולם הוא "נאמנות גבוהה", שהפך לסרט קאלט. האמירה כי העברת ספריו של סופר זה לקולנוע אמורה להיות עבודה יחסית פשוטה נובעת מכך שלצד העובדה שכתיבתו קולחת, מלאת הומור ונבונה, הורנבי שומר על עלילותיו חפות ממורכבות נרטיבית שעשויה לסבך את מלאכת העיבוד. עם זאת, "ארוכה הדרך למטה" לקחה את הקלילות רחוק מדי וכך נשמרו כל המרכיבים הדרמטיים האיכותיים בחוץ.
מרטין (פירס ברוסנן), מגיש טלוויזיה שירד מנכסיו ויוקרתו, מחליט לסיים את חייו בערב השנה החדשה על ידי קפיצה ממגדל גבוה בלב לונדון. עד מהרה המהלך האובדני הופך למפגש חברתי לא צפוי כאשר אל מרטין מצטרפים ג'ס (אימוג'ן פוטס, "הדייט שהביך אותי"), ג'יי ג'יי (ארון פול, "הצורך במהירות", "שובר שורות") ומורין (טוני קולט). כל אחד מהארבעה מעוניין לסיים את חייו באותה הדרך הדרך בדיוק אך כעת משהכירו זה את זה הם מחליטים לנסות ולהישאר בחיים, לפחות לשישה שבועות נוספים.
"ארוכה הדרך למטה". פירס ברוסנן, טוני קולט, אימוג'ן פוטס.
פוטס היא שחקנית בריטית שכוכבה זוהר בימים אלה בהוליווד אך לנוכח המשחק שלה בסרט הנוכחי, אפשר לחשוב שהדבר נובע בעיקר מהעיניים הכחולות המיוחדות שלה. האופן בו היא מגלמת את דמותה ג'ס, נע בין התזזיתי לבין המוגזם והמרגיז ובכך היא מקצינה את הבחירה של יוצרי הסרט להתמקד בקליל והמשעשע על חשבון העמוק או הדרמטי יותר. הדמויות שקיבלו בספרו של הורנבי מאפיינים משמעותיים, הופכות על מסך הקולנוע לפלקטיות וכך משעממות למדי. דוגמה נוספת לכך ניתן לראות מקולט, שחקנית נהדרת ומוערכת, המנסה בזמן קצר להעביר דמות שברירית ומבוהלת. מאחר והתוכן והדיאלוגים המתאימים הושארו מחוץ לחדר העריכה, דמותה נראית משוחקת מדי ומועבר הרושם שקולט התאמצה להעביר אישיות שלמה בזמן קצר מדי.
הסרט לא היה בבעיה אם התוצאה הייתה משהו קליל ונחמד בלבד אך זה לא המקרה. הניסיון להפריד בין השמח לעצוב או לפחות הפרופורציה המוגזמת שנבחרה לטובת העליז, הותירו עלילה חלשה ולא מאוד מבוססת בה מככבות דמויות אנקדוטיות וכאמור, די משעממות (על אף כל ההתבדחויות וההיפראקטיביות של פוטס).
בכל שנה מופקים סרטים על יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, ובארץ יש -כמובן- קהל יעד גדול מאוד לסרטים הללו. השנה יכולנו לראות את "גנבת הספרים" הנוראי ועכשיו מגיע "רוץ ילד רוץ", סרט מרגש דובר גרמנית ופולנית, עם משחק נהדר של אנדריי טקץ' בתפקיד הראשי. הסרט, תוספת נאה ל"סרטי השואה", לא מתרחש בגטו או במחנה ריכוז אלא בשטחים שביניהם, בין רחובות ערים ואזורי כפר של פולין בחצי הראשון של שנות ה-40.
"המחברת הגדולה" הנו ספרה הראשון, המטלטל והמצויין, של אגוטה כריסטוף, הסופרת המוערכת שנפטרה בשנת 2011. העיבוד הקולנועי לספר, עיבוד שזכה בפרס הגדול בפסטיבל קרלובי וארי לשנת 2013, מבקש להחיות את סיפורם הקשה של זוג תאומים המופרדים מהוריהם במלחמת העולם השניה. בניגוד לספר העשיר והקשה לקריאה, שלא לומר המזעזע, הסרט חוסך מהצופה את הפרטים החמורים באמת ומתרכז בעיקר בהצגת התהליך הנפשי הקשה שעוברים התאומים. בעוד אין ספק שיש בכך ערך, עדיין, הסרט נותר כמבוא בלבד והמלצה נחרצת לחזור אל ספרה של כריסטוף, שהוא שיעור מאלף ועצוב על תוצאותיה ההרסניות של מלחמה על נפש האדם.
את הסרט ביים יאנוש סאס ההונגרי ושפת הסרט היא בהתאם (לבמאי ולסופרת עצמה) בעיקר הונגרית לצד גרמנית. אחד הדברים הבולטים בסרט הוא הצילום המצויין של כריסטיאן ברגר ("סרט לבן", "התנתקות"). הצלם המנוסה והנהדר אחראי לפריימים הקודרים והמדויקים המלווים בצורה נפלאה את התוכן המינימליסטי של הספר. בעזרתם מתקבלת תמונה שהיא מחד חפה מסנטימנטים אך מאידך הצבעוניות והאור שבה הם כעקבות משמעותיות לקושי, הבדידות והאבנורמליות שבמציאות המוצגת.
ג'ון טרטורו, המוכר משלל תפקידי משנה ותפקיד ראשי כברטון פינק של האחים כהן, ממשיך את דרכו כבמאי ומוציא כעת את הדרמה הקומית "רק ג'יגולו". הסרט, המתרחש ברחובות ברוקלין, מספר את סיפורו של מוכר פרחים נאה, שעקב מצוקה כלכלית מתפתה לעצת חברו ומנסה את דרכו כנער שעשועים. מאחר והנער הוא כבר גבר בן 50, בשלות רומנטית ושרמנטית ממלאת את המסך, שיחד עם הלוקיישן האטרקטיבי, מייצרים סרט מקסים ומשעשע, המצליח לפצות גם על עלילה שאינה מהודקת או מפותחת מספיק.
"רק ג'יגולו" הוא סרט איום שכתב וביים השחקן ג'ון טורטורו ("אל תתעסקו עם הזוהאן", "ברטון פינק" וסרטים אחרים של האחים כהן). טורטורו גם מככב בתפקיד הראשי כרווק שבשנות ה-50 לחייו עושה במקרה את צעדיו הראשונים כג'יגולו. וודי אלן מגלם את החבר-הסרסור שלו, וזאת הסיבה היחידה שהסרט מוקרן בבתי הקולנוע בארץ. לו היה מדובר בכל שחקן אחר בתפקיד הסרסור בסרט העצמאי הגרוע הזה קשה להאמין שהסרט היה זוכה להקרנה ציבורית ולביקורת הקוטלת הזאת.
זו בעיה כשמרגישים שסרט בן 90 צריך היה להיות קצר בחצי. הרעיון של העלילה הראשית היה יכול להיות חלק מעניין בסרט עם מספר אפיזודות, בדומה ל"לרומא באהבה", אחד הסרטים הגרועים ביותר של וודי אלן– שכמו הרעיונות בבסיס העלילות שלו, מדובר במשהו מסקרן ומלא אפשרויות שכנראה עבד טוב יותר על הנייר מאשר בפועל.
"ספיידרמן המופלא 2" הוא מועמד מוביל בקטגורית הסרט המהנה של השנה, ולצד סצינות פעולה שוות והומור נעים כיאה לגיבור השכונתי האהוב על כולם, בסרט שוכן סיפור האהבה המקסים ביותר שנראה על המסך כבר זמן רב. עם זאת, לא-פעם עולה בסרט תחושה חמוצה ש"המופלא 2" פוסע בתלם הבטוח של טרילוגית הספיידרמן של סאם ריימי, כששוב עולות לפיטר פרקר תהיות איך לאזן בין חייו האישיים לבין חיי הגיבור (לעזור לחברו הטוב הארי אוסבורן? להישאר עם אהובתו במחיר של סיכונה?). חוסר הביטחון של פרקר ביושרת הוריו גם היא אינה עומדת לחוזקת הסרט.
מארק ווב קנה את ההעדפה שלי כבמאי גיבורי-על טוב, כש"ספיידרמן המופלא" הראשון מלפני שנתיים היה מוצלח עשרות מונים מכל אחד מסרטי הספיידרמן של סאם ריימי. אבל אם המתקתקות של סרט הביכורים חביב הביקורות שלו "500 ימים עם סאמר", זלגה והורגשה היטב ב"ספיידרמן המופלא" הראשון – סיפור הרומן מעל ומאחורי הבד של צמד כוכבי הסרט תופס תאוצה רבה יותר בסרט ההמשך. נראה כי אנדרו גארפילד ואמה סטון לא מתאמצים כדי 'לשחק' את הדמויות שלהם והאוירה בסרט היא שאנו צופים באנשים עצמם, על סגנון הדיבור וההומור הרגיל שלהם (גילוי נאות: אמה סטון היא אחת השחקניות הצעירות האהובות עלי). ובהיותם צמד שחקנים חמוד ומתוק כל כך גם בנפרד – סיפור האהבה על המסך שלהם מתעצם ומקסים.
לאחר הצלחתו בחנויות הספרים, מגיע כעת "מפריח היונים", ספרו של אלי עמיר, לבתי הקולנוע. בדומה לספר, מבקש הסרט להביא לחיים את סיפורה החשוב של יהדות עירק, הקהילה העתיקה בעולם שנכחדה כאשר אלה עזבו את מולדתם ועלו לישראל. בשונה מהספר, שהיה לרב מכר, העיבוד הקולנועי חלש ומבולגן, אינו מצליח להעניק תחושת אותנטיות וגרוע מהכל, אינו מצליח לעורר עניין. מבחינה זו, העובדה שהתוצאה הסופית אינה משביעת רצון, בלשון המעטה, כואבת עוד יותר.
את העיבוד של הספר המצליח ערך ניסים דיין, שגם ביים את הסרט. אמנם "מפריח היונים" אינו סרטו הראשון של דיין אך בכל זאת הוא מוכר יותר בארץ כמורה לקולנוע ומבקר של התחום. ההחלטה להעביר את סיפור הספר למסך הגדול היא החלטה מבורכת מאחר והוא עוסק בהיסטוריה של יהדות עירק, קהילה שקורותיה אינן מוכרות בצורה מספקת על אף חשיבותה הגדולה.
"מפוצלים" הוא סרט עם הקדמה ארוכה מדי ומיותרת ברובה, לא מספיק קטעי פעולה, נטול הפתעות קטנות או גדולות (כולל הקריינות הצפויה בהתחלה ובסוף)- והוא פשוט לא מעניין במיוחד. אפילו קייט וינסלט בתפקיד קטן לא מצליחה לרומם אותו. מזל שיש שחקנית ראשית מוצלחת מאוד.
בעקבות ההצלחה של טרילוגיית הספרים שהחלה עם "נערה עם קעקוע דרקון" החלו חנויות הספרים בכל העולם להיות מוצפות בספרי מתח של כותבים סקנדינבים. ההצלחה של טרילוגיית ספרי "משחקי הרעב" הביאה לגל ספרים -ובעקבותיהם, כמובן, סרטים- של ספרים המיועדים בעיקר לבני נוער (באנגלית: YA- Young Adults) שבהם מתואר עולם אחר , עם דמות ראשית של נער/נערה. ב"מפוצלים", כמו ב"משחקי הרעב" מדובר בנערה יוצאת דופן ובוגרת.
מ"הנסיכה הקסומה" ועד "הארי פוטר" או "משחקי הרעב" – נראה שאלה בדיוק הסרטים שעבורם נולד הקולנוע. איתם הוא מדגים את היכולת הנפלאה שלו לממש פנטזיות פרועות ובעזרתם הוא מעניק מקלט מרוכז לשלל רגשות וחלומות. דוגמא לכך אנו מקבלים בימים אלה עם החלק הראשון בסדרת "מפוצלים", סרט הרפתקאות מדע בדיוני, שבהמשך לטרנד האחרון, מבוסס גם הוא על סדרת ספרי נוער. על אף שאין בו את הפנטזיה רבת הדמיון של "הארי פוטר" או את האיכות המושקעת של "משחקי הרעב", עדיין מעניק "מפוצלים" לצופה סכנה, מתח, סיפור אהבה ומנה מדודה של לקח ומוסר. סך הכל קצת יותר משעתיים, שאמנם לא ממש מצליחות להתאים לקהל בוגר מזה של נוער, אך עדיין מדובר בהפקה מושקעת המספקת כיף מושך וקל.
בעמדת הבמאי ניתן למצוא את ניל ברגר, שכבר מסרטיו "ללא גבולות" ו"אמן האשליות", ניתן לראות משיכה לעלילות מדע בדיוני ופנטזיה. "מפוצלים" מבוסס על טרילוגיית ספרי נוער מאת ורוניקה רות', ספרים המתרחשים בעולם דיסטופי עתידי, שהראשון בהם יצא בשנת 2011. הטרילוגיה של רות' זכתה להכרה והערכה רבה ובשלב זה נראה שהסרט עומד לשחזר את ההצלחה ובגדול. סרטי המשך המבוססים על שני חלקיה הנוספים של הטרילוגיה כבר נכנסו להפקה והם צפויים לצאת בשנים הקרובות.
בהודו הסואנת, ארוחת צהריים שהלכה לאיבוד יוצרת קשר בין שני זרים שאחרת לא היו נפגשים לעולם. בדידות ונחמה בתפקידים הראשיים והרבה הרהורים המתאפשרים פעמים רבות רק בפני זר מוחלט. "לאנץ' בוקס", דרמה רומנטית איטית, שלעיתים מעלה חיוך אך בעיקר מפעילה את מיצי הקיבה כי יותר מהכל היא פרסומת מצויינת לאוכל הודי מגרה.
מעבר להצלחתו הגדולה ביבשת אסיה, "לאנץ' בוקס" משך הרבה תשומת לב בעולם ואף זכה בפרס חביב הקהל בשבוע המבקרים של פסטיבל קאן. אחת הסיבות היא היות הסרט עבודתו הראשונה באורך מלא של הבמאי הצעיר ריטש באטרה. סיבה נוספת כנראה היא שלעומת מסורת הסרטים המגיעים מהודו, הנחלקים לרוב לסרטי בוליווד מחד או לסרטי עוני וקושי מאידך, "לאנץ' בוקס" מציג פן שונה של הודו, ובאופן ספציפי של העיר מומביי בה מתרחשת העלילה.
