"החפרפרת". גארי אולדמן.
"החפרפרת" הוא סרט איום, קשקוש מקושקש על פי ספר של ג'ון לה קארה, שבעוד יומיים יחגוג את יום הולדתו ה-80. מזמן לא ראיתי סרט שהקטעים בו כה קצרים והוא מרגיש אטי וסתמי כל כך. צוות השחקנים הבריטי מרשים: גארי אולדמן, קולין פירת', ג'ון הארט, טום הארדי, מארק סטרונג, סיארן הינדס, טובי ג'ונס ובנדיקט קאמברבאץ'. הצילום מוצלח, המוסיקה בסדר, וחוץ מזה, אין שום דבר בסרט הריקני הזה.
"התפשטות".
על הנייר, יכול היה "התפשטות" (או בתרגום ישיר, וללא עיוותי התרגום הנכפים משום מה על סרטים זרים – "הדבקה") להיות חיקוי מעודכן ל"התפרצות" החביב משנת 95', בכיכובו של דסטין הופמן, רנה רוסו ומורגן פרימן. אממה? התפשטות שואף להיות מעט יותר מסתם עוד סרט קטסטרופה סמי-אפוקליפטי, על-ידי הוספת נופח אישי לעלילה באמצעות מספר מיני-סיפורים אישיים, הרצים במקביל זה לזה, שזירת התרחשותם הינה אחת – התפשטות מגיפה קטלנית בכל רחבי העולם, מעין מגפת הסארס בשילוב עם "הדבר" של אלבר קאמי (ספר חובה!).
"50/50". סת' רוגן, ג'וזף גורדון-לויט.
"50/50" הוא סרט מפתיע בעוצמתו, סרט שמשלב סיפור אמיתי וכואב, שחושף רגעים קשים מאד שאף אחד לא מייחל לעצמו או לאהוביו, ביחד עם הומור בסיסי שמזכיר לכולנו כמה זה חיוני על מנת לשמור על השפיות בהתמודדות עם מצבים קשים. זהו סרט שהרבה בזכות השחקנים שלו, מצליח להציב את עצמו גבוה מעל הממוצע שאליו היה מתקבע לו היה מדובר בשחקנים אחרים. השילוב של הפשטות, של האמיתיות, של הסיפור הנוגע והמטלטל – ביחד עם בחירה משובחת של שחקנים כאמור (ובראשם השחקן הראשי) – עושה את כל ההבדל.
"פלדה אמיתית". יו ג'קמן.
אולי יהיה מי שינסה למכור לכם את "פלדה אמיתית" כלא-פחות מ'רובוטריקים 4 פוגש את סטריט-פייטר 2', אך דעו שאין זה המצב. לא מדובר בסרט לא-טוב, או לא-שווה צפייה; אלא בסרט מאוד פשטני ולא מאתגר במיוחד, שמדבר בגובה העיניים של הילדים מבינכם – והכוונה לילדים של ממש, שנולדו אחרי שנת 2000, לא לכאלה שמסרבים להתבגר או כאלה שאוהבים סרטים מצוירים. זוהי גרסה רובוטית ל"קרטה קיד" שבעיקר ילדים כאמור, יהנו ממנה.
"הדרך חזרה". קולין פארל, ג'ים סטרג'ס.
"הדרך חזרה" הוא אך ורק סרט מסע, מסע רגלי, ארוך וקשה, של קבוצת אסירים שנמלטים מגולאג בסיביר, כל הדרך אל הודו. כתובית בתחילת הסרט מבשרת שהשנה היא 1940 וששלושה אסירים חצו את הרי האלפים והגיעו להודו. לא מתעכבים יותר מדי על הבריחה שלהם מהמחנה הרוסי. החלק הזה הוא בעצם רק הקדמה הכרחית כדי להציג את קבוצת הצועדים.
"משחקי שלטון". ג'ורג' קלוני, פיליפ סימור הופמן.
אל תטעו: "משחקי שלטון" הוא לא בדיוק דרמה פוליטית כפי שהוא מנסה להציג את עצמו, אלא יותר דרמה על תככים ומזימות המתרחשת מאחורי הקלעים של הפוליטיקה, זו שאנשים רגילים לרוב לא נחשפים אליה. כך שמי מכם שמצפה לסערת בחירות, דרמה פוליטית הכוללת בתוכה נושאים אקוטיים כגון משברים כלכליים לצד מלחמות, מקבל מאבק קטן יחסית (או לפחות כך מוצגת הזווית שלו) בעל השפעה גדולה מידי, בארה"ב הנאורה. מדובר למעשה בסרט נחמד, שמבטיח קצת יותר ממה שנותן, אבל ממש לא משהו שאי אפשר בלעדיו.
