"רובוטריקים 3".
גיא — "רובוטריקים 3" יותר מאשר מחזיר את סדרת הסרטים למסלולה אחרי ההבטחה הגדולה של "רובוטריקים" הראשון לאקשן מרהיב ומהנה; והאכזבה הגדולה מ"רובוטריקים 2" (הביקורת שלי). הפרק השלישי מעלה את הסדרה רמה או שתיים ומספק את הסחורה. הנאה צרופה מובטחת.
"חצות בפריז". אוון ווילסון, רייצ'ל מק'אדמס.
"חצות בפריז" הוא הסרט השנתי של וודי אלן שמזה שנים מקפיד לכתוב ולביים סרט בשנה. אלן הוא היוצר של "קח את הכסף וברח" (1969), "הרומן שלי עם אנני" (1977), "שושנת קהיר הסגולה" (1985), "בעלים ונשים" (1992) ואחרים שאני אוהב מאוד. ראיתי רבים מסרטיו מהעשורים הללו פעמים רבות ותודות להם אני מחכה ומצפה מידי שנה בשנה לראות את יצירתו החדשה, על אף שכל סרטיו במאה ה-21 נופלים מההישגים של סרטיו הקודמים.
"מכוניות 2".
"מכוניות 2" מבית פיקסר מגיע אלינו שבועיים אחרי "קונג פו פנדה 2" מבית דרימוורקס. לעומת אולפני דרימוורקס שמרבים להפיק סרטי המשך לסרטים המצליחים שלהם ("שרק", "מדגסקר", "קונג פו פנדה"), פיקסר הפיקו עד היום שני סרטי המשך בלבד, שניהם ל"צעצוע של סיפור". מאז יציאתו של הסרט הלא-מדהים "מכוניות" הראשון ב-2006, מוצרים נלווים שלו הרוויחו סכום מדהים של שני מיליארד דולר בשנה (!!!), כל שנה! זו יכולה להיות אחת הסיבות שהוחלט בפיקסר שמכל הסרטים המצליחים שלהם, יזכה "מכוניות" (2006) לסרט המשך ולא "משפחת סופר-על" (2004) שהצליח יותר ופשוט מאוד למצוא לו עילה ועלילה להמשך, או "מוצאים את נמו" (2003) שהפך לסרטם המצליח ביותר אחרי "צעצוע של סיפור 3" (2010). העובדה שבמאי ויוצר "מכוניות", ג'ון לסטר, הוא ראש החברה בוודאי תרמה לכך גם כן.
"בין השמשות". אורלי זילברשץ.
בשל היצע הסרטים הישראלים בשנה האחרונה, סרט דרמה בינוני כמו "בין השמשות" הופך לטוב בסרטים דוברי העברית שהוקרנו השנה. הוא מציג משחק טוב, דיאלוגים מוצלחים, ורצון כן להראות אנשים שבדרך כלל לא רואים בסרטים ישראלים: אנשים מן הישוב שחיים את חייהם, בלי שום קשר ל'מצב', לַסכסוך, ללא חיילים או דתיים. זאת מעלה גדולה של הסרט, אך הוא צפוי מדי (פיר פתוח של מעלית, מעניין מה יקרה… ו'גילויים' שונים אחרים לאורך הסרט).
"ג'יין אייר". מיה ווסיקובסקה.
"ג'יין אייר" החדש, המבוסס על ספרה של שרלוט ברונטה מ-1847, הוא דוגמה לאחד הדברים הקבועים במאה-ומשהו שנות הקולנוע: לכל דור יש "טרזן", "עליסה בארץ הפלאות" ו"שלושת המוסקטרים" משלו, וגם "רומיאו ויוליה", "אנה קרנינה" ו"גאוה דעה קדומה" משלו, סרטים שמופקים בגלים בכל פעם מחדש. בכל המקרים מדובר בסיפור ידוע, שהצלחתו (של הסיפור) מוכחת, ויוצריהם המקוריים מתים מזמן כך שגם לא מוציאים כסף לקניית הזכויות.
"קונג פו פנדה 2".
קל יותר לכתוב על סרטים גרועים (כמו "הערת שוליים", למשל) או סרטים טובים (כמו "עץ החיים", למשל) כי אז עליי לציין את הדברים שגרמו לי לשנוא את הסרט או לאהוב אותו. הכי קשה לכתוב על סרטים בינוניים, וכזה הוא "קונג פו פנדה 2". לעומת סרט ההמשך, "קונג פו פנדה" (2008) הוא אחד הסרטים של אולפני דרימוורקס ("שרק", "מדגסקר") שהכי נהניתי מהם. זו היתה הצלחה בלתי צפויה יחסית, גדולה יותר ממה שציפו על אף הכוכבים הגדולים מאחורי הקולות של הדמויות.
"X-מן: ההתחלה". מייקל פסבנדר, ג'יימס מקאבוי
ההצלחה הגדולה של שלושת סרטי "אקס-מן" בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 תרמה לפריחה העצומה בסרטים על פי חוברות קומיקס. כך נחתו עלינו סרטים מצליחים כמו "ספיידרמן" ו"באטמן מתחיל", ופחות מצליחים דוגמת "דרדוויל" ו"אלקטרה". לסרטים המצליחים עשו סרטי המשך עד שאלה נעשו יקרים מדי והחליטו ל'אתחל' אותם; "ספיידרמן" (2012) עם שחקנים חדשים, ובמקרה של אקס-מן החליטו ללכת על המקורות, מאיפה הגיעו האנשים שאנחנו מכירים כאנשי אקס. אחרי "וולברין" עם יו ג'קמן (סרט ההמשך שלו בדרך), מגיע "אקס-מן: ההתחלה".
"הערת שוליים". שלמה בראבא, ליאור אשכנזי. צילום: רן מנדלסון.
"הערת שוליים", סרטו הרביעי של יוסף סידר ("בופור"), זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן 2011, הישג אדיר לסידר ולקולנוע הישראלי. זהו ההקשר היחיד שבו אני יכול להכניס במשפט אחד את שם הסרט והמילה "אדיר", מלבד אולי: "הערת שוליים" הוא שעמום אדיר, בזבוז אדיר של כסף ושחקנים מוכשרים.
העלילה מתמקדת בשני פרופסורים לחקר התלמוד: אליעזר (שלמה בראבא) ובנו אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי מזוקן). האב, מסתבר, לא מעריך במיוחד את דרך העבודה של בנו, ובהמשך יסוב הסרט סביב פרס ישראל והחיכוך שהוא גורם בין השניים. עליזה רוזן מגלמת את אשתו של אליעזר, ועלמה זק את אשתו של אוריאל.
"בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק". אד הלמס, בראדלי קופר, זאק גליפיאנקיס, קן ג'ונג.
"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס 2" ("בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק") מציג בפשטות את ההיסטוריה חוזרת. על "בדרך לחתונה" הראשון הצהרנו בפירוש לפני שנתיים כי מדובר באחד הסרטים היותר מצחיקים שיצא לנו לראות. ההשוואה המתבקשת הייתה לסרטי קאלט כגון "פיינאפל אקספרס", "אולד סקול" וכיו"ב. בביקורת הקודמת דיברנו על עלילה רדודה שמצליחה לעשות כאב בטן מרוב צחוק, ועל סט של שחקנים שלא ברור איך – אבל הם בדיוק הקאסט המושלם לסרט כזה. טוד פיליפס יצר כעת סרט שמדגים כיצד המשך זהה בדיוק, עם אותה העלילה בגדול (למעט שינויים פנימיים לא מהותיים בלבד) – עדיין מצליח לקרוע את הצופים מצחוק ולהתגלגל כל הדרך אל הבנק. פשוט גאונות.
מצד שני, אנחנו קצת מסתייגים מכך שאכן מדובר באותו רמה היסטרית של צחוקים לאורך כל הסרט. הרי בכל זאת רוב הקהל מגיע לסרט הזה עם חוויות מהסרט הקודם וציפיות די גבוהות. אז אין מה לעשות – קשה למנוע אכזבה קלה. וכך, עם חצי איטי להחריד ללא שום דבר מעניין שקורה, שגורם לפיהוקים ולתהייה 'מה חשבנו לעצמנו' – הסרט חוזר על עצמו בכל המובנים האפשריים לטובה ולרעה וממש לא מחדש כלום. פשוט כלום.
"עץ החיים". בראד פיט.
חיכיתי וציפיתי לסרט "עץ החיים" גם בשל המסתורין שאפף את ההפקה וסיפור העלילה שלו, שעריכתו התארכה והקרנת הבכורה שלו נדחתה ביותר משנה; בחודשים האחרונים הוסיפו לסקרנות שתי הכרזות האמריקאיות הראשונות (מרובת התמונות וזו עם כף הרגל של התינוק- מקורית ומשגעת, או לחלופין: משגעת ומקורית), קדימון מהפנט (ראו למטה) ואתר אינטרנט ייחודי. השתדלתי להנמיך ציפיות כי זה בסך הכול סרט, ובעצם לא אהבתי את שני הסרטים הקודמים של הבמאי-תסריטאי טרנס מאליק!
ובכן, זהו סרט חובה לכל אוהבי הקולנוע, שצריך לראות בקולנוע. ב"עץ החיים", זוכה פרס דקל הזהב של פסטיבל קאן, יש חלקים שהם יצירת מופת. גם אם לא תאהבו את כל 138 הדקות שלו, תתרשמו ותתפעמו מלא-מעט מהשפע שיש לסרט הזה להציע. אז על מה הסרט שנרמז שעוסק ביחסי אב נוקשה ובנו בשנות החמישים של המאה העשרים ושיש בו גם דינוזאורים? משפחה בעיירה בארצות הברית בשנות החמישים: אבא (בראד פיט), אמא (ג'סיקה צ'סטיין, שעליה כתבתי אתמול במאמר על כוכבי השנה הקרובה בקולנוע) ושלושה בנים, כשאת הבכור מגלם בבגרותו שון פן.
"החיים הכפולים של וולטר". ג'ודי פוסטר, מל גיבסון.
יש סרטים שזוכים ליחסי ציבור מהסיבות הלא נכונות. שמם של רוב השחקנים בהוליווד עלה בזמן זה או אחר לתפקיד הראשי של וולטר בלאק ב"החיים הכפולים של וולטר": סטיב קארל, ג'ים קארי, בן סטילר ואחרים. כשג'ודי פוסטר ("שתיקת הכבשים") נבחרה לבמאית, היא הביאה את חברה הטוב מל גיבסון לתפקיד הראשי. גיבסון, שבשנים האחרונות עלה לכותרות (או העלה את עצמו לכותרות) בשל חייו האישיים והתבטאויותיו ופחות בשל התפוקה הקולנועית שלו, משחק טוב ולראשונה בקריירה האמריקאית שלו הוא משתמש במבטא האוסטרלי המקורי שלו. מדובר בסרט טוב, לא 'מצוין', שלא מצליח בארה"ב גם בשל נוכחותו של גיבסון, אך לא רק.
"ז'טאם איי לאב יו טרמינל". דני ניב, נרונה קפלן.
על כרזת הסרט "ז'טאם איי לאב יו טרמינל" של דני מנקין (במאי סרט התעודה "18 קילו של אהבה") כתוב: "אם לא עכשיו אז מתי?" וזהו השיר שמוקי (הוא דני ניב מלהקת שבק ס') שר ומנגן בגיטרה בסרט. השם המקורי של "לפני השקיעה" (2004), סרט ההמשך של "לפני הזריחה" (1995), היה If Not Now (אם לא עכשיו), ובסופו, כזכור, סלין (ז'ולי דלפי) מנגנת ושרה לג'סי (אית'ן הוק). בכך לא מסתיים הדמיון בין סרטו של מנקין לשני סרטיו של ריצ'רד לינקלייטר. סרטי "לפני -" אינם יצירות מופת אך הם סרטים מוצלחים ומהנים, שהיה בהם גם משהו שביטא בצורה מוצלחת את רוח התקופה שבה כל אחד מהם נעשה.