גל סדלינסקי - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 5)

"מוות על הנילוס" – ביקורת #2: התעלומה טובה אבל הבמאי לא מספק את המתח

"מוות על הנילוס". קנת' בראנה.

"מוות על הנילוס" הוא עיבוד נוסף לספר של אגת'ה כריסטי שעוסק בתעלומת רצח וממשיך את סדרת הסרטים עם דמותו של הרקול פוארו שהתחילה ב"רצח באוריינט אקספרס" (2017). למרות שהוא טוב יותר מהסרט הקודם, הוא עדיין לא מביא בשורה גדולה. הוא בסך הכל מקסים מבחינה ויזואלית, מעניין מבחינה עלילתית והמשחק בו טוב, אבל טבועה מלאכותיות שעוצרת את הזרימה שלו. הבעיה היא לא בסגנון המעט תיאטרלי, כמו הניסיון הלא מוצלח לאזן בין כל האלמנטים. הוא לא רע, רק לא בטוח ששווה יציאה לקולנוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מטריקס: התחייה" – ביקורת #2: לא מייגע אבל מיותר

"מטריקס 4: התחיה". קיאנו ריבס.

מעל שני עשורים חלפו מאז לקחנו את הגלולה האדומה ויצאנו למסע של גילוי האמת על החיים שלנו בסרט הגאוני "מטריקס" (1999). מאז יצאו שני המשכים שלא היו רעים, אבל לא הצליחו להשתוות לרמה של הראשון ועל כן זכו לשנאת המעריצים. עכשיו קיבלנו מנה רביעית – "מטריקס: התחייה", שבאופן חסר בושה ועוקצני במידה, מסביר במהלכו את הסיבה שלשמה הוא נוצר. ולא, זה לא בשביל חדוות היצירה. אז יהיו כאלו שיהנו מהאירוניה ומהנוסטלגיה (שמופגזת בצורת פלאשבקים לסרטים הקודמים, בעיקר לראשון) ויהיו כמוני, שאמנם יבינו למה הסרט נעשה, אבל היו שמחים אם היו מוחקים לנו אותו מהזכרון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ליקריץ פיצה" – ביקורת #2: קשה לא לחבב

"ליקריץ פיצה". אלנה היים, קופר הופמן.

"ליקריץ פיצה" הוא דרמה קומית רומנטית שמתרחשת בשנות ה-70 בקליפורניה שמתרכזת בנער ובאישה צעירה המנסים למצוא את מקומם בעולם. הסרט מלא במוזיקה טובה, עיצוב מהפנט והרבה מאוד ריצה. כל כך הרבה ריצה שלפעמים אפשר להתבלבל ולחשוב שצופים באירוע ספורטיבי. זה לא פוגם בסרט ואולי אפילו מוסיף לו קצת קצב, לא שחסר לו עם כל ההתרחשויות שקורות בו. בסך הכל מדובר בסרט חמוד, שקשה לא לחבב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"נאום החתונה" – ביקורת: עמוס, מתאמץ ומתיש ב-88 דקות בלבד

"נאום החתונה". סבסטיאן פודרו, בנז'מין לאוורן, שרה ג'רדו.

"נאום החתונה" הוא קומדיה צרפתית תיאטרלית במיוחד על בחור נוירוטי שצריך לחשוב על נאום לחתונת ‏אחותו בזמן שהוא מתמודד עם פרידה קשה מבת הזוג שלו. הסרט מלא ברעיונות טובים ויש מספר סצינות ‏משעשעות במיוחד, אבל הכל ביחד יוצר חבילה עמוסה, מתאמצת ומתישה, שמרגישה ארוכה יותר מ-88 ‏הדקות של המשך האמיתי שלה. לא הרבה סרטים מנסים באופן מכוון שהקהל לא יסבול את הדמות הראשית, ‏ולא ממש ברור לי למה במאי הסרט התעקש על זה.‏

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אל תסתכלו למעלה" – ביקורת: קצבי ומרתק עם גלרית שחקנים זוהרת

"אל תסתכלו למעלה". ג'ניפר לורנס, ליאונרדו די'קפריו.

"אל תסתכלו למעלה" הוא דרמה סאטירית שמציגה תרחיש קרוב מדי למציאות (ודואגת שנדע את זה כבר בפתיחתה) במקרה שכדור הארץ יהיה בסכנה קיומית עקב פגיעת גורם שמיימי. המשחק, הבימוי והתסריט המשובח פועלים בהרמוניה להביא סרט שהפגם העיקרי שלו הוא האורך שלו. הנקודה פשוט יכולה הייתה להיות מועברת בזמן קצר יותר. זהו סרט נטפליקס שגם מציג בקולנוע, כדי שיוכל לקחת חלק בעונת הפרסים הקרבה. הסיבה היחידה שהייתי ממליץ לצפות בו בכל זאת בקולנוע הוא היעדר הסחות הדעת שחשוב בסרט מעל שעתיים, כמו זה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בשם האח" – ביקורת: שחקנית מצוינת וקטעים מרגשים שלא מספיקים

"בשם האח". נהימה ריצ'י.

"בשם האח" הוא עיבוד קנדי דובר צרפתית לטרגדיה היוונית "אנטיגונה" שמקדם נושאים חברתיים כמו זרות, הבדלי מעמדות ופשע. הסרט שיצא בשנת 2019 ומגיע אלינו שנתיים אחרי, משתמש בסגנון האורבני ובאלמנטים מעולם הדיגיטל שרק פוגמים במסר המרכזי, כי הם מרגישים מלאכותיים מדי. עם משחק מצוין של השחקנית הראשית ומספר קטעים מרגשים הוא מלא בפוטציאל שנהרס בגלל מתח שלא מוחזק כראוי לאורכו. יש בו מסר להעביר ומטען רגשי לא מבוטל, שאולי בשבילם הוא שווה צפייה לאוהבי סרטים כבדים.

סופי דראספ עיבדה את המחזה העתיק לתסריט שמלבד שמות הדמויות הראשיות ומהלכי עלילה ספורים לא מזכיר את חומר המקור (ומסתבר שזכרתי לא מעט מהשיעורים בחטיבה). הניסיון לגרום לסרט להיראות עכשווי וצעיר מדגיש עד כמה הוא מנותק מההוויה הטיקטוקית של הנוער. החלקים הטובים בסרט הם דווקא אלו הנקיים מהסחות דעת וסובבים סביב דרמה בין הדמויות. התסריט המעובד והסרט זיכו את דראספ בפרס הקולנוע הקנדי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המתרגמים" – ביקורת: עיצוב מסוגנן ורמה מסוימת של ענין

"המתרגמים".

"המתרגמים" הוא מותחן צרפתי מסוגנן עם נגיעות קומיות קלות על תשעה מתרגמים לשפות שונות שנשכרים לתרגם את החלק האחרון של טרילוגיית ספרים פופולרית במיוחד. מתחיל באופן מלאכותי במיוחד עם הצגת דמויות קריקטוריות ובהמשך חושף חלקים נוספים לתעלומה שאופפת את הסרט, שמי שראה בעברו סרטי מסתורין יוכל לנחש את הפתרון שלה די בקלות. המשחק של רוב השחקנים מרגיש די מאולץ, אבל האינטראקציה בין הדמויות מייצרת עניין. אני מניח שאנשים שיגיעו עם ציפיות נמוכות יוכלו להנות ממנו.

זהו סרטו השני של הבמאי רז'י רואנסאר, שביים את הקומדיה הרומנטית "פופולרית" (2012), אותו כתב ביחד עם שותפיו לכתיבה של סרטו הראשון, כשהדבר היחידי שמקשר בין שני הסרטים הוא הדגש על הסגנון. בחלקים גדולים מהסרט נראה שרואנסאר מנסה להראות כמה הוא מתוחכם, מה שרק יוצר ריחוק מהדמויות. הסרט מתקדם בקצב אחיד וטוב, אך לקראת הסוף מרגיש כמו מסטיק שאיבד מעט מהטעם שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כוחו של הכלב" – ביקורת: קאמברבאץ' במנעד רחב של רגשות

"כוחו של הכלב". בנדיקט קמברבאץ'.

"כוחו של הכלב" הוא דרמה תקופתית שמתרחשת במרחבים של מונטנה בשנות ה-20 של המאה ה-20 ועוסקת במשפחתיות, מאצ'ואיזם, תדמית והתמודדות עם שינויים. בתפקיד הראשי בנדיקט קאמברבאץ' שמוכיח שוב שהוא מסוגל לכל תפקיד, כשהוא מגלם קאובוי קשוח. הנופים מהממים ומרגישים מאוד אותנטיים (למרות שהסרט צולם בניו זילנד) ובכלל הצילום לאורך כל הסרט יפהפה. זה פשוט לא מספיק בשביל ליצור עניין בסרט. הסרט יעלה בנטפליקס בתחילת דצמבר, אבל מי שכבר מוכן להשקיע מהזמן שלו בסרט שאמנם רגיש וניואנסי, אבל לא מעניין במיוחד, כדאי שיעשה את זה במסך הגדול, שלפחות ירוויח מהאפקט הויזואלי המוקפד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אתמול בלילה בסוהו" – ביקורת #2: חצי מצוין וחצי מגוחך

"אתמול בלילה בסוהו". אניה טיילור-ג'וי.