"משחקי שלטון". ג'ורג' קלוני, ריאן גוסלינג
טוב שיש לנו את ג'ורג' קלוני. בין הסרטים ההוליוודים שהוא משתתף בהם (סרטי "אושן") הוא משחק גם בסרטים פחות תבניתיים ("האמריקאי" ו"מייקל קלייטון", למשל, גם אם הם לא תמיד כה מוצלחים), והסיבה העיקרית שטוב שהוא עובד בימינו הוא "משחקי שלטון". קלוני כתב, ביים ומשתתף ב"משחקי שלטון", דרמה פוליטית טובה עם סיפור לא-'גדול' שהופכת לסרט טוב בזכות דיאלוגים טובים, שחקנים מעולים והבימוי של קלוני.
"העור בו אני חי". אנטוניו בנדרס, אלנה אניה.
"העור בו אני חי" הוא מותחן נהדר ומזעזע שגורם לך אי נוחות, על סף הבחילה, ומצמיד אותך לכיסא ללא כל יכולת התנגדות. מדובר בסוג הסרטים שבסופם לא תדע האם להמליץ ללכת לראותו, וכאשר כנראה תבחר שכן – תצטרך לסייג את עצמך טוב-טוב כדי לא לפתח ציפיות שווא בעיני הקורבן שלו שבחרת להמליץ על הסרט. כן, האמביוולנטיות נעה פה מקצה לקצה, כאשר הסרט הינו, מצד אחד, כל כך חולני ומטריד, ומצד שני עשוי בצורה מעוררת הערצה.
"העור בו אני חי". אנטוניו בנדרס.
השחקן הספרדי אנטוניו בנדרס התחיל את הקריירה שלו והתפרסם בסרטים הפרועים לטובה של פדרו אלמודובר בשנות ה-80, ביניהם "חוק התשוקה" ו"נשים, נשים". סרטם המשותף האחרון היה "קשור אותי! אהוב אותי!" (1990), ושנתיים לאחר מכן החל בנדרס להופיע בסרטים אמריקאים. אלמודובר המשיך לעשור פורה של סרטים טובים, בין השאר "עקבים גבוהים" ו"אהבת בשר ודם", ולשיא הצלחתו הבינלאומית עם "הכל אודות אמא" (1999). מאז זכו הסרטים שלו לחשיפה גדולה והוא צבר לו קהל צופים נאמן ורחב. כעת ב"העור בו אני חי" (מבחינה דקדוקית היה עדיף "העור שבו אני חי"), אחרי שהרוויח הרבה כסף והשתתף בעיקר בסרטים נשכחים, חוזר בנדרס לשפת אמו ולבמאי שאתו התחיל את דרכו כשחקן קולנוע.
"בית החלומות". דניאל קרייג, רייצ'ל ווייז.
על הנייר, "בית החלומות" אמור היה להיות מותחן בינוני פלוס, עם קאסט לא רע בכלל. בפועל, "בית החלומות" הוא ביזיון שראוי שהיה נגנז או לכל היותר מופץ באמצעים שאינם דורשים תשלום. הבמאי, ג'ים שרידן, שהתפרסם בזכות יצירות מופת כגון "בשם האב" ו"כף רגלי השמאלית" (שניהם היו מועמדים לאוסקר על בימוי ותסריט), לא מצליח להרים את הסרט לדרגה הראויה לצפיה. שרידן עצמו ודאי שופע כישרון, אבל התסריט הגרוע משמש כאבני רחיים הגוררות את הפרויקט כולו למצולות.
"קולומביאנה". זואי סלדנה.
מהטריילר של "קולומביאנה" ניתן בהחלט לטעות ולהבין כי מדובר במעין שילוב של "לאון" ו"עיר האלוהים", אבל האמת המאכזבת הינה כי מדובר בסרט מבולבל, לא הגיוני וחסר יחוד, לבד מהעובדה כי הוא מרשים ביותר בכמות ה'השאלות' שלו מסרטים אחרים.
"המפתח של שרה". כריסטין סקוט תומס.
כמספר הקורבנות, מספר הסיפורים שאפשר לספר על השואה. "המפתח של שרה", על פי ספרה של טטיאנה דה רוני, הוא סיפור אחד על גורלה של משפחה אחת בצרפת. הסרט הטוב בבימוי ז'יל פאקה ברנרד דובר צרפתית ואנגלית והמתעניינים בסיפורים אודות השואה צריכים לראות אותו.