ביקורות קולנוע (עמוד 94)

העור בו אני חי – ביקורת #1

"העור בו אני חי". אנטוניו בנדרס.

השחקן הספרדי אנטוניו בנדרס התחיל את הקריירה שלו והתפרסם בסרטים הפרועים לטובה של פדרו אלמודובר בשנות ה-80, ביניהם "חוק התשוקה" ו"נשים, נשים". סרטם המשותף האחרון היה "קשור אותי! אהוב אותי!" (1990), ושנתיים לאחר מכן החל בנדרס להופיע בסרטים אמריקאים. אלמודובר המשיך לעשור פורה של סרטים טובים, בין השאר "עקבים גבוהים" ו"אהבת בשר ודם", ולשיא הצלחתו הבינלאומית עם "הכל אודות אמא" (1999). מאז זכו הסרטים שלו לחשיפה גדולה והוא צבר לו קהל צופים נאמן ורחב. כעת ב"העור בו אני חי" (מבחינה דקדוקית היה עדיף "העור שבו אני חי"), אחרי שהרוויח הרבה כסף והשתתף בעיקר בסרטים נשכחים, חוזר בנדרס לשפת אמו ולבמאי שאתו התחיל את דרכו כשחקן קולנוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

בית החלומות – ביקורת

"בית החלומות". דניאל קרייג, רייצ'ל ווייז.

על הנייר, "בית החלומות" אמור היה להיות מותחן בינוני פלוס, עם קאסט לא רע בכלל. בפועל, "בית החלומות" הוא ביזיון שראוי שהיה נגנז או לכל היותר מופץ באמצעים שאינם דורשים תשלום. הבמאי, ג'ים שרידן, שהתפרסם בזכות יצירות מופת כגון "בשם האב" ו"כף רגלי השמאלית" (שניהם היו מועמדים לאוסקר על בימוי ותסריט), לא מצליח להרים את הסרט לדרגה הראויה לצפיה. שרידן עצמו ודאי שופע כישרון, אבל התסריט הגרוע משמש כאבני רחיים הגוררות את הפרויקט כולו למצולות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

קולומביאנה – ביקורת

"קולומביאנה". זואי סלדנה.

מהטריילר של "קולומביאנה" ניתן בהחלט לטעות ולהבין כי מדובר במעין שילוב של "לאון" ו"עיר האלוהים", אבל האמת המאכזבת הינה כי מדובר בסרט מבולבל, לא הגיוני וחסר יחוד, לבד מהעובדה כי הוא מרשים ביותר בכמות ה'השאלות' שלו מסרטים אחרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

המפתח של שרה – ביקורת #2

"המפתח של שרה". כריסטין סקוט תומס.

כמספר הקורבנות, מספר הסיפורים שאפשר לספר על השואה. "המפתח של שרה", על פי ספרה של טטיאנה דה רוני, הוא סיפור אחד על גורלה של משפחה אחת בצרפת. הסרט הטוב בבימוי ז'יל פאקה ברנרד דובר צרפתית ואנגלית והמתעניינים בסיפורים אודות השואה צריכים לראות אותו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

המפתח של שרה – ביקורת #1

"המפתח של שרה". כריסטין סקוט תומס.

"המפתח של שרה" הינו סרט מרגש, עוצמתי, עשוי היטב ופשוט מעולה. מדובר במארג מקסים ומדויק שהוקדשה לו תשומת לב ומחשבה ניכרת, ואשר נשזר לכדי סרט כה חזק ומטלטל, עד שהמילה 'פשוט' כמעט מסכנת את הסופרלטיבים עליו. זהו לא 'עוד סרט שואה', אלא דווקא התמקדות בסיפור אנושי אחד מיני רבים שמתרחש, בהקשר השואה, ברקע שלה, בסביבתה – אולם מנותק ממנה במידת מה. כלומר, הזווית הינה זווית של יהודי צרפת, זווית שלא נדונה לרוב (למרות שיש לאחרונה כנראה סוג של התעניינות בה, גם לאור "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו), אבל לצורך העניין, הכאב האנושי הוא כאב של ילדה קטנה שצריכה לשאת אותו אחר כך – עם או בלי קשר ליהדותה. עד כאן הניסיון להסביר את המהות של הסרט בלי להצליח להרוס יותר מדי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

יום אחד – ביקורת

"יום אחד". ג'ים סטרג'ס, אן האת'וואי.

נטלי: קשה לי להגדיר אם "יום אחד" הוא סרט מושלם לבנות, או פשוט סרט טוב בפני עצמו. יכול להיות שלעולם לא אפצח את הדילמה הזו, שכן, מה לעשות, הנני בעצמי נמנית עם המין החזק והחכם יותר. אז כרגע אשאיר זאת בגדר תעלומה, ואבטיח כך: בנות יהנו מהסרט, יעריכו כל רגע בו, יצחקו בהתאם, יבכו במידת הצורך, יזדהו עם חלק מהדמויות ויצאו מהסרט עם תחושה גדולה של סיפוק. לגבי בנים אני באמת לא יודעת. כביכול בנים יעדיפו ללכת לכוכב הקופים או לקפטן אמריקה, (מבלי להאשים אותם) אז איך אפשר לדעת?

על הסרט הזה, שקשה לי (כפי שנכחתם לעיל) להגדירו במאה אחוז כ"סרט בנות", אחראית, איך לא, במאית מוערכת ומוצלחת בשם לון שרפיג. שרפיג כאן כבר לא מעט שנים, אבל בעיקר לאחרונה היא עלתה לתודעה, עם עוד סרט מצוין בשם "לחנך את ג'ני" (2009). גם כאן, כמו בלחנך את ג'ני, שרפיג מצליחה לגעת בלב הצופה בפשטות של הדברים, עם בחירת שחקנים מעולה וסיפור קטן ויפהפה, שאיך לא, גם הפעם מתרחש לו (בעיקר) באנגליה (למרות ששרפיג היא בעקרון מדנמרק במקור).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

הפלישה למערב – ביקורת

"הפלישה למערב". דניאל קרייג.

"הפלישה למערב" הוא סרט גרוע ומגוחך, והכנסותיו בארה"ב הן אחת האכזבות הגדולות בקיץ הזה. עם תקציב של למעלה מ-160 מיליון דולר, הרוויח הסרט פחות מ-100 מיליון, וקל היה לתלות את חוסר ההצלחה באיכותו, אך גם סרטים כאלה הצליחו -השנה- לגרוף מאות מיליונים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

כוכב הקופים: המרד – ביקורת #2

"כוכב הקופים: המרד". ג'יימס פרנקו, פריידה פינטו.

"כוכב הקופים: המרד", בהיותו פריקוול לרימייק של סרט מסוף שנות ה- 60, יש את כל מה שצריך בכדי להפוך לעוד סרט גרוע, שנוצר כיוון שהאולפנים בעלי הזכויות עליו היו עצלנים או קמצנים מידי בכדי לשלם על רעיון חדש ומקורי. אולם, למרות כל זאת, הרי ש"כוכב הקופים: המרד" כלל אינו כזה, ומדובר למעשה בסרט ממש מפתיע בכמה שהוא טוב, מהנה ביותר – והכי חשוב לסרט פריקוול – מסביר המון. רק עובדה אחת נורא מפריעה – תרגום שמו של הסרט – מה רע בשם המקורי?! הוא יותר הגיוני… נו שוין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

כוכב הקופים: המרד – ביקורת #1

"כוכב הקופים: המרד".

יחסית לרומן צרפתי מ-1963, ל"כוכב הקופים" של פייר בולה יש היסטוריה קולנועית ענפה: הסרט המפורסם מ-1968 עם צ'רלטון הסטון (שאת סופו מכיר כל חובב קולנוע, גם כזה שלא צפה בסרט) שהוליד ארבעה סרטי המשך בארבע שנים, סדרה וסדרה מצוירת; וב-2001 ביים טים ברטון גרסה חדשה לספר, עם מארק וולברג, טים רות' והלנה בונהם קרטר. כעת מגיע אלינו "כוכב הקופים: המרד" שמתרחש בימים שלפני קיומו של כוכב בשליטת קופים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ג'נטלמן בנשמה – ביקורת

"ג'נטלמן בנשמה". סטלאן סקרסגארד.

לצערנו, "ג'נטלמן בנשמה" אינו יותר מאשר הטריילר של עצמו, מחלה קשה ממנה סובלים סרטים רבים. תסמיני המחלה הינם טריילר מעולה, אפילו מצוין, המושך את הקהל בהבטחות רבות, כל ז'אנר בעזרת האמצעים שלו, אולם כאשר ממש יושבים לצפות בסרט – אבוי! – כל הקטעים שהוצגו בטריילר כמבטיחים 90 דק' של הנאה, הינם הסרט כולו. הא ותו לא… מה שאנחנו מנסים לומר פה, במילים פשוטות, הינו שתראו את הטריילר, ואל תטרחו לצפות בסרט עצמו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

גרין לנטרן – ביקורת

"גרין לנטרן". ריאן ריינולדס.

בין אם מדובר בניסיון לחידוש מרענן של מוסכמות הז'אנר ובין אם מדובר בבחירה שנועדה למשוך פלח שוק של נערות רומנטיקניות, "גרין לנטרן" שונה מיתר סרטי הקומיקס בציר העלילתי הבסיסי שלו. בדרך כלל, הגיבור הנבחר נרתם כולו להצלת העולם ומשלם מחיר בזוגיות. פה ושם הוא מנהל איזו מערכת יחסים קצרת טווח בלי לחשוף את זהותו, אבל חיי משפחה לא יצאו לו מזה. וגם אם הוא משיג את העלמה הנאווה, שהציל ממצוקתה בתחילת הפיצ'ר, זה קורה בסוף ומהווה חלק שולי מהסרט. פה, להבדיל, המתח והזמן העיקריים מוקדשים ליחסי הגיבור ואהובתו ולשאלה האם יזכה בה, ולא למלחמה חסרת הדיחוי ברוע הטהור ולשאלה סביב עתיד האנושות.

את הסרט ביים מרטין קמפבל, שבתור הבמאי של שני סרטי ג'יימס בונד ("גולדן איי" ו"קזינו רויאל") יודע דבר או שניים על טיפול בסרטי אקשן. גם הטיפול בגיבור עם מסכה על העיניים לא חדש לו, לאחר שביים את שני סרטי "זורו" בכיכוב אנטוניו בנדראס. עם זאת, בתור סרט פעולה עתיר משאבים, הסרט די מתקמצן על מכות ופיצוצים מרשימים. אין פה איזו בשורה בתחום האפקטים המיוחדים, ובקצב והעוצמה של האקשן לא ממשים את הפוטנציאל של העלילה. הקרב המכריע בסרט קצר מדי ולא מספיק מרשים, ולכל אורך הסרט יש הרבה מאוד ירוק ומעט מדי התגוששויות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

הדרדסים – ביקורת

"דרדסים: הסרט". ניל פטריק האריס.

כל מי ששמע שהלכתי השבוע להקרנת המבקרים של "הדרדסים" היה משוכנע שהסרט מיועד למבוגרים. אולי זה נבע מהעובדה שאנשים מעל גיל 25 זוכרים את סדרת הילדים המצוירת מערוץ 1, משוכנעים שהסרט העכשווי מכוון אליהם כמעריצים ותיקים, ולפיכך צריך להתבגר כמו שהם עשו מאז שנות ה-1980. ואולי זה נבע מכך שהסתגלנו לסטנדרטים חסרי התקדים של סרטי פיקסאר, שעושים סרטי אנימציה מאוד בוגרים בתכנים ובהומור שלהם. כי סצנת הפתיחה של "למעלה", שמתארת ב-4 דקות מהלך חיים של זוג אוהבים במשך כל עשרות שנות חייהם המשותפים, היא יצירת מופת בכל רמה קולנועית שהיא.

כך או כך, ההנחה מהמשפט הראשון שקראתם חסרת כל הצדקה ומהווה טעות מרה. כי הדרדסים אינו סרט למבוגרים. הוא אפילו לא סרט למתבגרים. או לילדים. הוא סרט לזאטוטים, כאלה שלא עברו את גיל 5 לכל היותר. כך העידו עשרות הקטנטנים שהתפקעו מצחוק והשתוללו כאוות נפשם באולם הקולנוע. ההורים שלהם, לעומת זאת, בעיקר ניצלו את ההפסקה הנדירה למצב של כיבוי המוח, תופעה ששכיחה לרוב בצפייה בריאליטי הטלוויזיוני. את הכרת התודה שלהם הם חייבים לראג'ה גוסנל, מי שביים בשנים האחרונות מספר סרטים מטופשים למדי ("הצ'יוואווה מבוורלי הילס", "סקובי דו" 1+2) לאחר שהצליח מאוד בשנות ה-1980 וה-1990 כעורך ("גברת דאוטפייר", "9 חודשים")

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »