"אנטמן והצרעה: קוואנטומאניה" – ביקורת: איבד את ההומור והפך כבד
הסרט "אנטמן והצרעה: קוואנטומאניה" ממשיך את ההדרדרות של סרטי מארוול כשהוא לוקח את סדרת הסרטים הקלילה והכיפית בכיכובו של אנטמן והופך אותה לעוד מוצר כבד ותפל.
לחצו לקריאת הכתבה המלאה »
הסרט "אנטמן והצרעה: קוואנטומאניה" ממשיך את ההדרדרות של סרטי מארוול כשהוא לוקח את סדרת הסרטים הקלילה והכיפית בכיכובו של אנטמן והופך אותה לעוד מוצר כבד ותפל.
לחצו לקריאת הכתבה המלאה »
"אי-אה" של יז'י סקולימובסקי, הבמאי הפולני הוותיק שתיכף חוגג 85 אביבים, קשה לצפיה ועלול לא להתאים לכל אחד, אבל אותם אלה שכן יצפו בו, יגלו סרט מקורי ושונה מאוד ממה שהם רגילים אליו בדרך כלל, כשגם התוכן וגם הצורה מוכפפים למען מטרת העל של הסרט – רווחתם של בעלי החיים.
עלילת הסרט "אי-אה" מינימליסטית מאוד ולמעשה עוקבת אחר גורלו העצוב של חמור (זה לא ספויילר, יש מישהו שמכיר חמור עם גורל שאיננו עצוב?) וקורותיו מהרגע שנזרק מהקרקס, עקב חוק האוסר על ניצול בעלי חיים במופעי קרקס, וכל מה שעובר עליו לאחר מכן, כשנקודת המבט בסרט היא של החמור, מה שיוצר את היחודיות הסגנונית של יצירה זו.
"מאסטרו" הוא סרט דרמה צרפתי על היחסים המתוחים בין אב ובנו ששניהם עוסקים בניצוח תזמורות ושגיאה שמכניסה את שניהם למבחן. הסרט, שמבוסס על הסרט הישראלי "הערת שוליים", החליף את עולמות האקדמיה התלמודית בעולמות המוסיקה הקלאסית ובכך הכניס אלמנט נוסף לסרט. אמנם רחוק מלהיות יצירת מופת, הוא מציג סיטואציה שמעוררת הזדהות באופן על-זמני לטווח רחב של גילים.
ברונו צ'ישה, במאי הסרט, עיבד ביחד עם יעל לנגמן את התסריט של יוסף סידר, עליו זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן (בנוסף ל-11 פרסי אופיר והמועמדות מטעם ישראל לפרס האוסקר), והם שינו חלקים לא מעטים ממנו והעמיסו בפרטים לא רלוונטיים כדי לנפח את הסיפור שהיה יכול להרוויח ממיקוד ועומק. בסך הכל, הסרט מתקדם בקצב אחיד לכל אורכו ומצליח לשמור על המתח באוויר.
את "טאר המנצחת" ביים טוד פילד, הזכור לנו מהעשור הראשון של המילניום עם שני סרטיו המעניינים: "בחדר המיטות" ו"ילדים קטנים". הוא מבצע קאמבק לאחר 15 שנים של היעדרות מעבודת הבימוי, ואפשר להגיד שהוא חוזר אפילו טוב יותר – עם יצירה שתכניס אותו מיידית לרשימת העלית של במאי הקולנוע שפועלים כרגע בעולם.
"טאר המנצחת" נהנה מליהוקה של קייט בלנשט בתפקיד הראשי. בלעדיה, עם כמעט כל שחקנית אחרת, זה לא היה עובד. היא הסרט, אין קטע בלעדיה, והיא מעולה: בעלת כריזמה מדהימה, היא מדויקת ולא מגזימה, מרתקת בלי לעשות הרבה. קשה לי עם סרטים חסרי עלילה אך במקרה הזה חיי היום-יום של לידיה טאר הם העלילה שלה ומכיוון שהיא מסקרנת וחכמה אז זה מעניין.
הקדימונים, אגב, לא משרתים טוב את הסרט והם מטעים בקשר לסגנון שלו, שנפתח משום מה בכתוביות שלרוב שמורות לסוף הסרט.
הסרט הצרפתי "הפורצים" (La Casse) מ-1971 בכיכובם של ז'אן-פול בלמונדו ועומר שריף, מלא בדברים טובים. הוא מבוסס על ספר אמריקאי בשם The Burglar מאת דיויד גוּדִיס, שספר אחר שלו עובד ל"מי ירה בפסנתרן?" הטוב של פרנסואה טריפו.
בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה הקודמת, במקביל ל"גל החדש", נעשו בצרפת סרטי פשע מעולים על שודדי בנקים ובתי קזינו ופורצי כספות, עם נוכחות ברורה של הרשויות (השוטרים) שמנסים ללכוד אותם. ז'אן-פייר מלוויל ביים כמה מהטובים שבהם: "צבא הצללים", "לילה על העיר" (שנקרא גם "כסף מלוכלך") ו"המעגל האדום" המומלצים. בסרטים כיכבו בעיקר גברים, איב מונטאן, מישל פיקולי, לינו ונטורה, ז'אן גאבן, ובראשם אלן דילון וז'אן-פול בלמונדו. השניים האחרונים גם כיכבו יחד ב-1998 ב"חצי מזל" עם ונסה פארדי, סרט מצוין שהיה יכול להיות בסיס מושלם לסרט שלישי ואחרון לפול ניומן ורוברט רדפורד.
"רוחות אינישרין" של מרטין מקדונה חוזר למאה הקודמת, עם מלחמת האזרחים האירית ברקע, אולם הוא סובל מאותן בעיות של קודמו – "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" – בעיקר הנסיון להידמות ליוצרים אחרים, תוך שימוש בגימיקים שיגדילו את הסיכוי שהקהל יזכור את הסרט, מבלי לגבות זאת בחותם יצירתי אישי מספק.
הסרט מתרחש בכפר הפיקטיבי אינישרין שבאירלנד, ומככבים בו המועמדים לאוסקר: קולין פארל, קרי קונדון, ברנדן גליסון ובארי קיוגן. זמן ההתרחשות הוא 1923, בזמן מלחמת האזרחים שקרעה את אירלנד לשניים.
"רוחות אינישרין" היא מעשייה עם אלמנטים מחרידים שהאחים גרים אולי היו נהנים ממנה. יש סיבה שמעשיות הן קצרות, ול"אינישרין" היה עדיף להסתפק בפורמט מקוצר. פה ושם יש מעט שורות מצחיקות אך זה רחוק מלהיות קומדיה.
אינישרין הוא כפר נידח שמשקיף לאירלנד שבה מתחוללת מלחמת אזרחים ב-1923.
פדריק (קולין פארל) מתגורר בבית עם אחותו שיבון (קארי קונדון). בכפר יש גם שוטר ובנו דומיניק (בארי קויהגן). פדריק לא מבין למה ביום בהיר אחד, קולם (ברנדון גליסון), חברו הטוב ביותר, לא רוצה לדבר אתו יותר מבלי לנמק מדוע.
זו עד כדי כך מעשייה, שישנה דמות של אישה זקנה מאוד בדמות של מכשפה/מגדת עתידות.
"איש ושמו אוטו" הוא סרט דרמה על אלמן מבוגר ונרגן ויחסיו עם השכנים החדשים שעוברים לגור ממול, ובעיקר עם אם המשפחה המקסיקנית. הסרט לא מאוד מיוחד ומסמן "וי" על כל המקומות החשובים כולל מספר קטעים שדוחפים גיוון (diversity) בצורה די מגושמת, אבל הוא מספק בידור נעים למדי. אותי הוא לא ריגש במיוחד, אבל ל"אוטו" יש פוטנציאל לרגש קהלים מסוימים כי הוא מלטף את נקודות הרגש הפופולריות – זקנה, בדידות וילדים.
השחקניות ג'וליה רוברטס וג'ניפר אניסטון יחליפו גוף בקומדיה נטולת השם של מקס ברבקוב, אשר כתב וביים את הקומדיה המצליחה "פאלם ספרינגס". 'אמזון סטודיוז' זכו במכרז מול שאר האולפנים וחברות הסטרימינג על הפקת הסרט, מה שמיעד אותו לשירות הסטרימינג 'אמזון פריים וידאו'.
טרם נודעו פרטים על העלילה, אך על פי הניסיון שלנו עם הקולנוען מ"פאלם ספרינגס", כנראה שיהיה טוויסט שונה במקצת על הסיפור הרגיל של החלפת גוף כמו שהופיע ב"שישי הפוך" ודומיו. "פאלם ספרינגס" בכיכובם של אנדי סמברג וכריסטין מיליוטי היה לסרט מדובר מאד כבר מהקרנתו בפסטיבל סאנדנס, משם יצא עם תג המחיר הגבוה ביותר למכירה בפסטיבל, לזמנו לפחות. הוא גרף תשבוחות רבות, כולל ביקורת חיובית מאד כאן באידיבי.
"הפסטיבל של ריפקין" בן 88 הדקות הוא כמו אוסף מחוות ואזכורים מסרטיו הרבים הקודמים של וודי אלן. הסרט לא הוקרן בבתי הקולנוע בארץ מחוץ לפסטיבלים והקרנות מיוחדות, ובידיעה שהוא לא יהיה טוב לקח לי הרבה זמן עד שהתיישבתי לראות אותו בבית. בעוד את הסרטים הקודמים של אלן ראיתי שוב בשביל סדרת הסקירות הזו, בסרט הזה שלו לא אצפה שוב.
מורט ריפקין (וואלס שון, ששיחק במספר סרטים של אלן ובהספד שלו יוזכר קודם כל תפקידו הבלתי נשכח כווזיני ב"הנסיכה הקסומה") וסו (ג'ינה גרשון הטבעית כל כך בתפקיד) טסים מניו יורק לפסטיבל הסרטים בסן סבסטיאן. מורט לימד בזמנו קולנוע (התמקד בסרטים קלאסיים) ומנסה לכתוב ספר, אך הם שם כי סו היא יחצ"נית. מורט הוא בעלה השני.
התסריטאי והקומיקאי אדיר מילר קיבל אור ירוק לתחילת ההפקה של סרט הקולנוע הראשון שיצר "הטבעת". מילר כבר הופיע על המסך הגדול ואף זכה בפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר על "פעם הייתי", אבל אחרי הסדרות המצליחות שיצר "רמזור" ו"צומת מילר", זו כאמור הפעם הראשונה שבה הוא כותב בעצמו לקולנוע.
