ביקורות קולנוע (עמוד 28)

16 בדצמבר 2021 בשעה 10:20, מאת דוראל אלטרס

"הבת האפלה" – ביקורת: מדויק, יוצא דופן ובלתי מתפשר

"הבת האפלה". אוליביה קולמן.

"הבת האפלה" של מגי ג'ילנהול הוא סרט חשוף ואותנטי המבוסס על ספרה של אלנה פרנטה. על המסך ניתן למצוא שמות מוכרים כמו אוליביה קולמן ("הכתר"), דקוטה ג'ונסון ובן זוגה של ג'ילנהול, פיטר סרסגרד. אך עובדה מעניינת יותר היא שמאחורי הקלעים מניעות את הגלגלים שתי מפיקות ענק שגם מגיפה עולמית לא הצליחה לעצור, הלוא הן טליה קלינהנדלר ואסנת הנדלסמן-קרן הישראליות. אז כפי שנהוג לומר – שאפו ענק.

לג'ילנהול בת ה-44 קריירת משחק מבוססת, והיא בעיקר זכורה מתפקידה בקומדיה השנונה "המזכירה" ומ"דוני דארקו" שם שיחקה לצד אחיה ג'ייק ג'ילנהול. זהו סרטה הראשון באורך מלא של ג'ילנהול כבמאית וגם התסריט המשובח הוא פרי עשייתה. הבחירה בספר של פרנטה (שם העת של הסופרת האיטלקייה שזהותה לא ידועה) היא צעד אמיץ אך משתלם – והתוצאה מדויקת ויוצאת דופן. הסרט מצליח לשמר תחושת של עמימות נרטיבית, כשהעבר וההווה משחקים תופסת, אך גם לא מפחד לבעוט בביקורתיות בתפיסת האימהות ונשיות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

13 בדצמבר 2021 בשעה 23:30, מאת גיא אורבניאק

"ענת גוב: על החיים ועל המוות" – ביקורת #2: פורטרט של דמות המקבלת את חוק הטבע

"ענת גוב: על החיים ועל המוות". ענת גוב.

בתאריך ה-9 לדצמבר 2012 הלכה לעולמה המחזאית, התסריטאית והפובליציסטית ענת גוב. כעבור כמעט עשור, עלה בקולנוע וכעת על מסכי הטלויזיה (הוט 8) הסרט הדוקומנטרי "ענת גוב: על החיים ועל המוות" בבימויה של תמר טל ענתי, שחומר הגלם העיקרי שלו הינו ראיון שערך סוכן השחקנים, אריק קנלר, עם גוב, כשנה לפני שהלכה לעולמה ממחלת הסרטן, בשילוב עם טקסטים פרי עטה וצילומי ארכיון מתקופות שונות בחייה.

יצירות דוקומנטריות שנודעו בכינוי "ראשים מדברים", קיבלו את כינויין מכיוון שרוב החומר המצולם המופיע בהן, מופיע בצורה של ראיונות פרונטליים, שבהם רואים בעיקר את פניו של המרואיין ואת הדברים שהוא אומר למצלמה. הקונוטציה של הכינוי היא שלילית מאחר והיא מעידה, לרוב, על טיבו של המוצר- סרט נטול יומרות אמנותיות והשראה, שמסתפק בראיון עם נושאי הסרט, בערך כמו בתכניות אקטואליה טלויזיוניות, אולם במקרה הנוכחי מדובר בבחירה נכונה ואף הכרחית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

12 בדצמבר 2021 בשעה 19:21, מאת דוראל אלטרס

"לילה בחיפה" – ביקורת פסטיבל סולידריות: האמירה היא העיקר

"לילה בחיפה". צילום: אוליבר פיטוסי.

פסטיבל הסולידריות 2021 – בעידן של ריחוק חברתי ופילוג משסע בוחר הבמאי עמוס גיתאי להעמיד את הניגודים הגדולים שעולים על דעתו, בבר אחד, לערב אחד. "לילה בחיפה" מביא את סיפורן של חמש נשים, במהלך לילה בבר 'פטוש' שבחיפה – בר שמקבל אליו כל שפה, דת ומגדר. במהלך הערב נרקמים ונחשפים הקשרים בין הדמויות תחת עלטת החשיכה והפרינג'.

את שמו של גיתאי מכיר כל חובב קולנוע, שכן הוא אחראי על יותר מ-50 סרטים בארבעת העשורים האחרונים ומוכר בשל סגנונו האירופאי. סרט האנסבל "לילה בחיפה" מתאפיין גם הוא במקצב איטי ודיאלוגים תיאטרליים, אך נדמה שחסר בו את המרכיב המיוחד, העמוק, שמזוהה עם סרטים כמו "כיפור" או "הארץ המובטחת".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

בשעה 13:30, מאת דוראל אלטרס

"נקודת מפנה" – ביקורת הפסטיבל היהודי: רהוט ומהודק

"נקודת מפנה". צילום באדיבות הסרט.

פסטיבל הקולנוע היהודי 2021 – "נקודת מפנה" של הבמאי נועם סובוביץ' הוא סרט רהוט ומהודק המייצג קו התפתחות לינארי ביחסי ישראל-גרמניה דרך עולם הכדורגל. הלוואי שזה היה כל כך קל בעולם האמיתי.

במאי הסרט נועם סובוביץ', בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ("ביקורת מולדת", "מערבולת"), שוזר בדייקנות אינפורמציה על עולמות שבלשון המעטה ניתן לומר כי אינם קלים לגישור. האחד, של עמנואל שפר, מאמנה האגדי של נבחרת ישראל והשני של קבוצת הכדורגל הגרמנית 'בורוסיה מנשנגלדבך'. שיאו של הסרט הוא משחק ידידות המתקיים בארץ בפברואר 1970 בו מארחת ישראל את הקבוצה הגרמנית ובא שלום על ישראל (וגרמניה!).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

בשעה 8:20, מאת דוראל אלטרס

"מחיר החיים" – ביקורת: סרט הולמרק רדוד

"מחיר החיים". סטנלי טוצ'י, מייקל קיטון.

"מחיר החיים" היה אמור להיות סרט מטלטל אשר תוקף את הנושא הכה שחוק של 9/11 מנקודת מבט מעט שונה, אך למעשה הוא סרט הולמרק רדוד בתחפושת. הסרט מבוסס על התמודדות פוסט 9/11 בה נדרש עורך הדין קן פיינברג לייצר אומדן, או נוסחה אשר תקבע כמה שווים פיצויים עבור נפש שנלקחה באסון התאומים, או למעשה לדון בשאלה האתית – כמה שווים חיי אדם?

במאית הסרט, שרה קולאנג'לו, זכורה לנו בעיקר מעיבודה לסרט הישראלי "הגננת". במקור הישראלי של נדב לפיד, "הגננת" הוא סרט בועט אשר עורר תגובות סוערות מצופיו ומבקריו סביב העולם ואילו גרסתה של קולאנג'לו, על אף כיכובה של מגי ג'ילנהול, ממוקם בדירוג אנמי יותר מזה המקורי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

10 בדצמבר 2021 בשעה 6:00, מאת גיא ברמן מכליס

"סיפור הפרברים" (2021) – ביקורת: מראה עוצר נשימה ומשחק כובש

"סיפור הפרברים". אריאנה דה בוסה.

אני מניח שרבים שאלו את עצמם מה מביא את סטיבן שפילברג, אחד מגדולי הבמאים בתולדות הקולנוע, ליצור גרסה קולנועית נוספת למיוזיקל המפורסם "סיפור הפרברים". התוצאה המרשימה שעולה על מסכי הקולנוע נותנת תשובה טובה. שפילברג יצר גרסה יחודית משלו שמתכתבת בו זמנית גם עם המיוזיקל הבימתי שיצא ב-1957 וגם עם הסרט שיצא ב-1961.

"סיפור הפרברים" הוא עיבוד מודרני ל"רומיאו ויוליה" של שייקספיר. שתי חבורות רחוב – הג'טס שחבריה הם לבנים ממוצא פולני והשרקס שחבריה הם מהגרים מפורטו ריקו – נלחמות על השליטה ברחובות. כשטוני, ממקימי הג'טס מתאהב במריה, אחותו של מנהיג השרקס, העניינים מתחממים ומאלצים את טוני ומריה לעזוב את השכונה כדי לממש את אהבתם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

9 בדצמבר 2021 בשעה 16:30, מאת גיא אורבניאק

"מחברות שחורות" – ביקורת: מצבת זכרון מפוארת

"מחברות שחורות – חלק 2: רונית". רונית אלקבץ.

"מחברות שחורות", סרטו הדוקומנטרי של הבמאי-שחקן המוערך, שלומי אלקבץ, הוא, למעשה, פאזל קולנועי שמורכב ממאות שעות של קטעי וידאו ביתיים ביחד עם קטעים משני סרטים עלילתיים שבויימו במשותף על ידי שלומי ואחותו המנוחה, רונית ("ולקחת לך אישה" ו"גט", המהווים חלק מטרילוגיה, ביחד עם הסרט "שבעה" שאיננו מוזכר בסרט זה) ומהווה מצבת זכרון מפוארת לאחת היוצרות הבולטות בקולנוע הישראלי לדורותיו.

אורכו הניכר של הסרט (כמעט 3.5 שעות) הוא כנראה הסיבה העיקרית לכך שחולק לשני חלקים: "ויויאן"- שמו של החלק הראשון, "רונית"- שמו של החלק השני, אולם החלוקה אינה שרירותית וישנו הבדל תימטי בין שני החלקים, כשהראשון עוסק בעיקר ברקע ובמקור שהיוו השראה לדמותה של ויויאן, המגולמת על ידי רונית, כפי שהיא מוצגת בסרט "ולקחת לך אישה" ואילו החלק השני עוסק יותר בהתמודדותה של רונית עם בימוי הסרט "גט", ובמקביל עם המחלה הסופנית ממנה היא סובלת ושלבסוף תכריע אותה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

8 בדצמבר 2021 בשעה 23:17, מאת גל סדלינסקי

"המתרגמים" – ביקורת: עיצוב מסוגנן ורמה מסוימת של ענין

"המתרגמים".

"המתרגמים" הוא מותחן צרפתי מסוגנן עם נגיעות קומיות קלות על תשעה מתרגמים לשפות שונות שנשכרים לתרגם את החלק האחרון של טרילוגיית ספרים פופולרית במיוחד. מתחיל באופן מלאכותי במיוחד עם הצגת דמויות קריקטוריות ובהמשך חושף חלקים נוספים לתעלומה שאופפת את הסרט, שמי שראה בעברו סרטי מסתורין יוכל לנחש את הפתרון שלה די בקלות. המשחק של רוב השחקנים מרגיש די מאולץ, אבל האינטראקציה בין הדמויות מייצרת עניין. אני מניח שאנשים שיגיעו עם ציפיות נמוכות יוכלו להנות ממנו.

זהו סרטו השני של הבמאי רז'י רואנסאר, שביים את הקומדיה הרומנטית "פופולרית" (2012), אותו כתב ביחד עם שותפיו לכתיבה של סרטו הראשון, כשהדבר היחידי שמקשר בין שני הסרטים הוא הדגש על הסגנון. בחלקים גדולים מהסרט נראה שרואנסאר מנסה להראות כמה הוא מתוחכם, מה שרק יוצר ריחוק מהדמויות. הסרט מתקדם בקצב אחיד וטוב, אך לקראת הסוף מרגיש כמו מסטיק שאיבד מעט מהטעם שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

5 בדצמבר 2021 בשעה 8:00, מאת דוראל אלטרס

"מהפך" (Upheaval: The Journey of Menachem Begin) – ביקורת

"מהפך".

פסטיבל הקולנוע היהודי 2021 – נסו להסביר את המושג "מהפך" לאמריקאי.
"Upheaval" או בתרגום מעט רופף – "מהפך" – היא מילה שכולנו מכירים היטב, הקונוטציה שלה היא בלתי נפרדת שמשמעה רגע אחד היסטורי אי שם בבחירות 77'. סרטו של ג'ונתן גרובר, הנושא את אותו שם, משרטט את דמותו של מנחם בגין, אחת הדמויות המסקרנות של הימין הישראלי.

גרובר, יהודי-אמריקאי, התחנך על סיפורי העבר היהודי של משפחתו. בשנת 98' תיעד בסרטו הראשון את חזרתה של סבתו פולה, ניצולת שואה, לפולין. ב-2012 הוא צלל אחר דמותו של יוני נתניהו בסרטו "Follow Me: The Yoni Netanyahu Story".
גרובר מצליח לשרטט דמויות בעלות דיגנטי מן העבר היהודי-ישראלי ונראה שמטרתו היא לייצר מקור גאווה יהודי בתוך גל האנטישמיות אשר לעולם הולך ומתחדש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

26 בנובמבר 2021 בשעה 13:03, מאת יונתן דורון

"בית גוצ'י" – ביקורת #1: ליידי גאגא נהדרת

"בית גוצ'י". ליידי גאגא.

"בית גוצ'י" מגולל פרשיה לא מוכרת על אנשי בית האופנה המפורסם ולא מתמקד בעיצוב ותככנים בעולם הדוגמנות. הוא לא ייזכר עם הטובים שבסרטיו של הבמאי רידלי סקוט אבל הוא מהוקצע ולא נגרר לפרודיה או לקאמפיות בזכות סקוט.

רידלי סקוט יהיה בן 84 בשבוע הבא, והוא ממשיך לביים בקצב מעורר התפעלות. לאורך הקריירה הארוכה שלו ביים סרטים רבים, כולל אבני דרך משפיעים, שאת רובם אהבתי: "הנוסע השמיני" (1979), "בלייד ראנר" (1982), "תלמה ולואיז" (1991), "גלדיאטור" (2000), "להציל את מארק וואטני" (The Martian, 2015).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

בשעה 11:00, מאת גיא ברמן מכליס

"מכסחי השדים: החיים שאחרי" – ביקורת #2: מהנה אפילו שברורה סחיטת הנוסטלגיה

"מכסחי השדים 3: החיים שאחרי". מקנה גרייס.

"מכסחי השדים: החיים שאחרי" הוא סרט שקשה לי לכתוב עליו. המעריץ שבי נהנה בו עד אין קץ. צופה הקולנוע המיומן ראה בעיקר פגמים.
אנסה להסביר איך ניתן לצפות בסרט בינוני ועם זאת להנות ממנו כל כך.

"מכסחי השדים: החיים שאחרי" פועל בעולם בו האירועים אותם אנו מכירים מהסרט המקורי שיצא ב-1984 באמת התרחשו בניו יורק של אותה השנה. הסרט החדש מתעלם לחלוטין מסרט ההמשך ומהסרט שיצא לפני כמה שנים. ביננו, טוב שכך. סרט ההמשך היה בינוני מאוד והסרט בעל הקאסט הנשי היה חלש מאוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

בשעה 8:40, מאת גיא ברמן מכליס

"אנקאנטו" – ביקורת #2: כמו יצא מספר הדרכה לסרט דיסני

"אנקאנטו".

"אנקאנטו" הוא סרט האנימציה ה-60 של אולפני וולט דיסני. לכבוד המאורע המרגש הם יצרו סרט שהוא הדוגמה המושלמת לבינוניות.

הסרט מספר על משפחת מדריגל. המשפחה גרה במקום קסום בשם אנקאנטו (קסם בספרדית). נר תמידי מגן עליהם בעזרת הקסם שהוא מפזר והוא גם מספק כוח מיוחד לכל אחד מבני המשפחה, למעט לאחת מהנכדות – מיראבל. עכשיו משהו מאיים על הקסם ודווקא מיראבל היא זו שתצליח לגבור על האיום ולהציל את המשפחה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »