"מסע אל האי המסתורי". לואיס גוזמן עם מייקל קיין.
"המסע אל האי המסתורי" אינו עוד סרט ילדים – כזה שרק הילדים יתלהבו מהיותו בתלת מימד – אלא מדובר בסרט די מוצלח אשר חרף עלילה פשוטה וצפויה לחלוטין, מציע חוויה מהנה למדי, הן עבור הילדים והן עבור ההורים או הדודים המשקיענים – בהחלט סרט מומלץ לחול המועד.
"התנגשות הטיטאנים 2: זעם הטיטאנים". סאם וורת'ינגטון.
אמנם זיכרון חווית הצפיה בסרט הקודם עדיין צרוב בזכרוני, ובכל זאת לא דמיינתי שסרט ההמשך שלו יהיה כה גרוע… כל כך גרוע, שאיני מצליח להבין מה גרם לאותו קאסט שחקנים נפלא (ראו הרחבה בהמשך) להשתתף בזוועה התלת ממדית הזאת של "התנגשות הטיטאנים 2: זעם הטיטאנים". אוכל רק לשער כי כולם, עד האחרון בהם, נפלו קורבן להונאת הפונזי של מיידוף, ולכן קיבלו את התפקיד בסרט בשל מחסור חמור במזומנים.
"חייבים לדבר על קווין". טילדה סווינטון.
איך בוחרים שורה תחתונה לסרט כמו "חייבים לדבר על קווין", זו שאלה מעניינת. מצד אחד, חייבים להזהיר כי מדובר בסרט קשה, מטריד, חונק, ועוד ביטויים שלא מתחילים אפילו לתאר את התחושות שהסרט הזה יוצר אצל הצופה. מצד שני, הסרט מצוין, אחד הטובים שראינו לאחרונה. זו אמנם לא הפעם הראשונה שמדובר בסרט קשה לצפייה, ששווה צפייה (רק לאחרונה המלצנו על "העור בו אני חי", לפני זה על "משחקי שעשוע" ועוד) אבל בכל זאת ננסה להעביר את המסר בצורה קוהרנטית ומועילה…
"נשק של תקווה". ג'ררד באטלר.
"נשק של תקווה" הוא סיפור 'חזרתו בתשובה' של סאם צ'ילדרס, אסיר משוחרר ולא חביב בעליל, ובכלל – טיפוס די מפוקפק, אשר 'רואה את האור' והולך לסייע לנזקקים בדרום סודן (הסיפור הינו סיפור חייו האמיתי). בכל מקרה, מדובר בסרט חזק, לעיתים גרפי מדי, יותר מדי ארוך ולא כל כך ממוקד, ולא שלא מדובר בסיפור מעניין – להיפך, אלא שיש להתחשב ביכולת הריכוז המוגבלת של הצופה, ולצמצם היכן שניתן (ובנוגע לשמו של הסרט, האמת היא שגם אנחנו לא הצלחנו לחשוב על דרך טובה יותר לתרגם את שמו של הסרט Machine-Gun Preacher).
"התפשטות".
על הנייר, יכול היה "התפשטות" (או בתרגום ישיר, וללא עיוותי התרגום הנכפים משום מה על סרטים זרים – "הדבקה") להיות חיקוי מעודכן ל"התפרצות" החביב משנת 95', בכיכובו של דסטין הופמן, רנה רוסו ומורגן פרימן. אממה? התפשטות שואף להיות מעט יותר מסתם עוד סרט קטסטרופה סמי-אפוקליפטי, על-ידי הוספת נופח אישי לעלילה באמצעות מספר מיני-סיפורים אישיים, הרצים במקביל זה לזה, שזירת התרחשותם הינה אחת – התפשטות מגיפה קטלנית בכל רחבי העולם, מעין מגפת הסארס בשילוב עם "הדבר" של אלבר קאמי (ספר חובה!).
"50/50". סת' רוגן, ג'וזף גורדון-לויט.
"50/50" הוא סרט מפתיע בעוצמתו, סרט שמשלב סיפור אמיתי וכואב, שחושף רגעים קשים מאד שאף אחד לא מייחל לעצמו או לאהוביו, ביחד עם הומור בסיסי שמזכיר לכולנו כמה זה חיוני על מנת לשמור על השפיות בהתמודדות עם מצבים קשים. זהו סרט שהרבה בזכות השחקנים שלו, מצליח להציב את עצמו גבוה מעל הממוצע שאליו היה מתקבע לו היה מדובר בשחקנים אחרים. השילוב של הפשטות, של האמיתיות, של הסיפור הנוגע והמטלטל – ביחד עם בחירה משובחת של שחקנים כאמור (ובראשם השחקן הראשי) – עושה את כל ההבדל.
"פלדה אמיתית". יו ג'קמן.
אולי יהיה מי שינסה למכור לכם את "פלדה אמיתית" כלא-פחות מ'רובוטריקים 4 פוגש את סטריט-פייטר 2', אך דעו שאין זה המצב. לא מדובר בסרט לא-טוב, או לא-שווה צפייה; אלא בסרט מאוד פשטני ולא מאתגר במיוחד, שמדבר בגובה העיניים של הילדים מבינכם – והכוונה לילדים של ממש, שנולדו אחרי שנת 2000, לא לכאלה שמסרבים להתבגר או כאלה שאוהבים סרטים מצוירים. זוהי גרסה רובוטית ל"קרטה קיד" שבעיקר ילדים כאמור, יהנו ממנה.
"משחקי שלטון". ג'ורג' קלוני, פיליפ סימור הופמן.
אל תטעו: "משחקי שלטון" הוא לא בדיוק דרמה פוליטית כפי שהוא מנסה להציג את עצמו, אלא יותר דרמה על תככים ומזימות המתרחשת מאחורי הקלעים של הפוליטיקה, זו שאנשים רגילים לרוב לא נחשפים אליה. כך שמי מכם שמצפה לסערת בחירות, דרמה פוליטית הכוללת בתוכה נושאים אקוטיים כגון משברים כלכליים לצד מלחמות, מקבל מאבק קטן יחסית (או לפחות כך מוצגת הזווית שלו) בעל השפעה גדולה מידי, בארה"ב הנאורה. מדובר למעשה בסרט נחמד, שמבטיח קצת יותר ממה שנותן, אבל ממש לא משהו שאי אפשר בלעדיו.
"העור בו אני חי". אנטוניו בנדרס, אלנה אניה.
"העור בו אני חי" הוא מותחן נהדר ומזעזע שגורם לך אי נוחות, על סף הבחילה, ומצמיד אותך לכיסא ללא כל יכולת התנגדות. מדובר בסוג הסרטים שבסופם לא תדע האם להמליץ ללכת לראותו, וכאשר כנראה תבחר שכן – תצטרך לסייג את עצמך טוב-טוב כדי לא לפתח ציפיות שווא בעיני הקורבן שלו שבחרת להמליץ על הסרט. כן, האמביוולנטיות נעה פה מקצה לקצה, כאשר הסרט הינו, מצד אחד, כל כך חולני ומטריד, ומצד שני עשוי בצורה מעוררת הערצה.
"בית החלומות". דניאל קרייג, רייצ'ל ווייז.
על הנייר, "בית החלומות" אמור היה להיות מותחן בינוני פלוס, עם קאסט לא רע בכלל. בפועל, "בית החלומות" הוא ביזיון שראוי שהיה נגנז או לכל היותר מופץ באמצעים שאינם דורשים תשלום. הבמאי, ג'ים שרידן, שהתפרסם בזכות יצירות מופת כגון "בשם האב" ו"כף רגלי השמאלית" (שניהם היו מועמדים לאוסקר על בימוי ותסריט), לא מצליח להרים את הסרט לדרגה הראויה לצפיה. שרידן עצמו ודאי שופע כישרון, אבל התסריט הגרוע משמש כאבני רחיים הגוררות את הפרויקט כולו למצולות.
"קולומביאנה". זואי סלדנה.
מהטריילר של "קולומביאנה" ניתן בהחלט לטעות ולהבין כי מדובר במעין שילוב של "לאון" ו"עיר האלוהים", אבל האמת המאכזבת הינה כי מדובר בסרט מבולבל, לא הגיוני וחסר יחוד, לבד מהעובדה כי הוא מרשים ביותר בכמות ה'השאלות' שלו מסרטים אחרים.
"המפתח של שרה". כריסטין סקוט תומס.
"המפתח של שרה" הינו סרט מרגש, עוצמתי, עשוי היטב ופשוט מעולה. מדובר במארג מקסים ומדויק שהוקדשה לו תשומת לב ומחשבה ניכרת, ואשר נשזר לכדי סרט כה חזק ומטלטל, עד שהמילה 'פשוט' כמעט מסכנת את הסופרלטיבים עליו. זהו לא 'עוד סרט שואה', אלא דווקא התמקדות בסיפור אנושי אחד מיני רבים שמתרחש, בהקשר השואה, ברקע שלה, בסביבתה – אולם מנותק ממנה במידת מה. כלומר, הזווית הינה זווית של יהודי צרפת, זווית שלא נדונה לרוב (למרות שיש לאחרונה כנראה סוג של התעניינות בה, גם לאור "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו), אבל לצורך העניין, הכאב האנושי הוא כאב של ילדה קטנה שצריכה לשאת אותו אחר כך – עם או בלי קשר ליהדותה. עד כאן הניסיון להסביר את המהות של הסרט בלי להצליח להרוס יותר מדי.