"הצרעה הירוקה". סת' רוגן, ג'יי צ'ו.
"הצרעה הירוקה" הוא שילוב מושלם של "קיק אס" ו"פיינאפל אקספרס" האהובים ביותר, וככזה, הוא רווי באקשן הכולל אפקטים לא רעים בכלל – עד כדי ממש יפים, מכות ומהלכים-לאו-דווקא-מופרכים, לצד הומור שיפיל אתכם לרצפה, ובסך הכל סרט מהנה ביותר. ולחשוב שהכל יכול היה להיות ממש גרוע, ואנו היינו מקבלים סרט מטומטם הראוי להפצה ישירות לפח, אם ניקולס קייג' אכן היה נשאר עם תפקיד בסרט ולא פורש.
"מכאן והלאה". ברייס דאלאס האוורד, מאט דיימון.
קשה לנו להחליט מה אנחנו חושבים על הסרט "מכאן והלאה", שכן לא מדובר בסרט פשוט לעיכול. מצד אחד, קלינט איסטווד עורר בנו תקוות לעוד סרט מופת פרי יצירתו ומצד שני, הסרט כל כך שונה מסרטיו של איסטווד שלרגע התבלבלנו… בתור אנשים שבלוניים שרגילים לדעת מה הם הולכים לאכול לפני שמגישים להם את זה, אין ספק שהרגשנו קצת מרומים מהסרט הזה. לכן גם לא תהיה פה שורה תחתונה, אלא פשוט התרשמות כללית, על כל גווניה, כך שהבחירה (כתמיד למעשה) תישאר בידכם.
"גיא אוני". ציון אשכנזי, תמר אלקן.
הסרט "גיא אוני" מבוסס על הרומן המצוין של שולמית לפיד באותו השם, והוא טוב בהרבה משלושת הסרטים מבוססי-הספרים-העבריים שקדמו לו בשנה האחרונה בבתי הקולנוע: "הדקדוק הפנימי" על פי ספרו של דויד גרוסמן, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" על פי ספרו של א.ב. יהושוע, ו"התגנבות יחידים" על פי ספרו של יהושע קנז. את "גיא אוני" כתב, ביים והפיק דן וולמן ("מחבואים", "מיכאל שלי") שגם ערכתי עמו ריאיון לקראת צאת הסרט לאקרנים.
"דרכו של לוחם". קייט בוסוורת
אוי! פשוט אוי! זה מה שיש לנו לומר על "דרכו של לוחם". אין זו דרכנו להשמיץ שלא לצורך, ולאחר שעה וחצי של חוסר אונים, נותרנו פשוט ללא מילים, וחבל, כי הרעיון הכללי דווקא די נחמד, ואף יכול היה להיות סרט ה"פיוז'ן" של השנה (שילוב של שני ז'אנרים או יותר), בהיותו מערבון אמריקאי ויפני, שעל הנייר נראה מרשים, אך בפועל עשוי כולו כטריילר רק חצי "מבושל". אוי לבושה למי שהוציא סרט כזה תחת ידיו.
"פייטר". מארק וולברג.
לא קל לחדש הרבה בסיפור קולנועי על מתאגרף, עם הקטעים הבלתי נמנעים של אימונים, צילום קרבות האגרוף עצמם, המתמודד המזיע יושב שפוף ומדמם על קצה שולחן אחרי הפסד כואב, סיפור האנדרדוג בדרך לזכייה הבלתי צפויה בתואר. ראיתי יותר סרטי מתאגרפים מסיבובים של קרבות אגרוף אמיתיים, "אלימות בשכונת עוני" (1956), "רוקי" (1976), "סיפורו של אלוף" (1979), "השור הזועם" (1980), "המתאגרף" (1997), "סינדרלה-מן" (2005) וסרטים נוספים. רובם, כמו "פייטר", מבוססים על סיפור אמיתי.
"הסיפור על פי ברני". פול ג'יאמטי עם מיני דרייבר.
להבדיל מסרטיו של וודי אלן ומבלי לזלזל בו, "הסיפור על פי בארני" הוא סרט איכות, בקצב נורמלי לחלוטין, עם רבדים-רבדים של סיפור פשוט ואמיתי, והאנטי-גיבור היהודי, שאפשר שמוצא את עצמו בקומדיה של טעויות שהיא למעשה חייו, קורע לב ומרגש. כן, סממנים מסוימים עלולים להטעות, אבל אם תקשיבו ללבכם ותתנו לעצמכם לזרום עם הסרט (והוא זורם, אל דאגה), הרי שתרוויחו סרט דרמה אמיתי מהחיים, שלא בוחל באמצעים, ועל טהרת הפשטות מצליח לרגש ולהביא את הצופה לתוך סערת רגשות עם תום הסרט.
"טרון המורשת". גארט הדלונד עם אוליביה וויילד.
"טרון" המקורי (הכוונה לזה שיצא בשנת 1982), היה בזמנו סרט חלוצי וכיום הינו אחד מאושיות סרטי המד"ב בכלל, תוך שהוא שהוא מציג עלילה מקורית ושימוש באפקטים חדשניים, ויצר לעצמו בסיס מעריצים רחב. טרון הנוכחי – "טרון המורשת" – פשוט מנסה לרכב על הגל הזה, בלי לעשות יותר מידי נזק למוניטין, אך למצער, גם בלי לחדש דבר. חביב ולא יותר.
"כל הדברים הטובים". ריאן גוסלינג.
נתחיל בוידוי, אני מאוד אוהבת את ריאן גוסלינג והערצתי אותו עוד בימיו כ"הרקולס הצעיר" ברצועת הנוער של ערוץ שלוש. פרט מידע זה בשילוב עם המועמדות של גוסלינג לאוסקר על תפקידו ב"חצי נלסון" והעובדה שעברו כבר שלוש שנים מאז סרטו הגדול האחרון ("עדות שבורה") הביאו לכך שהגעתי לסרט עם ציפיות גבוהות מאוד, ואפשר אפילו לומר שהתרגשתי. לצערי הסרט "כל הדברים הטובים" לא הצליח לעמוד בציפיותי, ואם לסכם אותו במשפט אחד – מדובר בדרמה מצוינת עם שחקנים נהדרים שנהרסה בגלל הניסיון להפוך אותה למותחן פסיכולוגי בסגנון הוליוודי.
"מגה מוח".
סרטים על גיבורי-על השתלטו על הקולנוע האמריקאי בעשור האחרון, ואחרי "משפחת סופר-על" (2004) של פיקסר, הגיע הזמן לעוד סרט אנימציה אודות גיבורי-על. ב"מגה-מוח" של דרימוורקס מתמקדים בדמות הרשע (בקולו של וויל פרל באנגלית, או יחזקאל לזרוב בעברית), שבלעדיו אין כמובן צורך בגיבור-על. פרל נפלא בתפקיד שכמו נכתב בשבילו, ודיויד קרוס ("משפחה בהפרעה") נהדר כיד ימינו. בעיקר בזכותם כדאי לראות את הסרט.
רוברט דאוני ג'וניור עם זאק גליפיאנקיס. "אל תלחצי אני בדרך".
במבט ראשון "אל תלחצי אני בדרך" נראה כמו ספין-אוף (מעין המשך של עלילה צדדית בסרט נפרד) לסרט "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס" ("האנגאובר"), ובמובן מסוים הוא באמת כזה, רק פחות מוצלח. אמנם ישנם מספר קטעים בסרט שיגרמו לצופה להתקף צחוק כה רציני עד כדי כאבי סרעפת, אולם מאידך, ישנם יותר מידי קטעי קישור לא מצחיקים, לא כל כך מעניינים ולעיתים אף יותר מידי רציניים.
אניה בוקשטיין. "כלבת".
"כלבת" מתהדר בכותרת 'סרט האימה הישראלי הראשון', ונכנס לתפקיד עם יראת כבוד גדולה לז'אנר האימה האמריקאי. באמצעות תקציב קטן (במיוחד), "כלבת" נראה בכל זאת מושקע מאד ומותח, על רקע בימוי ומשחק מקצועיים ומעולים. היה חסר לו תסריט מהודק יותר כדי להפוך לסרט מושלם.
עפר שכטר. "כלבת".
"כלבת", סרט האימה הישראלי הראשון, אינו סרט אימה 'מצוין' ואפילו לא 'סתם טוב', אולם למרות זאת, אין מדובר בכשלון, אלא דווקא בהצלחה גדולה. מבולבלים?… אמת, "כלבת" אינו מפחיד כלל וכלל, ולעיתים קטעים שאמורים להפחיד דווקא מצחיקים, ספק פתאטים — אולם למרות הכל, מדובר בניסוי כלים חשוב וראשון מסוגו, המוכיח כי לקולנוע הישראלי יש את היכולת להתייצב באותה שורה אם הקולנוע הבינלאומי (ולא רק כאשר מדובר בסרטי 'איכות', אנימציה או סרטי בורקס).