"אתמול בלילה בסוהו" הוא מותחן אימה שכולל אלמנטים על טבעיים, שפה עיצובית משגעת ופסקול מהמם עם מוסיקה משנות ה-60. החצי הראשון של הסרט כל כך טוב, שהוא גורם לחצי השני והמגוחך (לא בקטע הומוריסטי) להיראות אפילו גרוע ומנותק יותר ממה שהוא באמת. העלילה שמתפתחת יפה ובקצב מושלם מפנה את דרכה להבהלות ילדותיות, ניסיונות להגעיל ומחזוריות סרת טעם. רחוק מלהיות סרט נוראי, אבל באמת שאין טעם לצפות בו, בטח אם עברתם את גיל 16 (והוא מוגבל לצפייה מעל לגיל הזה).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תיק קוליני" – ביקורת: קלישאות של דרמה משפטית

"תיק קוליני". פרנקו נרו, אליאס מבראק.

כשאומרים לי סרט גרמני, האסוציאציה הראשונה שלי היא מלחמת העולם השנייה והשואה, ולכן לא הופתעתי כשסרט הדרמה המשפטית "תיק קוליני", שמבוססת על ספר, נוגע שוב בתקופה אפלה זו. מניח שהדגל הנאצי בכרזה היה גם איזשהו רמז מטרים. הסרט נופל לכל הקלישאות של דרמה משפטית, כולל עריכה שמשלבת צילומים של הרבה חומרי קריאה כדי שנבין כמה הגיבור עמוס בעבודה וכמובן מקבל עזרה ממקום לא צפוי שמביאה לפתרון. הסרט בסך הכל לא רע, אבל לא משהו ששווה בשבילו ללכת לקולנוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הקופסה השחורה" – ביקורת: קצב ואווירה נכונים

"הקופסה השחורה". פייר ניני.

"הקופסה השחורה" הוא מותחן צרפתי שגיבורו הוא עובד הרשות לתעופה המאזין להקלטות בניסיון לברר כיצד תאונות מתרחשות ובאסון תעופה רציני אשר מגיע לפתחו. למרות שאיכויות הצילום מדהימות והמשחק ברובו מוצלח, אין בסרט מספיק ייחוד. גם האופן שבו מתגלה הפתרון לתעלומה מעט בעייתי, מה שקצת מקלקל את הפאנץ' (אפילו שהמשמעות שלו מטרידה למדי). הסרט בהחלט אפשרות טובה לאוהבי הז'אנר, כל עוד הם יודעים שהם לא הולכים לצאת עם איזושהי בשורה גדולה.

לבמאי יאן גוזלן משיכה ליצירת מותחנים (בהם הוא גם מעורב בתהליך הכתיבה), ולכן לא מפתיע שהוא יודע איך לשמור על הסרט בקצב הנכון ולחשוף עוד ועוד חלקים בעוד העלילה הולכת ומסתבכת. הסרט שומר על עניין לכל אורכו ומעל מרחפת אווירה עוכרת שלווה שמתאימה בדיוק לחקירת אסון שפתרונו לא ברור כמו שנראה בתחילתו. זהו שיתוף הפעולה השני של הבמאי עם השחקן פייר ניני בו בתפקיד גיבור הסרט (הקודם היה המותחן "הגבר המושלם" משנת 2015).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הדו קרב האחרון" – ביקורת: היה עדיף בלי נקודות המבט השונות

"הדו-קרב האחרון". אדם דרייבר, מאט דיימון.

"הדו קרב האחרון" הוא דרמה תקופתית שמתרחשת במאה ה-14 שמבוססת על אירוע היסטורי ומציגה את אותו הסיפור משלוש נקודות מבט. למרות שבתחילה הוא נראה כסרט מלחמה שכולל רק קרבות, משחקי מעמדות והרבה כבוד מאצ'ואיסטי, הוא משתנה בהמשכו לדרמה אישית ורגישה. כמו בכל הסרטים שמציגים כמה נקודות מבט, גם פה ישנה חזרתיות של סצינות בהן המיקוד הוא אחר ולפעמים התמונה כוללת שינויים מרומזים, אך חשובים. עם זאת, גרסה אחת של הסיפור עם ניואנסים שונים שיעבירו את נקודות המבט השונות, הייתה מעלה את רמת הסרט, כי הייתה נמנעת מלייגע את הצופים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »