ביקורות קולנוע (עמוד 10)

"אופנהיימר" – ביקורת #1: הקטעים המעניינים נבלעים בבליל שעמום

"אופנהיימר". קיליאן מרפי, בני ספדי.

כריסטופר נולאן ("טנט", "התחלה", "בין-כוכבים"), שכתב וביים את "אופנהיימר" על ג'יי. רוברט אופנהיימר, אבי פצצת האטום, רוצה להרשים, רוצה שיתלהבו ממנו ואוהב לעשות רעש, לא במובן של "מכה גלים" אלא במובן של רמקולים רועמים עד רעידות של הכיסאות באולם. עם "אופנהיימר" הוא רצה לעשות סרט לא שגרתי על אדם חשוב מאוד בהיסטוריה האנושית, ויצא בידיים ריקות. הכול מרגיש כמו הקדמה לקראת משהו שבקושי קורה, וכמעט כל רגע וכל משפט של דיאלוג מכל דמות כמו כוונו לקדימון. כולם מדברים קדימונית וזה לא עובד. במקום להוביל לקטע הבא, בא לך לראות את הסרט שהם מפרסמים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גולדה" – ביקורת פסטיבל ירושלים: משעמם ועם בחירות תסריטאיות רעות

"גולדה". הלן מירן.

"גולדה" של הישראלי זוכה האוסקר גיא נתיב, מבקש לבחון את דמותה של ראשת הממשלה הרביעית של מדינת ישראל, גולדה מאיר, אולם הבעיה היא שהוא מקרטע ברמה הקולנועית ומוטה ברמה האידאולוגית.

לפני ארבע שנים זכה היוצר הישראלי גיא נתיב בפרס האוסקר על סרטו הקצר "סקין" והפך בכך לבמאי הישראלי השני (אחרי משה מזרחי שזכה באוסקר הזר עם סרטו הצרפתי "כל החיים לפניה") שזוכה באוסקר. הסרט הראשון שנתיב ביים לאחר אותה זכיה באוסקר, "גולדה", פתח את פסטיבל הקולנוע ירושלים רגע לפני שיעלה על המסכים בישראל. הוא מתמקד בדמותה של גולדה מאיר, בעיקר בזמן מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, ובהשתתפותם של שני כוכבי הקולנוע המפורסמים: הלן מירן שמגלמת את גולדה מאיר וליב שרייבר בתפקיד הנרי קיסינג'ר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אלף ואחד" – ביקורת פסטיבל ירושלים: תנופת הסיפור הולכת ואובדת

"אלף ואחד". טיאנה טיילור.

פסטיבל ירושלים 2023 – "אלף ואחד", זוכה פסטיבל סאנדאנס השנה, הוא סרט עצמאי טיפוסי בכך שהוא דרמה על מישהו מסכן, כמעט על גבול של ניצול המסכנוּת, ומציג את הקשיים של חייו עם עצמו, עם הסביבה, עם הנסיבות, בידיעה שלא יהיה סוף לגמרי טוב, גם אם לא נעדר אופטימיות מסוימת.

במקרה הזה, אינז (טיאנה טיילור, ששיחקה בגרסה החדשה של "גברים לבנים אינם יכולים" שעשו משום מה) שמשתחררת מהכלא ומאתרת את בנה טֶרי בן ה-6, שבזמן היעדרה עבר בין בתי אומנה. הסרט מתרחש בניו יורק ב-1994; אין שום סיבה לציון המקום והתאריך בכתובית אחרי שרואים את העיר המוכרת כל כך ושומעים חדשות שמסגירות את התקופה. זה אמור להוסיף אותנטיות, כאילו זה סיפור אמיתי?

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון" – ביקורת

"משימה בלתי אפשרית 7: נקמת מוות – חלק 1". טום קרוז, היילי אטוול.

אחרי שישה סרטים, הראשון שבהם ב-1996(!), סרט "משימה בלתי אפשרית" בכיכובו של טום קרוז כאית'ן האנט הפך להצלחה בטוחה. "נקמת מוות" חולק לשני סרטים שצולמו בזה אחר זה בתקציב של 290 מיליון דולר. למרות ההצלחה המובטחת (בארה"ב הסרט הקודם היה המצליח ביותר בסדרה), וכשטום קרוז חם מתמיד בעקבות ההצלחה האדירה של "אהבה בשחקים: מאווריק", עדיין לא הגיוני לשמוע מסיימון פג (חבר הצוות של אית'ן האנט מאז הסרט השלישי, האחרון עם המספר בשם) בעת צילומי החלק השני: "עדיין לא ראיתי תסריט לאף אחד משני הסרטים."

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חף מפשע" – ביקורת: רגעים קומיים יוצאים מן הכלל

"חף מפשע". רושדי זם, לואי גארל.

"חף מפשע" הוא סרט פשע צרפתי, שמצליח לשמור על מיזוג מוצלח של מתח וקומדיה, ובמרכזו דמויות מעניינות ושחקנים טובים.

לואי גארל ("החולמים", "קצין ומרגל") כתב, ביים ומככב בסרט. זה הסרט הרביעי שהוא כתב וביים, וכמו בשלושת הקודמים הוא מגלם דמות בשם אבּל (Abel) אך אין קשר בין הסרטים. הסרט היה מועמד ל-11 פרסי סזאר, כולל לסרט הטוב ביותר, וזכה בשניים: על תסריט (גארל ושני כותבים נוספים) ושחקנית משנה (נעמי מרלן, העוזרת האישית של "המנצחת טאר", "דיוקנה של נערה עולה באש").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" – ביקורת #1: חסר חוש הומור

"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל". הריסון פורד.

"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" הוא הסרט החמישי שבו הריסון פורד מגלם את אינדיאנה ג'ונס, אחת הדמויות המוכרות בתולדות הקולנוע. הסרט מזכיר אבל לא דומה לשלושת הסרטים הראשונים, והוא עוד פחות טוב מהסרט הרביעי הנשכח והמיותר. אין ספק שהיו צריכים לעצור בטרילוגיה. ב"חוגת הגורל" חסר חוש הומור, הוא לא מספיק מבדר, ויש בו חלקים רבים מדי של סרט דרמה ולא סרט הרפתקאות.

בשנות ה-80 הריסון פורד היה כוכב ענק, אולי הגדול ביותר של העשור. אחרי "מלחמת הכוכבים" (1977), שממנו מארק האמיל (שגילם את לוק סקייווקר) היה אמור לצאת הכוכב מעצם תפקידו הראשי, שיחק פורד בשני ההמשכים (האימפריה מכה שנית, שובו של הג'דיי, 1980, 1983), "בלייד ראנר" (1982), "העד" (1985), "מפרץ מוסקיטו" (1986), "נערה עובדת" ו"פרנטיק" (שניהם 1988) ובעוד שלושה סרטים אדירים: "שודדי התיבה האבודה" ושני המשכיו: "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" (1985) ו"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" (1989).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אסטרואיד סיטי" – ביקורת: יש רגעים מצחיקים אבל רוב הזמן מגוחך

"אסטרואיד סיטי". סקרלט ג'והנסון.

מי שמכיר את סרטיו של וס אנדרסון יקבל ב"אסטרואיד סיטי" בדיוק את מה שהוא מצפה (על כך בהמשך), ומי שלא יודע בדיוק למה הוא הולך עלול לסבול קשות, כמו להיכנס לשיחה עם אנשים שמכירים זה את זה במשך שנים. צופים משני המחנות יוכלו להפטיר את הסרט במילה "מגוחך", השאלה אם זה מגוחך לטעמכם או לא. מרוב דמויות -בגילום מיטב השחקנים, חלקם כבר שיחקו בעבר בסרטים של אנדרסון- חלקיקי הסיפורים מקבלים מעט מאוד מקום להתפתחות ולדרמה, שני דברים שנדמה שלאנדרסון התסריטאי לא אכפת מהם (הוא כתב את התסריט עם רומן קופולה, הבן של פרנסיס פורד).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החבר השמן שלי" – ביקורת: פאוור-קאפל שמכסה על תסריט

"החבר השמן שלי". מי-רן מנקס, צחי סדן.

"החבר השמן שלי" של גודיס שניידר היא מסוג הקומדיות הרומנטיות שהייתי רוצה להיסחף אליהם, וכמעט באמת נסחפתי, אבל משהו שם פשוט עדיין לא בשל במלואו. למרות התסריט השנון שכתבה התסריטאית והסופרת ליאת אלקיים (אשתו של גודיס) ישנם רגעים שמרגישים מעט מאולצים. ובכל זאת בהחלט ניתן להתאהב, בעיקר בפאוור-קאפל הזה.

עבור גודיס זהו סרט שני אחרי "ריח פועלים" אשר יצא ב-2012, סרט דל תקציב הנעשה בהפקה עצמאית, לעומתו, לאלקיים קריירת כתיבה ענפה כעיתונאית. לתקופות, כתבה אלקיים את הטור "טיסות נכנסות/טיסות יוצאות" בעיתון 'הארץ' וריח הסיפור הקצר והאנקדוטלי אכן דבק גם בתסריט של "השמן".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אלמנטלי" – ביקורת #2: יש בו קסם והדברים פשוט עובדים

"אלמנטלי".

"אלמנטלי" מבית חברת "פיקסר" מקסים ומצליח במקום שבו כשלו כל סרטיהם האחרונים. הסרט מספר על עולם שבו האלמנטים של הטבע (אש, מים, רוח ואדמה) הן יישויות דמויות אדם, כפי שכבר קרה בסרטים קודמים של "פיקסר". יש מקומות שבהם הם מתערבבים, אבל לרוב הם חיים באזורים נפרדים.

אמבר עובדת בחנות השכונתית של משפחתה בשכונת האש. היא מחכה ליום שבו אביה ייתן לה את משרת ניהול החנות. היום הזה כמעט מגיע, כשאחת התפרצויות הזעם הבלתי נשלטות שלה יוצרת דליפת מים, שבעקבותיה מגיע באופן לא צפוי הפקח וייד, שהוא עצמו אלמנט מים. הדוח שהוא נותן לה מתחיל תגובת שרשרת שתייצר מספר רב של בעיות שאותן ינסו לפתור בזמן שהם מתאהבים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הפלאש" – ביקורת: מפתיע ומתגלה כסרט גיבורי-על מצוין

"הפלאש".

למרות הציפיות הנמוכות שהיו לי ממנו, סרט גיבורי-העל של די-סי "הפלאש" מפתיע ומתגלה כסרט גיבורי-על מצוין. הסרט עוסק בצורה יפה מאוד בנושא חרטות, כשהוא מצליח לשלב בין רגעים מצחיקים מאוד לרגעים מרגשים.

הסרט מסיים את היקום הקולנועי של די-סי. שהחל עם זאק סניידר, יקום קולנועי שידע לא מעט משברים (כולל התפטרותו-פיטוריו של סניידר בזמן צילומי "ליגת הצדק", שם הופיעה לראשונה דמותו של הפלאש). "הפלאש" כמעט נגנז מכיוון שהכוכב שלו, עזרא מילר, הואשם במעשי אלימות שונים. לשמחת הצופים, האולפנים שלחו את מילר לטיפול והחליטו, לאחר דחיות של מועד ההפצה, להוציא את הסרט בתקווה שהאווירה הציבורית של מעשיו לא תשפיע על הצפייה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אלמנטלי" – ביקורת #1: רעיון חביב שלא ידעו מה לעשות אתו

"אלמנטלי".

"אלמנטלי" (כלומר: יסודי, בעברית) הוא סרט האנימציה החדש של "פיקסר" עם רעיון חביב שלא ידעו מה לעשות אתו. אין בו את המקוריות, הקסם, ההומור או קטעים בלתי נשכחים כמו בסרטיהם הטובים ביותר (סרטי "צעצוע של סיפור", "מפלצות בע"מ", "וול-אי", "משפחת סופר-על", "הקול בראש").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מישהו שומע אותי" – ביקורת: קליל, מהנה, וצרפתי מאוד

"מישהו שומע אותי". סנדרין קיברלין, פסקל אלבה.

"מישהו שומע אותי" הוא סרט דרמה רומנטית צרפתי שמעלה חיוך על השפתיים, חביב ביותר, צרפתי מאוד (היין נוכח, יש שיחות על סקס, ומאהבת).

אנטואן (פסקל אלבה, שגם כתב וביים) הוא מורה בתיכון שמתגורר לבד בדירה בפריז. הוא לא מודע לכך שהוא מאבד את השמיעה בשתי אוזניו. הצלצול הרועש והבלתי פוסק של השעון המעורר שלו מעצבן בכל בוקר מחדש את קלייר, אחת השכנות בבניין שלו, שמתעמתת אתו. קלייר (סנדרין קייברלן) היא אלמנה טרייה יחסית שמתגוררת באופן זמני עם בתה אצל אחותה ובעלה. לאנטואן יש גם עניין עם אמו הדמנטית ועם אחותו (עמנואל דבוס, שחקנית שבאופן מרענן אין לה שום בעיה לשחק מישהי שאינה תמיד נחמדה).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »