ביקורות קולנוע (עמוד 39)

"אלאדין" (2019) – ביקורת #2

"אלאדין". וויל סמית', מנה מסעוד.

"אלאדין", גרסת הלייב אקשן החדשה של דיסני לסרטם המצויר האהוב משנת 1992, הוא דוגמה מצויינת לאיך אפשר לעשות הכל בצורה חסרת טעם ומיותרת, כזו שתשאיר בסופה סרט ארוך, משעמם, מיותר ונשכח.

אין לי התנגדות מיידית לרימייקים שדיסני עושים בשנים האחרונות לקלאסיקות שלהם. חבל לי שהם הפסיקו לחפש סיפורים מקוריים, אך עדיין כמה מהחידושים היו טובים מאוד בפני עצמם. "ספר הג'ונגל", גם אם לא השתווה למקור המושלם, היה סרט נהדר ו"היפה והחיה" ו"דמבו", לפחות לטעמי, עלו על המקור. לצערי, על הגרסה החדשה של "אלאדין" אין לי שום דבר טוב לומר. מדובר בסרט שכל עשייתו, על כל היבטיה היא בינונית וחסרת השראה במקרה הטוב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אלאדין" (2019) – ביקורת #1

"אלאדין". ויל סמית', מנה מסעוד.

"אלאדין" המצויר מ-1992 הוא סרט מעולה ומהטובים של דיסני בעת החדשה (העת החדשה של דיסני התחילה עם "בת הים הקטנה" ב-1989). בניגוד לסרטים המצוירים של דיסני שאני פחות אוהב שיש בהם שירים טובים, ב"אלאדין" גם שירים מצוינים והופעה יוצאת מן הכלל של רובין ויליאמס.

"אלאדין" (2019) בגרסה החיה בבימוי גיא ריצ'י (שגם כתב את התסריט עם ג'ון אוגוסט על פי הסרט המצויר), עם ויל סמית' כגִ'יני, הוא כמובן חלק מהגל המיותר -חסר כל טעם או ערך אמנותי מלבד הרצון לכסף- של עיבודים חיים לסרטי האנימציה של דיסני. זה השני מתוך השלושה השנה. "דמבו" לא היה הצלחה גדולה ו"מלך האריות" יהיה הצלחה ענקית וירוויח יותר ממילארד דולר כמו "היפה והחיה" עם אמה ווטסון ו"ספר הג'ונגל" שהתקרב מאוד לסכום הזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משפטו של טד בנדי" – ביקורת #1

"משפטו של טד בנדי". זאק אפרון.

"משפטו של טד בנדי" נקרא במקור בשם אחר לגמרי, שמשום מה מופיע רק בסוף הסרט (תופעה שאני נגדה). בארץ השם "טד בנדי" לא אומר הרבה; הוא היה רוצח סדרתי מפורסם שפעל במשך שנים בארצות הברית, ובבית המשפט המדובר בשם הסרט הוכנסו לראשונה מצלמות טלוויזיה לאולם בארה"ב כדי לעקוב אחר ההתנהלות המשפטית ודמותו הכריזמטית של הנאשם. הסרט מוקרן בבתי הקולנוע בארץ, וברוב העולם יהיה זמין ב"נטפליקס" ובאמת לא חובה לצאת בשבילו לקולנוע והוא מתאים לצפייה בבית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מלחמה פרטית" – ביקורת #2

"מלחמה פרטית". רוזמונד פייק.

"מלחמה פרטית" הוא סרט דרמה המבוסס על סיפור חייה של כתבת מלחמות שלא ממש מצליח להתמקד על נרטיב מסוים, ולכן מתפזר לכדי יצירה לא מרגשת או מעניינת במיוחד. יש תנועה קבועה בין חייה המקצועיים וחוויותיה באזורי מלחמה לבין חייה הפרטיים, שמציגים את המחיר שגובה תשוקתה המקצועית, אך מלבד רגעים ספורים, הכל מרגיש מלאכותי ומרוחק.

זהו סרטו העלילתי הראשון של מת'יו הינמן, שביים סרטים וסדרות תיעודיים שזכו לשבחים ומועמדויות לפרסים, ביניהם לאוסקר ("ארץ הקרטל" משנת 2016). בתור יוצר שמתעד מציאות בעצמו, אפשר להבין למה בחר להתחיל דווקא בסרט על עיתונאית. כנראה שהצורך שלו לתעד מציאות גבר על ההבנה שיש צורך לוותר על דברים מסוימים ולעקם מעט את האמת בחלקים אחרים בשביל ליצור סרט מהודק יותר. אולי אם היה בוחר ליצור סרט תיעודי על חייה של הכתבת, הוא היה יכול להעביר את הנקודה שלו טוב יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מלחמה פרטית" – ביקורת #1

"מלחמה פרטית". ג'יימי דורנן, רוזמונד פייק.

"מלחמה פרטית" מביא את סיפורה האמיתי של מארי קולבין, עיתונאית אמריקאית שעבדה לעיתון בריטי שסיקרה חדשות חוץ ובעיקר היתה להוטה אחרי סיפורי מלחמה ברחבי העולם. מלחמות לא חסרות בעולם. היא התעניינה בסיפורי האנשים, הסיפורים האנושיים שיביאו את תמונת המצב לכל העולם, שבדרך כלל מנותק ממה שקורה במדינה הרחוקה ולפעמים הקרובה.

כך מארי מדלגת בסרט בין סרי לנקה, אפגניסטן, עיראק, לוב וסוריה. במהלך הדילוגים האלה לא נחשפים פנים רבים של דמותה. כן, היא מעשנת בלי הפסקה, שותה הרבה, מכורה לסיפור הבא, מאותגרת טכנולוגית, ועדיין רגישה לסבל ולכאב שהיא רואה, וכל זה עדיין לא עושה אותה דמות מעניינת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ווילי: מהיר וחייכני" – ביקורת

"ווילי מהיר וחייכני".

הסרט "ווילי: מהיר וחייכני" הוא דוגמה לאופן בו היה נראה הסרט "מכוניות" של אולפני פיקסר, אם הייתם מזמינים אותו מאתר "אלי אקספרס": חיקוי דהוי וחסר נשמה. סרט ללא מחשבה מקורית אחת.

זה מתחיל בבחירת הסרט אותו רצו לחקות: אין עוררין על כך שסרטי "מכוניות" הם סדרת הסרטים החלשים ביותר של אולפני פיקסר. מצד שני, אין ויכוח על העובדה שילדים קטנים מתים על סרטים אלה ושהמרצ'נדייז שלהם נמכרים במהירות מסחררת. אם אתה בוחר בסרט כל כך חלש כמודל החיקוי שלך, אתה מצהיר בכך שמלכתחילה אין לך עניין בערך האומנותי של המוצר, אלא בערך הכלכלי שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" – ביקורת

"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו". קתרין ניוטון, ג'סטיס סמית'.

"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" הוא סרט שרואים את הפוטנציאל שלו לכל אורכו, אבל הוא לא מתממש אפילו לרגע אחד. מה שנשאר הוא סרט בינוני, משעמם יותר ממשעשע, כזה שמותיר את קהל הצופים אדיש.

אינני מאמין בטענה כי סרט שמתבסס על צעצועים/פארק שעשועים/סדרות טלוויזיה/קומיקס נידון לכישלון אמנותי, מפני שראיתי כבר סרטים ראויים מידיהם של יוצרים מוכשרים (למשל "הנוקמים: סוף המשחק" המופתי). הטריילר של "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" משעשע מאוד, נראה מבטיח מבחינה ויזואלית ומעניק תחושה כללית שמדובר בסרט מיוחד מאוד. ברם הטריילר הוא הדבר הטוב ביותר שאני יכול לייחס לסרט הזה, שאיני מצליח לפענח מי קהל היעד שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מה הסיכוי" – ביקורת #2

"מה הסיכוי?". שרליז ת'רון, סת' רוגן.

"מה הסיכוי?" הוא קומדיה רומנטית, בדגש על הקומדיה, מוצלחת הכוללת ביקורת קלילה על הפוליטיקה האמריקאית על עיתונאי שלא מוכן להתפשר על היושרה שלו ומזכירת המדינה של ארה"ב. אתם מכירים את הסרטים האלה שבהתחלה שתי הדמויות הראשיות בעלות אישיות הופכית ושונאות אחת את השנייה ואז בעל כורחן הן מתאהבות? ובכן, זה ההפך מזה. אמנם סת' רוגן ושרליז ת'רון אכן מגלמים דמויות שונות בתכלית, אך החיבור ביניהן זורם באופן טבעי. הסרט מצחיק מאד, ברמה של צחוק בקול, מה שלא קורה לי הרבה. ההומור לעיתים מיני וגס, מה שלא יתאים לכולם.

זהו שיתוף הפעולה השלישי של הבמאי ג'ונת'ן לוין ורוגן (הקודמים היו "50/50" ו"הלילה שלפני"), שיוצר סרטי קומדיה, לפעמים עם טעמים נוספים – דרמה או אימה. הוא לוקח סיכונים עם הסרטים שלו, שלפעמים יוצאים צולעים, כמו "באמאשלך" (2017) בכיכובן של איימי שומר וגולדי הון; ולפעמים יוצאים נהדרים, כמו "50/50". "מת עליה" (2013) שאותו גם כתב לוין, הוא סרט קומדיה רומנטית אימה על סיפור אהבה של זומבי ובחורה, שהוא לא טוב במיוחד, אבל מספק את הסחורה, כך שניתן להבין שלוין לא חושש מביקורת או שימור תדמית. למרות הסיטואציות המוקצנות בסרט, הוא נשאר מקורקע למדי וברובו אמין ולא מתחנף (טוב, נו, אולי קצת למצביעי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מה הסיכוי?" – ביקורת #1

"מה הסיכוי?". סת' רוגן, שרליז ת'רון.

"מה הסיכוי?" הוא קומדיה רומנטית, חיה בסכנת הכחדה בקולנוע האמריקאי, עם שתי דמויות ראשיות טובות ועגולות שאותן מגלמים בצורה נהדרת שרליז ת'רון וסת' רוגן. ת'רון המהממת טובה במיוחד ויש לא-מעט משפטים מצחיקים מאוד בסרט בעל קצב טוב.

יש לי הרגשה שהוא לא יצליח כמו שמגיע לו, ולא רק בגלל הסיווג המגביל R בארה"ב (אולי אנשים יגלו אותו יותר מאוחר), אך אשמח להתבדות. אני גם מקווה שאנשי גלובוס הזהב יזכרו את הסרט ובעיקר את ת'רון כשיכריזו על המועמדים בדצמבר; הם כבר הוכיחו את חיבתם אליה (חמש מועמדויות; וזכייה בכל פרס אפשרי, כולל גלובוס הזהב, על "מונסטר" מ-2003) וסרטו של הבמאי ג'ונתן לוין "50:50" היה מועמד לסרט הטוב ביותר בקטגוריית הקומדיה. רוגן גילם שם חבר של מישהו חולה סרטן, וגם "מה הסיכוי?" משלב יפה דרמה וקומדיה. עם זאת, משהו בצילום (זוויות ואופן הצילום) הפריע לי בקטעים מסוימים. הסרט גם מעט ארוך, עם חצי שעה אחרונה הרבה פחות טובה משלושת הרבעים הראשונים של הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנוקמים: סוף המשחק" – ביקורת

"הנוקמים 4: סוף המשחק". סקרלט ג'והנסון, פול ראד, קארן גילן, כריס אוואנס, רוברט דאוני ג'וניור, דון צ'ידל, ג'רמי רנר.

"הנוקמים: סוף המשחק" הוא הרבה יותר מסרט. הוא אירוע קולנועי בסדר גודל שמזמן לא נראה כמוהו. סיכויו של הסרט להסתיים בהצלחה היו 1 ל-14,000,605. העובדה שעל אף הציפיות הרבות הוא מצליח להיות סרט מופלא כל כך, לבטח הטוב ביותר ביקום הקולנועי של מארוול, רק מחזק את ההישג.

נתחיל בשורה התחתונה: אם אתם מעריצים של סרטי מארוול, אתם לא צריכים אותי בשביל להחליט אם ללכת לסרט. אם לא ראיתם אף סרט של מארוול אין לכם טעם לראות את הסרט כי הוא לא עומד בפני עצמו. מכאן חוזקו ומכאן חולשתו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גלוריה בל" – ביקורת

"גלוריה בל". ג'וליאן מור.

ג'וליאן מור טובה במיוחד ב"גלוריה בל", שמבוסס על הסרט הצ'יליאני "גלוריה", והוסיפו את שם המשפחה של הדמות הראשית שמופיעה בכל הקטעים שבסרט, אולי כי בנוסף לסרט המקורי יש שני סרטים בשם "גלוריה" (Gloria), מ-1999 עם שרון סטון שהיה חידוש לסרט ממש טוב עם ג'נה רולנדס מ-1980; ובארץ BUtterfield 8 -שזיכה את אליזבת טיילור באוסקר הראשון שלה- נקרא גם הוא "גלוריה". מור, שמופיעה בכל הקטעים, לא מספיקה כדי להציל את הסרט מהשעמום המשמים שהוא שוקע בו.

הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו נוהג לביים סרטים עם נשים בתפקיד הראשי. הוא ביים את "אישה פנטסטית" שזכה באוסקר לסרט זר הטוב ביותר, "שאהבה נפשי" עם רייצ'ל וייז ורייצ'ל מקאדמס, וגם את הגרסה המקורית של "גלוריה" ב-2013, שלא אהבתי וקיוויתי שבגרסה החדשה ועם הזמן שעבר והניסיון שצבר ישפר את הרעיון שהיה לו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כולם יודעים" – ביקורת

"כולם יודעים". חביאר ברדם, פנלופה קרוז.

"כולם יודעים" הוא סרט דרמה ספרדי על איחוד משפחתי בכפר קטן שהיעלמותה של אחת מבנות המשפחה הצעירות מכריחה את כל המשתתפים להעלות מחדש את המשקעים שהדחיקו. הסרט איטי עד איטי מאוד, אך מספק תמונה שמרגישה אותנטית מאוד. הסרט מרגש עד שלפעמים יש צביטה בלב וזאת בזכות תצוגת המשחק המרשימה של זוג השחקנים פנלופה קרוז וחוויאר בארדם. למרות שיש בו לא מעט התרחשות והרבה גילויים, הוא בהחלט לא יתאים לאנשים שאוהבים שהעלילה מתגלגלת קדימה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »